"בעיית העובדים הזרים בישראל" וחגיגת החירות ממצפון

הממשלה והעיריה לא רוצים לראות את השחורים האלו בעיניים. שייעלמו. שיסתלקו מכאן. אבל איך לעשות את זה אם אי אפשר לגרש, כי כל בדיקה תגלה שהם מוגנים ע"י החוק הבינלאומי? מאת אסתי סגל

"בעיית העובדים הזרים בישראל" וחגיגת החירות ממצפון

הממשלה והעיריה לא רוצים לראות את השחורים האלו בעיניים. שייעלמו. שיסתלקו מכאן. אבל איך לעשות את זה אם אי אפשר לגרש, כי כל בדיקה תגלה שהם מוגנים ע"י החוק הבינלאומי? מאת אסתי סגל

הממשלה והעירייה לא רוצות לראות את השחורים האלו בעיניים. שייעלמו. שיסתלקו מכאן. אבל איך לעשות את זה אם אי אפשר לגרש, כי כל בדיקה תגלה שהם מוגנים ע"י החוק הבינלאומי?

מאת אסתי סגל

הדיון האחרון בוועדה המיוחדת "לבעיית" העובדים הזרים שבו השתתפתי (אחריו לא יכולתי עוד) היה הזוי במיוחד. הוא דן בהקמת מתקן הכליאה הגדול בעולם. זה היה יום אחרי שהממשלה העבירה את "חוק המסתננים" למרות התנגדות ועדת הפנים שבה הוא נדון לאורך כמעט כל מושב החורף.

לידי ישב אחד מבחורינו המצוינים, מלח הארץ, כיפה קטנה ואדומה על תספורת מארינס של בעל עבר בצנחנים / סיירת / שייטת. תוך כדי קריאה במסמך שהוגש לנו מטעם הממשלה, אמרתי שאני רוצה לראות את חברי הכנסת שיצביעו על הזוועה הזאת. יפה בלורית והתואר הסתכל עלי במבט נוקב ואמר "זו החלטת ממשלה. אין על זה הצבעה. הממשלה החליטה ומבצעת".

– כן (אני), אבל צריך להצביע על זה בכנסת.

– לא. זו החלטת ממשלה.

– אבל כדי שהממשלה תבצע הכנסת צריכה להחליט, לא? בשביל זה צריך הצבעה.

– לא. זו החלטת ממשלה.

– אז בוא נבטל את הכנסת (אני בזעם) היא סתם מפריעה לעבודת הממשלה.

הוא במנוד ראש מסכים איתי. אחר כך ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר הוועדה, מבקש את נציג ראש הממשלה ואומר "הלל, בוא תצטרף אלינו", ונועז המבט מתרומם ממושבו לידי ועובר לשבת לימינו של היו"ר.

מכאן זה כמובן הלך והשתפר לשיאים של אטימות שגם אני, המנוסה בדיוני הוועדה הזאת, לא פגשתי.

ניצן הורביץ ודב חנין בהפגנה למען זכויות האדם, ת"א
הח"כים ניצן הורוביץ ודב חנין בהפגנת זכויות האדם (צילמה: שרית פרקול)

ואז שאל ח"כ הורוביץ את נציגי משרד הפנים למה לא לאפשר לפליטים לעבוד ולהחליף בזאת את העובדים הזרים. ככה תיפתרנה שתי בעיות. ח"כ דב חנין הצטרף להצעה והרחיב אותה, וגם ח"כ רובי ריבלין, שהגיע במיוחד לישיבה הזאת, חיזק אותם והצטרף לשאלה/בקשה/הצעה הזאת.

נציגי משרד הפנים, ובעיקר נציג ראש הממשלה (הלל, כאמור), התנגדו בכל תוקף והסבירו שהאנשים כלל אינם פליטים. הם מהגרי עבודה. לכן חייבים להראות להם שאין בשבילם עבודה בארץ. כל ההסברים שאם הם כבר כאן כדאי לאפשר להם לעבוד וככה גם לחיות, ובזאת לפתור את בעיית מספר העובדים הזרים והדלת המסתובבת, נפלו על אוזניים ערלות שהתעקשו שהם מהגרי עבודה.

