פעם מי שגדל בתל אביב היה גם מוצא בה אהבה, מתחתן בה ומקים בה בית. היא אמנם היתה גם אז "העיר הגדולה", אבל נדמה שהיה בה משהו יותר חם ופחות מנוכר. ועכשיו? 

מאת גיגה פרקול

תמיד כששואלים מאיפה את, אני עונה ״תל אביב״.

השאלה הבאה היא כמובן "ובמקור?״

אז כן. גם במקור, בזנב ובכנפיים… ותאמינו או לא, אני אפילו לא היחידה.

בתור ילידת תל אביב אני מכירה הרבה מאוד אנשים שנולדו וגדלו כאן. אפילו אבא שלי. בחיי! בילדותי היינו הולכים למכולת בדיזנגוף ותמיד רואים אנשים שבאו לבושים יפה להזדנגף. בשבילם זה היה אירוע. בשבילי – זה כל מה שהכרתי. המכולת בדיזנגוף, הספריה של דן בארלוזרוב, העלייה לים בז'בוטינסקי ובית הספר בבן יהודה.

ככה זה כשגדלים בתל אביב.

פעם מי שגדל בתל אביב היה גם מוצא בה אהבה, מתחתן בה ומקים בה בית. היא אמנם היתה העיר הגדולה, אבל נדמה שהיה בה משהו יותר חם ופחות מנוכר.

כשהייתי קטנה היה נדמה שזו עיר של זקנים ושל ילדים, ואיכשהו לא הרבה בין לבין. עם השנים תל אביב הפכה ל״עיר בלי הפסקה״ ואלפי צעירים נהרו אליה מכל רחבי הארץ. שכירת דירה בתל אביב הפכה לעוד שלב כזה בחיים שהרבה חושקים בו. כמו הטיול של אחרי הצבא. משהו שצריך לחוות כחלק מתהליך ההתבגרות והעצמאות.

ואין בזה רע. להיפך, זה עשה לעיר בעיקר טוב. היא מתפתחת, מלאה מקומות בילוי, מספקת שפע אפשרויות עבודה ואפילו נחשבת לאחת הערים הליברליות בעולם. אבל יש כמה נזקים שבכל זאת נגרמו למי שגר בה היום, ואני לא מתכוונת רק לשכר הדירה הגבוה או למצוקת החנייה.

קשרים זמניים, ארעיים, קצרי טווח, לא רציניים

רווקים, ובמיוחד רווקות בתל אביב של היום, נאלצים להתמודד עם קושי אמיתי במציאת קשר מחייב. כמו שרבים רואים בה, כאמור, שלב מעבר בחיים – כך גם התחילו להתייחס לקשרים שנוצרים בה כאל קשרים זמניים, ארעיים, קצרי טווח, לא רציניים.

מחפשת קשר רציני? תחזרי הביתה, לפרברים.
אה, זה הבית שלך? וואלה, את בצרות…

תל אביב היא כנראה העיר היחידה שקיבלה את הכינוי ״מדינה״ ומה לעשות, במדינת תל אביב כבר אין אהבה. רק תשוקה והוללות. ככה לפחות חושבים רוב הצעירים שחיים בה היום.

אז מאחר שאין לי שום כוונות לעבור לירוחם בקרוב, בשם התל אביבים ובעיקר התל אביביות – הרשו לי לנסות להחזיר לתל אביב את האהבה!

״ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה״

על העיר עצמה אלתרמן כתב כבר מזמן: ״ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה״ ואני רוצה להזכיר לבליינים שבינינו שהרומנטיקה יכולה להתקיים גם בתל אביב.

נכון, אפשר להכיר פה בחורה כל חמש דקות, וכל אחת תהיה יותר יפה מקודמתה, אבל האם אנחנו באמת לא רוצים לא לראות את היער מרוב עצים?

יש בתל אביב אינספור פיקאפ בארים ומסיבות חשוכות מלאות אלכוהול אבל…

יש לנו גם שקיעות שלא היו מביישות תאילנדים.

ופינות חמד ירוקות שהיום כבר אפילו כבר לא מלאות חרא של כלבים.

יש לנו נחל שאמנם המים שלו ירוקים לא פחות משמו, אבל עדיין אפשר לשוט בו, לעשות פיקניק לגדותיו או ספורט לאורכו.

יש פה מאפיות ופטיסיירים קטנים שמתרבים כפטריות לאחר הגשם מאז בואם של הצרפתים העירה.

ויש בתי קפה בכל פינה, חלקם רומנטיים להפליא. שלא לומר מסעדות, תיאטראות, בתי קולנוע, אמ-פמים בכל בלוק ושדרות עם מיצים וסנדוויצ׳ים – ואפילו אופניים ירוקים לטיול מזדמן.

תל אביב מלאה פוטנציאל רומנטי לא מנוצל, כשכל מה שנשאר בסוף זה ״ערה?״ ו״בואי לקפה״ (לא יהיה טעים, תתלבשי, תלכי הביתה).

אני הכי בעד להתנסות, לבלות ולבחון, אבל מידי פעם צריך גם לבחור. לבחור במישהו אחד או מישהי אחת שמצא חן בעינינו ולתת לו הזדמנות. גם אם הכרנו באינטרנט.

גם אם אנחנו גרים בתל אביב. גם אם הוא לא הבחור היחידי בעיר או הבחורה היחידה בשכונה. אנחנו לא חייבים לעבור למקום שאין בו בחירה, ולבטח לא לכזה שאין בו ברירה.

אנחנו רק צריכים ללמוד לעצור לפעמים. אפילו אם אנחנו בתל אביב.

חוץ מזה, הכל יחסי. תחצו אותה פעם מצפון לדרום באופניים ירוקים או אחרים ותראו שאחרי הכל –  היא לא כל כך גדולה, העיר הזאת שלי. וגם בה עוד יש אנשים שבאמת מחפשים אהבה ולא רק אוהבים לחפש…

קריאה נוספת: מה אנחנו רוצים בסך הכל? קצת תשומת לב