Skip to content

"ילד עם מאה אחוזי נכות צריך להדגים הליכה?"

עדות מהוועדה לפניות הציבור: דיון על הגופים המפקחים על המוסד לביטוח לאומי. ח"כ אורי מקלב, לשעבר יו"ר הוועדה, אומר: "נקודת ההסתכלות הראשונית על מי שפונה היא כעל שקרן. הבירוקרטיה הפכה לשיטה: לסנן כדי שאנשים לא יבואו לתבוע מהביטוח הלאומי"  מאת ליה נרגד  לפני הדיון ביקשה מזכירת הוועדה שנציגי ארגונים חברתיים יישבו במעגל החיצוני. "המקומות ליד […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

עדות מהוועדה לפניות הציבור: דיון על הגופים המפקחים על המוסד לביטוח לאומי. ח"כ אורי מקלב, לשעבר יו"ר הוועדה, אומר: "נקודת ההסתכלות הראשונית על מי שפונה היא כעל שקרן. הבירוקרטיה הפכה לשיטה: לסנן כדי שאנשים לא יבואו לתבוע מהביטוח הלאומי" 

מאת ליה נרגד

 לפני הדיון ביקשה מזכירת הוועדה שנציגי ארגונים חברתיים יישבו במעגל החיצוני. "המקומות ליד השולחן", אמרה "שמורים לחברי מועצת המוסד לביטוח לאומי". אלא שרגע לפני שהחל הדיון שינתה את טעמה: הורשינו, ואף הוזמנו, להתיישב אל השולחן המרובע הגדול. חברי המועצה לא ממש תפסו את כל המקומות. חברי המועצה, איך לומר בעדינות המתבקשת, לא ממש נדחקו שם בהמוניהם.

>>> בואו לדבר על זה גם בפייסבוק שלנו

56 חברים במועצה המפקחת על הביטוח הלאומי, 56 נציגי מגזרים שונים: מעסיקים, עובדים, נכים, נציגי החקלאים, נציגי ארגוני נשים – כל מיני. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המכונה ממ"מ, טרח רבות בחודש האחרון להבאת השמות לוועדה. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שאיש אינו חושד במיומנותו, לא עמד הפעם במשימה. למעשה, נראה שלאיש אין רשימה מלאה של השמות. מה עם מזכירת המועצה עצמה? גם לה אין הדבר ברור ממש, כי הם בהליכי החלפה/רענון/שינוי הרכב. כבר שנה. ולכן, גם אותם שמות שהממ"מ הצליח למצוא, אינם מעודכנים בהכרח. היו כאלה שלא היו בטוחים אם הם עוד במועצה, היו כאלה שאמרו בבטחה שכבר ממש לא.

בקיצור, לא היה צפוף ליד השולחן באולם גליל. בנחת התיישבו שם, בזה אחר זה, האדישים, הכועסים המנומנמים והכואבים.

מדברים שוב ושוב על שיניים, וליתר דיוק – על היעדרן

עם המנומנמים נמנה יו"ר הוועדה לפניות הציבור, דוד אזולאי. הוא בהחלט מתעניין בנושא, מדבר על "פגיעה קשה בציבורים שלמים" ואף אומר "שצריך להתחיל מהלך", אך לא ניכר כי הדבר בנפשו. כשנציג ארגון הנכים אהב"ה, אבנר עורקבי, דיבר על חברי המועצה המנותקים, הציע היו"ר לדון אותם לכף זכות, כי "אין להם שיניים". בהמשך ידברו כאן שוב ושוב על שיניים, וליתר דיוק על היעדרן. כמעט מתבקש להביא אורתודנט מומחה.

עם האדישים נמנה חבר מועצת הביטוח הלאומי, חזקיה ישראל, שפורט את המציאות בנחת, ובאמת לא נראה שמשהו דחוף לו. ממילא כולם כאן, כולל היו"ר, קוראים לו 'חזקי'. יענו בחבר'ה. במקרה או שלא במקרה, הוא אחד מנציגי המעסיקים במועצה. הוא מסביר שהמועצה המכהנת הייתה אמורה כבר לסיים את תפקידה, אך כתוצאה מחילופי השרים התהליך מתעכב. עכשיו הם בתהליך מואץ. נחיה ונראה. מוטי אלפריח, חבר מועצה מאז 2004, או 2005, הוא לא בטוח, אומר ש"משתדלים להזיז דברים כמיטב יכולתנו". שש שנים אלפריח מנסה להזיז דברים. אולי אין הוא מנסה דיו?

זה המקום להזכיר גם את חבר הכנסת ביילסקי, שמגיע לדיון באיחור של שעה וחצי, מחוייך ולבבי. זו הפעם השלישית שאני רואה את ביילסקי בוועדות, תמיד בהופעת אורח קצרה, תמיד מרוצה, נינוח ואלגנטי להפליא. כעס וכאב לא ראיתי אצלו, והוא בהחלט לא נראה מנומנם. נשארה אם כן קטגוריית האדישות. אדישות מחוייכת ולבבית. בחיוך לבבי הוא אומר: "תבדקו מה אתם עושים לא בסדר… המילה 'פיקוח' מטילה עליכם הרבה חובות שאולי עד עכשיו לא הייתם ערים להן". כמה דקות לאחר מכן הוא פורש.