– אז למה אתם לא בודקים אותם בגבולות ומי שהוא מהגר עבודה יוחזר אחר כבוד לארצו?
שאלה שנענתה בהיתממות הקבועה שכן בודקים אותם (אין בדיקה, כדי שלא יוכח ש-95% לפחות הם מבקשי מקלט, ואסור לגרשם על פי האמנה הבינלאומית), ושכל זה נועד כדי שלא יביאו את חבריהם לארצנו הנפלאה והשופעת עבודה (כדי לא להפסיק את כור הזהב והשומן של חברות כוח האדם, שעושות מיליונים על ייבוא העבדים הזרים) וחוזר חלילה ושוב בלי הרף.

איך שנחקק "חוק המסתננים", הזדרזה עיריית תל אביב ופיטרה מיד את רוב הפליטים שעבדו בחברות כוח האדם שלה, ומנעה אפשרות להלין אותם בכנסיות שביפו (למרות שביצועו של החוק נדחה עד לאחר הקמת מתקן הכליאה).

את התוצאה חלקנו שמגיעים לחלוקת מזון בגינת לוינסקי מכירים היטב. את המראות. את הסבל. ואת האנשים המדהימים שלקחו על עצמם לדאוג למפעל הזנה, הלבשה ואפילו תרבות, לאומללים שברחו מרדיפות ומוות, עברו את מחנות העינויים והסחיטה בסיני, ושכאן ממשלה ורשויות גוזלות את שארית כבודם האנושי, ומסיתות נגדם באופן קבוע.

חלוקת מרק בגינת לוינסקי
חלוקת מרק בגינת לוינסקי (צילם: ישראל קליוסטרו)

קבוצה שלקחה על עצמה התחייבות קשה ומתמשכת, ולמרות כל הקשיים, מתייצבת ערב ערב לחלק מזון למאות אנשים בגינת לוינסקי. מדובר על חודשים ועל הירתמות יומיומית. והם לא מתעייפים. הם דואגים למחסה בסופי שבוע סוערים וגשומים, והם דואגים לטיפול רפואי לפצועים שהצליחו להימלט מהעינויים בארצם או בסיני, והם מפעילים לחץ ציבורי על העירייה עד שהרימה כמה אוהלים לפליטים. אפילו ליל סדר אירגנו.

אלא שהממשלה והעירייה אינן רוצות לראות את השחורים האלו בעיניים. שייעלמו. שיסתלקו מכאן. אבל איך לעשות את זה אם אי אפשר לגרש, כי כל בדיקה תגלה שהם מוגנים ע"י החוק הבינלאומי?

לא לתת להם עבודה, וככה הם ירעבו וייאלצו לעזוב? לא עזר. יש את המתנדבים שמביאים אוכל.

לא לתת אפשרות לינה? כנ"ל.

להסית? הם שורדים. אין להם ברירה.

אז ישנו נשק ההצקה הקטנה, הבירוקרטית, המאמללת ושוברת הרוח. זה עובד מצוין. וככה פקחי עיריית תל אביב הגיעו בימי החג, פירקו את האוהלים (שהרימו אחרי שפירקו את האוהלים שמתנדבים הקימו בימים הראשונים שלאחר מות הפליט שקפא למוות), לקחו את רכושם (מתרומות הציבור) הדל – שמיכות, כמה בגדים, ספר או שניים, וזרקו לפחי הזבל.

עידו גרונר צילם אמש את המראות לתפארת מדינת ישראל ועיריית תל אביב שחגגה בדיוק אתמול את יום הולדתה ה-103:

פליטים בדרום ת"א (צילם: עידו גרונר)
פליטים בדרום ת"א (צילם: עידו גרונר)

והמתנדבים של גינת לוינסקי לא מתייאשים. הם על משמרתם כרגיל. ממשיכים לבשל, לקנות, לארגן משמרות, ולחלק במאור פנים אוכל ואהבה לפליטים הרעבים.

