הילאל עאדל גדל חמש דקות מכפר סבא ונתניה. בטייבה. היום, בגיל 32, הוא ערבי מוסלמי גאה, שחי  עם העולמות השונים שזימנה לו המציאות. יש לו מה לומר על כל מה שקורה במדינה אבל מילותיו לגבי השואה, מחייבות אותנו להקשיב לרחשי לבו, שרבים מהם רוחשים גם בלבנו. על הכאב המתמיד, על חוסר היכולת להבין, על הפחד הקיומי המתמיד, על זילות השואה ועל היחס המחפיר לניצולי השואה 

מאת הילאל עאדל

כמו כל אדם בעולם, השואה בעיני היא אירוע שאי אפשר לעכל אותו. גם לא את עוצמתה הרצחנית לפי מיליוני הנרצחים בה. כערבי החי במדינה, שהעם שלה איבד שישה מיליון בני אדם – כשחושבים על המספר, לא מעכלים את גודלו. אני יכול להסתכל מבחוץ – כערבי – ולהבין לגמרי את הפחד, הכאב, הצער והסבל הנמשכים מלפני 69 שנים, עד עצם היום הזה. אני יכול להבין אותו מסיבה אחת: ישנן אמהות שמאבדות את בניהן כשהם צעירים, וחיות אפילו 50 שנה בלי הבן. וכל אם כשהיא כואבת את כאב האובדן ונזכרת בו מדי יום, אז מה יגיד עם שאיבד שישה מיליון ממנו, לפני פחות ממאה שנים? הרי מה הם שישה, שבעה, שמונה או תשעה עשורים מההיסטוריה שלנו – כעולם? כלום! אבל – יש משהו נוסף אחר, ממש אחר.

מה הדבר האחר? אני חושב, שגודל הכאב הוא עצום, לא רק בשל האובדן עצמו, לא רק בגלל שרבים נשארו בודדים אחרי שהמשפחה שלהם נספתה ולא בגלל הגודל העצום, מספר הנספים. אלא, גם כי זה היה רצח בכוונה תחילה. נכון, כולם יודעים זאת, כולם מרגישים זאת, אבל אני מסופק אם רבים שאינם יהודים, יכולים להבין מה מרגיש יהודי כשהוא חושב, שעם אחר פשוט רצח בכח – שישה מיליון מבני עמו בגלל שמדובר ביהודים?  יתרה מכך – חוסר האמון של העם היהודי, כמובן לא כולו – כיום כמעט בכל גוי שהוא, הוא השפעה פסיכולוגית שנובעת מצלקות השואה. יש אנשים שמקבלים את חוסר האמון הזה בהבנה אך לא בהסכמה, ויש כאלו שלא מקבלים זאת כלל, למרות שהם מבינים מאיפה זה נובע.

אני אישית, יכול להבין את הצלקות שיש בכל יהודי, גם אם לא איבד מישהו בשואה. כי לו אני למשל הייתי בן למשפחה שנרצחה כולה רק בגלל שנאה שנובעת מהיותי מוסלמי וערבי, הייתי מלא בצלקות לכל אורך חיי ועם מד-אמון נמוך ביותר בכל הסביבה שלי. הרי – להבדיל אלפי הבדלות – בחורה שנאנסת נשארת בצלקות נפשיות לאורך חייה, כשזה כמובן בלי להזכיר את חוסר האמון הכמעט מוחלט שלה במין הגברי. הרי היא נאנסה רק בגלל היותה אישה, ולכן – מי מוג הלב שלא יוכל להבין את כאבה? אך כן יש מקום וחובה להסביר לה, שלא כל הגברים הם אנסים, בדיוק כמו שלא כל העולם הוא נאצי. אבל, כמו שאני מבין טראומה של נאנסת, איך לא אבין טראומה של עם שאיבד שישה מיליון מבני עמו, ברצח בכוונה תחילה?