תסכול על המוסד שהפך ל"מדינה בתוך מדינה"

בראש הכועסים נמנה את חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, שיזמה את הדיון, וכמעט השתוללה שם מרוב תסכול על המוסד שהפך ל"מדינה בתוך מדינה". היא כבר הקימה בכנסת שדולה לקידום רפורמה בביטוח הלאומי, ונראה שהיא באמת רוצה לעשות שם שינויים מפליגים. בינתיים היא זוקפת לזכותה את הכתבה הקשה ב"עובדה" כמה ימים קודם לכן.

שמאלוב-ברקוביץ באה לדיון עם רשימה של שאלות. היא רוצה לדעת מי בוחר את חברי המועצה ולכמה זמן. מה, לכל הרוחות, פרטי ההתקשרות שלהם? כיצד מבצעת המועצה את תפקידה כפי שהוגדר בחוק וגם בבג"ץ? האם המועצה בודקת את תקינות הנהלים שקובע המוסד לביטוח לאומי? לא צריך לעצור את הנשימה: התשובות לשאלות אלה לא יופיעו בהמשך. מה הפלא שהיא כועסת?

עם הכועסים נמנים גם כמה עורכי דין, שנמאס להם להתפרנס מייצוג אנשים קשי יום מול מכבש הביטוח הלאומי. עו"ד מאיר אלחדד כועס מאוד אפילו. "החוק אומר שהמועצה תפקח. כמו שוטר בכביש. המועצה אומרת, אין לי שיניים. אבל החוק נתן לה שיניים… אתם מתחבאים מאחורי ה'אין לנו שיניים'. תצאו עם החלטות, המלצות… החוק נתן לכם סמכות, ואתם לא עושים. זאת עבירה פלילית".

כועסת גם עו"ד יפית מנגל, שמייצגת מול המוסד את המעסיקים. "חלקם", היא אומרת,  "מוותרים על תביעות של מיליונים כדי לא להסתבך עם המוסד". ויש לה גם טענות קשות, ספציפיות, שמיות, על פלילים של ממש. על תצהירים שקריים ואיומים. הרבה מעסיקים, היא אומרת, פוחדים מהמוסד פחד מוות. היו"ר אזולאי מוחה על ההאשמות הקשות, ואף מבהיר לה שהיא אשמה לא פחות בכך שלא פנתה לגורמים המוסמכים. מנגל אומרת שכבר פנתה למבקר המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה וגם לוועדה לביקורת המדינה. "עד היום", היא אומרת "איש לא הרים את הכפפה". ברגע קסום אחד, כשהיו"ר מורה למנגל להפסיק לדבר, ח"כ שמאלוב-ברקוביץ קוראת אליה מעברו השני של השולחן הגדול: "סמסי לי, אני אשאל אותו".

נכים
מתייחסים לנכסים כאל מתחזים
צילום: Teerapun / FreeDigitalPhotos.net

גם עו"ד עילית רפאל, שמייצגת תובעים מול המוסד, כועסת. בשלב הזה היא כבר מוכנה לוותר על ההכנסות. בסוגיית השיניים היא אומרת בנחרצות: "יש חוק מצוין – תיישמו אותו". היא מזכירה כמה מן העוולות שעליהן אמורה לפקח המועצה. "לנכים", היא אומרת,  "מתייחסים כאל מתחזים; לעורכי הדין שלהם מתייחסים כאל עורכי דין של נוכלים. אני ניגשת לוועדה רפואית עם נכים שברור שהם נכים. לא צריך להיות מומחה בשביל לראות. למה ילד עם מאה אחוזי נכות צריך להדגים הליכה?"

הנה, התקרבנו לאזור הכאב. אחת הכואבים שם היא רויטל כהן, אם לילד אוטיסט. היא עוברת תחת המכבש הזה כבר שנים. "אין לכם שיניים? אז תבואו ותגידו", היא צועקת על סף דמעות.

"למה את צועקת?" שואל אותה היו"ר בשלווה.

התשובה שלה מצמררת: "כי אני חיה חיים קשים".

את הכאב ייצג גם ח"כ אורי מקלב. הוא סיפר בחלחלה על נכים הנדרשים לעמוד על רגליים משותקות פעם בשנה, כדי להוכיח שלא גידלו פתאום זוג רגליים חדשות. הוא תיאר פעוטות מוגבלים שאמהותיהם מתחננות בפני הוועדה: "אם אעמיד אותו לבד הוא ייפול". מקלב, לשעבר יו"ר הוועדה, אומר: "נקודת ההסתכלות הראשונית על מי שפונה היא כעל שקרן. הבירוקרטיה הפכה לשיטה: לסנן כדי שאנשים לא יבואו לתבוע מהביטוח הלאומי". ושוב הוא מזכיר, כפי ששמעתי אותו מזכיר בדיונים אחרים, את המאבק שלנו: "צריך לשנות, ועל הציר של המחאה החברתית". איש עקבי, מקלב.