חלוקת מזון בגינת לוינסקי
חלוקת מזון בגינת לוינסקי (הצילום באדיבות אסתי סגל, "במחשבה שנייה")

יגאל שתיים, אורלי פלדהיים, חנה רז, אורי ברונפלד, נגה ונדר, עידו גרונר, אבי בלכרמן, מאיה גרוס, נעמי ערקבי, ועשרות המתנדבים הנפלאים של מרק לוינסקי

הממשלה והעירייה לא רוצות לראות את השחורים האלו בעיניים. שייעלמו. שיסתלקו מכאן. אבל איך לעשות את זה אם אי אפשר לגרש, כי כל בדיקה תגלה שהם מוגנים ע"י החוק הבינלאומי?

מאת אסתי סגל

הדיון האחרון בוועדה המיוחדת "לבעיית" העובדים הזרים שבו השתתפתי (אחריו לא יכולתי עוד) היה הזוי במיוחד. הוא דן בהקמת מתקן הכליאה הגדול בעולם. זה היה יום אחרי שהממשלה העבירה את "חוק המסתננים" למרות התנגדות ועדת הפנים שבה הוא נדון לאורך כמעט כל מושב החורף.

לידי ישב אחד מבחורינו המצוינים, מלח הארץ, כיפה קטנה ואדומה על תספורת מארינס של בעל עבר בצנחנים / סיירת / שייטת. תוך כדי קריאה במסמך שהוגש לנו מטעם הממשלה, אמרתי שאני רוצה לראות את חברי הכנסת שיצביעו על הזוועה הזאת. יפה בלורית והתואר הסתכל עלי במבט נוקב ואמר "זו החלטת ממשלה. אין על זה הצבעה. הממשלה החליטה ומבצעת".

– כן (אני), אבל צריך להצביע על זה בכנסת.

– לא. זו החלטת ממשלה.

– אבל כדי שהממשלה תבצע הכנסת צריכה להחליט, לא? בשביל זה צריך הצבעה.

– לא. זו החלטת ממשלה.

– אז בוא נבטל את הכנסת (אני בזעם) היא סתם מפריעה לעבודת הממשלה.

הוא במנוד ראש מסכים איתי. אחר כך ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר הוועדה, מבקש את נציג ראש הממשלה ואומר "הלל, בוא תצטרף אלינו", ונועז המבט מתרומם ממושבו לידי ועובר לשבת לימינו של היו"ר.

מכאן זה כמובן הלך והשתפר לשיאים של אטימות שגם אני, המנוסה בדיוני הוועדה הזאת, לא פגשתי.

ניצן הורביץ ודב חנין בהפגנה למען זכויות האדם, ת"א
הח"כים ניצן הורוביץ ודב חנין בהפגנת זכויות האדם (צילמה: שרית פרקול)

ואז שאל ח"כ הורוביץ את נציגי משרד הפנים למה לא לאפשר לפליטים לעבוד ולהחליף בזאת את העובדים הזרים. ככה תיפתרנה שתי בעיות. ח"כ דב חנין הצטרף להצעה והרחיב אותה, וגם ח"כ רובי ריבלין, שהגיע במיוחד לישיבה הזאת, חיזק אותם והצטרף לשאלה/בקשה/הצעה הזאת.

נציגי משרד הפנים, ובעיקר נציג ראש הממשלה (הלל, כאמור), התנגדו בכל תוקף והסבירו שהאנשים כלל אינם פליטים. הם מהגרי עבודה. לכן חייבים להראות להם שאין בשבילם עבודה בארץ. כל ההסברים שאם הם כבר כאן כדאי לאפשר להם לעבוד וככה גם לחיות, ובזאת לפתור את בעיית מספר העובדים הזרים והדלת המסתובבת, נפלו על אוזניים ערלות שהתעקשו שהם מהגרי עבודה.

– אז למה אתם לא בודקים אותם בגבולות ומי שהוא מהגר עבודה יוחזר אחר כבוד לארצו?
שאלה שנענתה בהיתממות הקבועה שכן בודקים אותם (אין בדיקה, כדי שלא יוכח ש-95% לפחות הם מבקשי מקלט, ואסור לגרשם על פי האמנה הבינלאומית), ושכל זה נועד כדי שלא יביאו את חבריהם לארצנו הנפלאה והשופעת עבודה (כדי לא להפסיק את כור הזהב והשומן של חברות כוח האדם, שעושות מיליונים על ייבוא העבדים הזרים) וחוזר חלילה ושוב בלי הרף.

איך שנחקק "חוק המסתננים", הזדרזה עיריית תל אביב ופיטרה מיד את רוב הפליטים שעבדו בחברות כוח האדם שלה, ומנעה אפשרות להלין אותם בכנסיות שביפו (למרות שביצועו של החוק נדחה עד לאחר הקמת מתקן הכליאה).

את התוצאה חלקנו שמגיעים לחלוקת מזון בגינת לוינסקי מכירים היטב. את המראות. את הסבל. ואת האנשים המדהימים שלקחו על עצמם לדאוג למפעל הזנה, הלבשה ואפילו תרבות, לאומללים שברחו מרדיפות ומוות, עברו את מחנות העינויים והסחיטה בסיני, ושכאן ממשלה ורשויות גוזלות את שארית כבודם האנושי, ומסיתות נגדם באופן קבוע.

חלוקת מרק בגינת לוינסקי
חלוקת מרק בגינת לוינסקי (צילם: ישראל קליוסטרו)

קבוצה שלקחה על עצמה התחייבות קשה ומתמשכת, ולמרות כל הקשיים, מתייצבת ערב ערב לחלק מזון למאות אנשים בגינת לוינסקי. מדובר על חודשים ועל הירתמות יומיומית. והם לא מתעייפים. הם דואגים למחסה בסופי שבוע סוערים וגשומים, והם דואגים לטיפול רפואי לפצועים שהצליחו להימלט מהעינויים בארצם או בסיני, והם מפעילים לחץ ציבורי על העירייה עד שהרימה כמה אוהלים לפליטים. אפילו ליל סדר אירגנו.

אלא שהממשלה והעירייה אינן רוצות לראות את השחורים האלו בעיניים. שייעלמו. שיסתלקו מכאן. אבל איך לעשות את זה אם אי אפשר לגרש, כי כל בדיקה תגלה שהם מוגנים ע"י החוק הבינלאומי?

לא לתת להם עבודה, וככה הם ירעבו וייאלצו לעזוב? לא עזר. יש את המתנדבים שמביאים אוכל.

לא לתת אפשרות לינה? כנ"ל.

להסית? הם שורדים. אין להם ברירה.

אז ישנו נשק ההצקה הקטנה, הבירוקרטית, המאמללת ושוברת הרוח. זה עובד מצוין. וככה פקחי עיריית תל אביב הגיעו בימי החג, פירקו את האוהלים (שהרימו אחרי שפירקו את האוהלים שמתנדבים הקימו בימים הראשונים שלאחר מות הפליט שקפא למוות), לקחו את רכושם (מתרומות הציבור) הדל – שמיכות, כמה בגדים, ספר או שניים, וזרקו לפחי הזבל.

עידו גרונר צילם אמש את המראות לתפארת מדינת ישראל ועיריית תל אביב שחגגה בדיוק אתמול את יום הולדתה ה-103:

פליטים בדרום ת"א (צילם: עידו גרונר)
פליטים בדרום ת"א (צילם: עידו גרונר)

והמתנדבים של גינת לוינסקי לא מתייאשים. הם על משמרתם כרגיל. ממשיכים לבשל, לקנות, לארגן משמרות, ולחלק במאור פנים אוכל ואהבה לפליטים הרעבים.

חלוקת מזון בגינת לוינסקי
חלוקת מזון בגינת לוינסקי (הצילום באדיבות אסתי סגל, "במחשבה שנייה")

יגאל שתיים, אורלי פלדהיים, חנה רז, אורי ברונפלד, נגה ונדר, עידו גרונר, אבי בלכרמן, מאיה גרוס, נעמי ערקבי, ועשרות המתנדבים הנפלאים של מרק לוינסקי

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן