"העדינות", המבוסס על רב המכר של הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס, הוא סרט מטלטל וסוחף, שמצליח לגעת בעדינות ובעומק ביחסים השבירים בין בני אדם ובין גבר לאישה. וגם מעלה כמה שאלות על כוחה המסתורי של האהבה. חובה לראות

  >> ציון 10

 ביקורת קולנוע / ירמי עמיר

 באחת הסצנות בסרט שואלת האישה את בן הזוג שמחזר אחריה:

 "למה אתה נמשך אלי? מה אתה מוצא בי?"

"את מוציאה ממני את מי שאני", הוא משיב לה.

"העדינות" הוציא ממני קשת של רגשות, שכבר זמן רב לא יצאה ממני בסרט אחד. "העדינות" הוציא ממני את מי שאני. ולכן זה אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי מאז ומעולם. כן, אני עומד מאחורי המשפט המחייב הזה.

התרשמות מיצירה אמנותית, כל יצירה אמנותית, אינה רק דרך ניתוח קר ושכלתני של היצירה כפי שעשו כמה מבקרי ספרות פלצנים, שקטלו את הספר שעל פיו נוצר הסרט. התרשמות מיצירה אמנותית היא גם תחושת בטן. בעיקר תחושת בטן. אחר כך בא הניתוח הספרותי/אמנותי. ותחושת הבטן שלי היא ש"העדינות" הוא סרט אמיתי ולא מזויף. ואם אני טועה, אז היוצרים הצליחו לעבוד עלי – ובגדול.

"העדינות" הוא סרט מטלטל שמצליח לגעת, בעדינות, בעומק ובהומור, ביחסים השבירים בין בני אדם. בין גבר לאישה. באהבה. בכאב. בגעגועים. בחולשה האנושית. בתחושת ההחמצה. בבדידות. בתקווה. ומכאן סוד כוחו. בלי רעש וצלצולים הסרט מצליח לחדור את כל ההגנות ולקלף את כל המסכות. 

הסרט מבוסס על הרומן רב-המכר של הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס, שגם כתב את התסריט וביים (יחד עם אחיו סטפן פואנקינוס). בתפקידים הראשיים אודרי טוטו ("אמילי", "צופן דה וינצ'י", "קוקו שאנל") ופרנסואה דמיינס ("שובר הלבבות").

ההתחלה אופטימית ומלאת תקווה: גבר ואישה צעירים מכירים בבית קפה בפריז. האהבה פורחת כמו בסרטים. החיים יפים, הזוגיות מאושרת, הקריירה מצליחה והאושר מושלם. לא יכול להיות יותר טוב. עד שמשהו משתבש והאישה מאבדת את אהובה ואת עולמה. 

נטלי (אודרי טוטו) מתמודדת עם הכאב ועם זיכרונות העבר שאינם מרפים, מול הרצון להמשיך לחיות. לאהוב מחדש. זה נראה בלתי אפשרי. האישה היפה, שחרב עליה עולמה, מנסה לאסוף את השברים, אבל חייה כבר לא יהיו כמו פעם. משהו בה כבה. 

היא אינה מוצאת מנוח בעבודתה ואינה מוצאת תחליף לאהבה שהיתה ואיננה. וגם הבוס הנשוי אינו מצליח לכבוש את לבה הפצוע, שמשווע לקשר כן ואמיתי. האם זה יקרה?

עד שמעבר לפינה, ממש מתחת לפנס, היא פוגשת את הבחור הכי לא צפוי: מרכוס (פרנסואה דמיינס), חנון משוודיה, לא יפה במיוחד, מקריח, מופנם, רגיש, ביישן, שמתקשה לנסח שלושה משפטים שלמים ומשמש מושא ללעג לעמיתיו לעבודה. 

היחסים הבלתי צפויים לחלוטין בין השניים, שזוכים למבטי בוז מהסביבה, הם לב לבו של הסרט. לב שפועם בקצב משתנה ומטלטל את הגיבורים בין עצב לשמחה, בין ייאוש לתקווה. בסוף הם מחליטים, נגד כל הסיכויים, לקחת את הגורל בידיהם. בהקשר לכך הסרט כולל כמה סצנות יצירתיות בין גבר לאישה, שרק הצרפתים, אני חושב, מסוגלים ליצור.

הסרט מעלה שאלות על כוחה המסתורי של האהבה וגם מציב מראה, לפעמים אכזרית, מול הצופים, שמציגה כיצד אנו נוטים לשפוט בני אדם בלי שנכיר אותם באמת. 

גם המשחק של דמויות המשנה אמין. העלילה קצת נמרחת פה ושם, לפעמים נוטה למלודרמטיות יתר, אבל בואו לא נהיה קטנונים. "העדינות" הוא סרט שחייבים לראות. לא מדובר ביצירה גאונית או יומרנית. מדובר בסרט פשוט, אבל מושלם.

עוד בתרבות: קרולינה – ולא היה בינינו אלא זוהר

וגם: סרט פעולה בלי פעולה