לפני שעוברים הלאה, צריך כרגיל לומר כמה מילים על הנעדרים. יו"ר המועצה, שר הרווחה כחלון, אינו נוכח. במקומו בא מנכ"ל המשרד נחום איצקוביץ', שהסביר ש"השר בודק בצורה מאוד יסודית, ועדיין לא הגיע למסקנה". המנכ"ל עצמו, אגב, נאלץ לפרוש באמצע הדיון. מנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, לא הוזמנה כלל – הרי ידוע שלעולם אינה מגיעה לדיונים. צחוק כללי עובר בשולחן – מכתבי ההתנצלות של המנכ"לית, אומרים שם, בטח משוכפלים. הצצה באתר הביטוח הלאומי מלמדת, שאותה מנכ"לית מגדירה את הגוף שבראשו היא עומדת בתור "המוסד אשר אמון על החוזה החברתי שבין המדינה לתושביה… רשת המבטיחה את חובת המדינה לאזרחיה: חובה להענקת מגן אישי לרווחה, לקיום, לדאגה בפני מחסור ולהגנה מפני הדחק". כלומר, מאות האלפים שמחו בקיץ על קריסת החוזה בין השלטון לעם, מחו למעשה נגד המוסד לביטוח לאומי, שהוא-הוא אמון על החוזה הזה.

נחזור לאלה שכן באו. בקיצור נמרץ, היו שם אנשים שדחוף להם, והיו אנשים שלא. אותם אנשים שיודעים שהם חברי מועצה ואף טרחו לבוא לדיון, לא נראו נרגשים או מתוסכלים במיוחד. כשהגיע תורה של מזכירת המועצה לדבר, לאחר דברי הפתיחה הקשים, קראה תשובה מתוך פקודת החוק. שמה, אגב, למקרה שבכל זאת תרצו לפנות למועצה – אריאלה ליאור.

מדוע, בעצם, אין להם אתר? כתובת לפניות? טלפון מוכר?

כששמאלוב-ברקוביץ' שואלת את מיודענו 'חזקי' האם הוא מרוצה מהמצב, הוא עונה תשובה שהופכת את הבטן: "תמיד יש מה לשפר". והוא מוסיף: "אפשר להעניק יותר סמכויות. צריך לזכור שהמועצה היא מועצה מייעצת". על כך, אגב, חולקים כל הכואבים והכועסים: המועצה היא מועצה מפקחת, ופיקוח אינו ייעוץ. אך נציגי המועצה משיבים שוב ושוב ברפיון מייאש: "אין לנו שיניים". מדוע, אם כן, אין הם מתריעים על כך בפני הציבור? מדוע, אם כן, אין הם מתפטרים בקול גדול? מדוע, בעצם, אין להם אתר? כתובת לפניות? טלפון מוכר? מזכירת המועצה מסבירה שבעייתי לפרסם ברבים טלפונים של אנשים. שמאלוב-ברקוביץ' מדקלמת מייד את מספר הטלפון שלה. הנה, לא קשה כל כך.

למעלה מעשרת אלפים תביעות מוגשות מדי שנה כנגד המוסד, אותו מוסד "האמון על החוזה החברתי שבין המדינה לתושביה". טוב שלא נאמר שם "נתיניה". עו"ד קארין אלהרר,  מהקליניקה לאנשים עם מוגבלויות, מדברת על מאות פניות שמתקבלות אצלה מידי חודש. הוועדות, היא אומרת, "נותנות לעצמן חופש יצירה מוחלט בפרשנות התקנות". אגב, רק שתי פניות למועצה נרשמו באותה השנה. אולי המתלוננים לא הצליחו למצוא את פרטי ההתקשרות?

המוסד לביטוח לאומי מלווה את חיינו מיום הלידה ועד הקבורה. במחלה, בנכות, בזקנה. המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף העשיר ביותר במדינה, וגם אם הוא "מחלק" סכומים נכבדים, כפי שהדגישו נציגיו, הוא מצליח למרר את חיינו שוב ושוב.

אז האם צריך לפקח על מוסד כזה? האם ראוי שהציבור יידע שיש אפשרות להתלונן בפני מישהו על מוסד כזה? האם ראוי שמועצה שאמורה להתכנס ארבע פעמים בשנה תתכנס יותר מפעם בשנה? האם ראוי שהליך בחירת הנציגים למועצה הזו יהיה שקוף יותר?

את השאלה האחרונה, אגב, הציג בדיון הזה המשמר החברתי. היו הנהונים רבים של יודעי דבר – וגם על כך לא הייתה תשובה. על שאלת התם שלנו, שנגעה להיעדרו של יו"ר המועצה כחלון, לא טרחו אפילו להנהן.

התשובה פשוטה: יש מי שדחוף לו, ויש מי שלא.

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן