אבא שלי שתק. אני שאלתי המון שאלות ולא קיבלתי את כל התשובות. אמא שלי ענתה כמיטב יכולתה. כמו שעונים לילדה כדי שלא תפגע מזה יותר מדי. לפני שנפטרה התחננה שאקח אותה "הביתה, לרימאנוב".  אחרי מותה היא השאירה לי יומנים שכתבה. הם מאד אישיים. יש בהם סימני דרך. עד היום אני מנסה להבין, וככל שאני חוקרת יותר, אני מבינה פחות. חמש פעמים כבר נסעתי לשם. לחפש את רימאנוב שלה

 מאת מלכה שחם דוראון

שעות ספורות לפני שנפטרה אמי פרידה ז"ל, היא התחננה לפני בבית החולים: "קחי אותי הביתה". לאן? שאלתי. לנתניה? "לא". השיבה לי בחולשה."הביתה, לרימאנוב".

זה היה בבית החולים בכפר סבא.  בערב יום העצמאות, לפני כעשר שנים.

מאז ועד היום אני מנסה להבין. וככל שאני חוקרת יותר, אני מבינה פחות.

ידעתי שהורי, פרידה (לבית סטארי) ודויד פוגל באו מ'שם'. הם היו בני עשרים שנה כשהסתיימה המלחמה. היא עבדה קשה ולמדה רפואה, באוניברסיטה היאגלונית בקראקוב. הוא ניסה להעלות במשקל מארבעים וארבעה ק"ג לשישים.

היא פגשה אותו בבית חולים. הוא היה בשישה מחנות ריכוז ואף פעם לא סיפר דבר.

היא רצתה שהם יתחתנו. לכן הלכו לעירייה ונרשמו. אחר כך הלכו לרב.

לא הייתה שום חגיגה. לא הייתה לה שמלה לבנה בחתונתה, כי לא היו לה הורים או קרובים. עדיף היה לקנות נעליים ומעיל ולחשוב על עלייה לארץ ישראל. אני נולדתי כאן. בנתניה. בעין התכלת. על שפת הים. באוהל. בשנת חמישים ואחת.

כל חייה בארץ סיפרה אימי על ילדותה ברימאנוב: "לפני שאת מגיעה לעיירה שלי, את כבר רואה את הרי הקרפאטים. גבעות עגלגלות ועדינות. באביב עדיין יש שלג, והן מכוסות פלומה דקה. בקיץ תראי איך הכל שם ירוק ויפה ומלא פרחי בר. ולפעמים יורד שם גשם באוגוסט. הבית שלנו היה ברחוב 'השמחה'  (Wesola ) מספר חמש".

חמש פעמים כבר נסעתי לשם. לחפש את רימאנוב שלה. ובכל פעם שאני מגיעה, אני מרגישה איך דמה בדמי זורם. איך אימי מדברת אלי. איך העבר מתחבר לי להווה מתחת לרגליים. ואיך הכל זורם באיטיות. ממש כמו נהר הטאבה, בתוך העיירה, המלא ברווזי בר גם כשהנהר קפוא.

ציירתי לי עץ משפחה גניאולוגי, חסרים בו המון אנשים. דודים ודודות ובני דודים וסבים וסבתות, שמעולם לא היו לי. חסכתי כסף  ונסעתי שוב, לפני פסח. מה לעשות. אני חולה במחלת רימאנוב.

הפעם הוזמנתי לשם על ידי חברים. כן, יש לי חברים פולנים נהדרים. והם מכירים את המחלה הזו שלי ומחפשים עבורי פיסות מידע, זכרונות, תמונות, וכל מה שקשור לשחזור העבר הסתום שלי. למה? ככה.

מיד כשנחתתי חיכה לי מיכאל לורנס ובפיו בשורה: "לא תאמיני מה מצאתי בשבילך. מסמך מקורי עם חותמת, מעיריית רימאנוב משנת 1923 שמאשר שהסבתא רבא שלך ששמה רבקה וייניג, עזבה את העירה בשנת 1914 לווינה וחזרה בשנת 1923". כן, אני מבינה שאימי נולדה שנתיים אחר כך. נקודה נסגרת בפאזל חיי. אז אולי היא באה לחתונת ילדיה מלכה ומשה?

לסבתא הזו אין אפילו קבר. ולא ידוע מה קרה לה בכלל. לפחות יש כאן ד"ש רחוק ממנה. יש שם חתימה שלה. אני מחזיקה את הנייר הצהבהב בידי. כתוב בפולנית במכונת כתיבה. ממשמשת וחושבת שגם אצלה בידיים היה הנייר הזה ממש…. אבל לשם מה? אני לא מבינה.

אחר כך אנחנו נוסעים לסטאשק ואירנה. שם בבית שלהם אני מרגישה שהגעתי לבית ולמשפחה. אמא של סטאשק, יאדוויגה, למדה עם אימי בבית הספר היסודי. נעים לי אצלם, ריח עצי אורן ושלג יפהפה נערם.  נוח לי לדמיין שהנה ככה חיו כאן אבות אבותי. במיטות כאלה מעץ עבה, עם חלונות כפולים, וילונות לבנים חצי שקופים מרפרפים. רצפת עץ. אח מבוערת בחורף. בטוח שהיה להם חם בחורף כי הייתה להם מאפייה.