אחד הדברים שאני אישית לא אוהב, הוא תיאור הכיבוש הישראלי כמעשה נאצי, או שואה ישראלית בעם הפלסטיני. אני לא נכנס כמובן לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי זה עם כל הכאב, הצער והזעם שלי כלפיו, לא יכול להיות מתואר או מתקרב במימדים שלו למושג "שואה". וכל ניסיון לתאר אותו בו, גם מבחינתי כערבי ש"מת" כבר לראות מדינה פלסטינית עצמאית בלי כל כיבוש ישראלי, לא יכול בשום פנים ואופן לקבל או לשמוע מכל אדם שהוא, לקרוא לכיבוש הישראלי "שואה פלסטינית". כי אין אפילו דימיון בין שני המקרים, ואפילו כל פנטזיה זדונית – מתמוססת מול העובדות של השואה.

נשאלתי, איך רואים במגזר הערבי את השואה? ואיך לדעתך העולם הערבי רואה את השואה? לגבי המגזר הערבי אותו אני מכיר וחיי בו, מעולם לא נתקלתי באופן אישי באדם שזלזל בגודל האובדן. להיפך, ישנו משפט נפוץ במגזר הערבי כלפי החברה היהודית שהוא "זה עם מפוחד, והכל בגלל השואה", אשר מלמד רק על הבנה והכרה במציאות הזו של העם היהודי עקב השואה. הרי בבתי הספר, אנו לומדים על כך בהרחבה, כשכמובן עם השנים, המידע אותו השואה והשלכותיה רק מתעצמות. לגבי העולם הערבי, אני מאמין ממה שאני רואה שכן יש הכרה מלאה בכל מה שקרה, כשיש כמובן סוג של לעג או שמחה לאיד על מה שקרה שנובעת מאנשים גזעניים בעמים הערבים ששונאים את היהודי בגלל מדינת ישראל. אני יכול לומר בדיעה אישית, שזה נעשה במטרה להכאיב ולהוסיף מלח על הפצעים של השואה בעם היהודי, תוך כדי שהם – בתוכם, וכמובן לא כולם אלא כן רובם, יודעים ומודעים לקיום השואה ועוצמתה.

אם לי יש סוג של ביקורת או בניסוח אחר, סוג של חוסר נוחות בכל הנוגע לשואה, זה השימוש במות היהודים בשואה, על-ידי נבחרי ציבור רבים ככלי תעמולתי למטרות מדיניות ופוליטיות. האמת היא שמהיכרות רבה עם הרבה חברים יהודים שאיבדו קרובי משפחה בשואה, ישנה גם סלידה מכך. אני אישית רואה באירוע הזה אירוע לאומי פרטי, אירוע בינלאומי פרטי ואירוע אישי פרטי לכל יהודי. הכוונה היא, שאיזכור השואה חייב להישאר במסגרת שלו בלי להשתמש בו בכל מסגרת שחורגת מהשימוש בצלקות השואה, השפעת השואה ומיקום השואה בהיסטוריה האנושית. מבחינתי, אין לי בעיה לאזכור השואה אפילו יום יום בכנסים ואירועים שונים שמתמקדים בשואה עצמה. אבל – כל שימוש בה למען מטרות אחרות, הוא בעיני שימוש זול ונמוך בשישה מיליון נספים.

לפני סיום, עשרות שנים שחיים כאן בארץ ניצולי שואה. כשאני רואה זקנים וזקנות ניצולי שואה שמתפרסמים בתקשורת בגלל תנאי חייהם העלובים, בגלל חוסר איכפתיות ואדישות מגעילה של רשויות הרווחה ומוסדות כאלו ואחרים, אין לי אלא לשנוא – ממש לשנוא את האחראים על כך. בדיוק כמו השנאה של כל אלו שגנבו וכנראה גונבים כספים שמיועדים לניצולי השואה. אני לא אטחן מים בתיאור מצב הזקנים הללו, כי הכוונה ברורה לגמרי, אבל הייתי חייב לציין זאת.

לסיום, כמו שציינתי בתחילת דברי, 69 שנים בהיסטוריה האנושית, היא טיפה בים היסטוריה, בד בבד כשמדובר ברצח עם הכי גדול שקרה בהיסטוריה. ולכן, כערבי וכבן אנוש, אני כן מבין את הפחד, הכאב והצלקות של העם היהודי מהשואה.

ואם אבקש שתי בקשות, אז אאחל לניצולי השואה שרק יחיו בכבוד רב, בלי מחסור, בלי כאב ובלי לעג וזלזול עד יומם האחרון.

והבקשה האחרונה: שיהיה כבר שלום.