למחרת נסענו לארכיון בעיר סאנוק. הארכיבאי כבר חיכה לי כי קבעתי איתו פגישה מראש. הוא הוציא חמישה ספרים עבי כרס וביקש ממני לדפדף בהם בעצמי. מצאתי שם את הסבא רבא שלי אברהם סטארי ואת בנו משה יוסף סטארי. רשום שם בפולנית שהם, כמנהלי בית ספר לאופים, קיבלו מקדמה של מאה זלוטי, שכר לימוד עבור תלמיד שאמור ללמוד אצלם ארבע שנים.

נו, גם זו הוכחה שלא הגעתי לעולם על כנפי החסידות. היה לי סבא שלא הכרתי וגם לו היה אבא שלא הכרתי, אך הנה הם. קיימים לפחות בניירת.

הארכיבאי הסביר לי שהנאצים שרפו את כל הארכיון של רימאנוב ומה שנשאר זה מעט מאד. "כדאי לך לנסוע לארכיון בפשימישל". הציע. "או ללבוב".

החלטנו לשנות כיוון ולדחות את פשמישל לפעם אחרת. נסענו דרומה לכיוון סלובקיה. נסענו בדרך היין העתיקה, בה הובילו יין בחביות עץ גדולות מטוקאי שבהונגריה דרך סלובקיה, היישר לרימאנוב. שם במרתפים שב"רינק"  – בכיכר העיר – החזיקו את היין והעבירו אותו לצפון פולין.

נסענו בדיפנדר 4X4 דרך הקרפטים. יכולתי להבין בדיוק על מה דיברה אימי, כשנסעה עם אביה במזחלת רתומה לסוסים כשהיה שלג מסביב לעיירה. ראינו איילות אמיתיות. בקתות עץ עתיקות. כשהגענו לגבול סלובקיה אף אחד לא הקביל את פנינו. אירופה החדשה ללא גבולות וללא חיילי משמר הגבול מאד מצאה חן בעיני. כמה נהדר בעיני לראות בתים כפריים אנשים, מכוניות, ללא מדים ללא רובים וללא טנקים.

בעיירה מיקובה  –  Mikováבצפון מזרח סלובקיה הלכנו לבקר את אנדי וורהול במוזיאון שהקימו לכבודו בעיירה.

אביו עזב את העיירה ב-1914 ממש כמו הסבתא שלי רבקה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא היגר לארה"ב ואנדי נולד באמריקה. גם אני יכולתי להיוולד בארה"ב, אם הורי היו מחליטים לנסוע לשם ולא לישראל. אחרי מרילין מונרו, גולדה, ועוד דמויות מפורסמות שצייר אנדי וורהול, נסענו לעיר ברדיוף.

בברדיוף, סיפרה אמי, היו לנו קרובי משפחה שחלקם היגרו לאוסטרליה. כמו כל יהודי שמתחיל בחיפושי קרובים, הגענו לכיכר, לאזור בית הכנסת ולבית הקברות.

ברדיוף נראתה כמו עיר רפאים מוקפת חומה. הסבירו לנו שבכיכר אין אפילו יהודי אחד. המשכנו לבית הכנסת. זהו קומפלקס בניינים מוזנח. לא אפשר היה להיכנס פנימה. ממול ראינו סופרמרקט הומה אדם. סלובקים חמורי סבר הלכו לקניות. המשכנו לבית הקברות היהודי. לתדהמתי כל המצבות עמדו שלמות. מסביב גדר ושלט אזהרה על אחד העצים לבל ייכנס לשם מישהו, כי יש כלב ששומר בפנים.

התקשרנו למספר הטלפון שהיה רשום על שלט קטן. תוך עשר דקות הגיע השומר. הוא פתח לנו את השער. ראינו בית קברות מסודר ומטופח, בניגוד לבתי הקברות ההרוסים בפולין. מעל אלף קברים נמצאים במקום. כולם ממוספרים ומקוטלגים באינטרנט. חיפשנו את אחותה של סבתא רבא רבקה. קראו לה סימא ושם משפחתה היה בינדיגר. התחיל לרדת גשם. הלכנו ממצבה למצבה. הגשם התגבר. נרטבנו עד לשד עצמותינו, אחרי חצי שעה של חיפושים התחלתי להתייאש. נכנסתי לאוהל של הרב הלברשטאם. הדלקתי נרות נשמה והתפללתי. ביקשתי מהמתים לעזור לי למצוא את סימא. הרי הגעתי מרחוק מארץ ישראל. ואם היא כאן אני מדליקה נר לזכרה.

אחרי חמש דקות נמצאה המצבה של סימא ועליה  נכתב שסימא היתה אשה זקנה צנועה וחשובה הבת של אשר לעמיל, (ממשפחת מוזס מרימאנוב), סניגורים קנתה לה בכל יום, ידיה תמכו אלמנה ויתום, מעשיה שיבחו כל מכריה, אשת חיל הייתה מנעוריה.

הצטלמתי לידה. למזכרת. כל כך שמחתי שמצאתי עוד קרובת משפחה לשים בעץ הגניאולגי שלי. ובפעם הבאה, סבתא יקרה נחפש את אחותך בלומה. שעדיין לא ידוע עליה דבר.

ותהיה הפעם הבאה. כי בעץ המשפחה הגניאולוגי שלי, חסרים בו המון אנשים. דודים ודודות ובני דודים וסבים וסבתות, שמעולם לא היו לי.

הם פזורים בבתי הקברות של פולין.