המשורר יחזקאל נפשי. צילום גיל לרנר

ספר לי על פסטיבל יערות מנשה ועל מעשיך בו?

אני המנהל האומנותי של השירה בפסטיבל. מאוד שמחתי שפנו אלי בעניין זה כי לי באמת יש חיבה יתרה לפסטיבל זה.

יש לי חיבה כבירה כלפי הטבע ומשום הסיבה הזו, אני עושה את זה באופן נקי לגמרי. מהותו הפסטיבל היא בעיקר מוסיקת אינדי ואומנויות שונות לקהל הרחב. כמובן שיש לא מעט אמני מיינסטרים בפסטיבל (אסף אבידן, תומר יוסף, מרסדס באנד וכו'), אולם בעיניי – ואולי בעיניי בלבד – זהו פסטיבל שמקדם את ז'אנר האינדי בישראל על כל ענפיו.

כמה פעמים התקיים הפסטיבל?

זו השנה הרביעית במספר, וזו הפעם השלישית שאני מופיע בו כמשתתף פעיל. זהו באמת פסטיבל יוצא מגדר הרגיל אשר מושך אלפי אנשים. כשלעצמי, השתתפתי בפסטיבלים שונים לספרות בישראל ובעולם, אולם פה יש משהו אחר, שכן שוב, הכל מתרחש בטבע נקי. הבמות מפוזרות ביער, בינות הקהל, בינות הירוק השופע, בינות הדוכנים השונים לממכרי מזון וחפצי אמנות. זה הכי מתקרב למה שאני רואה כפסטיבל רוחני מאוד. זהו פסטיבל שונה ואחר כי יש בו זיקה אמיתית לנפש האדם, כי הוא רב תחומי והאומנויות השונות שם פתלתלות וסבוכות ומעורבות אלו באלו. התכנית האומנותית השנה מגוונת ומכילה עושר מוזיקלי ותרבותי רב.

מה יקרה בפסיבל?

במוקד הפסטיבל יפעלו שתי במות כבירות: הבמה המרכזית ובמת ארמגדון. בבמה המרכזית יתקיימו הופעות של מיטב היוצרים הפועלים כיום בארץ. בבמת ארמגדון תשלב בין תחומי אמנות רבים ותיצור שילובים ייחודיים ומעניינים. בבמה זו יוצגו עבודות של יוצרים מתחומי התיאטרון, מחול, שירה ועוד.

מה הינחה אותך בבחירה? 

מגמתי השנה הייתה להביא משוררים מאוד אקלקטיים במהותם, ליצור הנגשה לקהל הרחב ותחת ללכת לכיוון של זרם שירה ספציפי, לפנות למספר זרמים כך שנוכל להגיע לקהל ברמה הרחבה ביותר.

איזה זרמים אתה רואה בשירה?

קיימים משוררים פרובוקטיביים, ווקאלים, רומנטיקנים, חרזנים, ועוד כיוצא באלו. אילו יש משהו שאינו חסר בשירה – ואולי בחיים בכלל – אלו הם הזרמים השונים בה, הצבעוניות. שוב, מגמתי שלי היא לפרוש פנורמה רחבה ככל הניתן!

עכשיו קצת עלייך יחזקאל, איזה כותב אתה?

זו שאלה מורכבת שלי קשה יהיה להשיב עליה פה בקצרה. אני משער שאני כותב קשה. כלומר, הכתיבה בעיניי אינה עניין של מה בכך, ולכן היא אינה פשוטה בעבורי. בכלל, עלייך להיות יותר ספציפית. כתיבת שירה היא עניין אחד, ואילו כתיבת פרוזה היא לחלוטין עניין אחר. כמו-כן כתיבת רשימה עיונית זו או אחרת. לי יש נטייה לכתיבה עיונית. מאז ומעולם אהבתי מסות. שטיינמן, ברדיצ'בסקי, יומניו של מוצרט וכו'. בנערותי, בעוד שהייתי נחשף אליהם לראשונה, תחושתי הייתה כי כל הללו מבטאים את רוחי. שוב, אני אוהב את כתיבת המסה ולבי נמשך אליה באופן טבעי, אך אומנם, הזיקה שלי היא ראשית כל לשירה. השירה בעבורי היא הרבה מעבר למה שהיא כשלעצמה.

האם אתה רואה את הקהל בזמן הכתיבה?

ראשית אני חייב לומר שאני שמח על כל קהל הקוראים שיש לי! ולגבי השאלה עצמה – אם להיות כן אז לא. במובן זה, תמיד נשארתי נאמן לגרעין הראשון ממנו החילותי לכתוב מלכתחילה, כלומר לעצמי. זולת מאמרים וכתבים אחרים שכתבתי לצורך פרנסתי בעתות של דוחק כלכלי (והללו לא חסרים לאמנים בימינו, כל שכן בתחום הכתיבה), אני בעיקר כותב על-מנת לפייס את נפשי שלי. פה גם הקסם בעיניי. אני לא אחת משתומם נוכח העובדה שבעוד אני כותב את אשר על לבי, בין אם בצער, בין אם מתוך אפלה כבירה, באים בני אדם אשר אין לי עימם אף לא חצי דבר, וקוראים. כלומר אני איני מכיר אותם ברמה האישית, אבל במובן אחר, שהוא המובן העמוק, שהוא המובן האלמנטרי ביותר, אני מכיר אותם והם אותי. זהו עניין סבוך שלא אכנס אליו עתה. בכל אופן בעבורי הכתיבה תמיד הייתה מאוד אישית, על-מנת לפייס את עצמי. אני אוסיף את זה: כל לידה היא שמחה גדולה אבל יש גם את חבלי הלידה, ובעניין היצירה – יש בזה קבים של סבל. כי הכתיבה מקורה בנבירה כל שהיא בפצעים עתיקים. מי יודע מה אתה יודע עלול לגלות.

מה ההבדל בין כתיבת פרוזה לשירה?

ההבדל הוא  כביר. זה כמו לדבר על כדור הארץ ועל מאדים. מאדים נמצא במרחק של 227,936,637  ק"מ מהשמש. שוב, זיקתי שלי היא לשירה. פרוזה זה עניין אחר, עניין של עבודה והתמסרות טוטאלית.

אתה חוזר לכתבים שלך? קורא בהם שוב לאחר זמן מה?

אני מפחד לקרוא מאמרים וסיפורים שלי שכתבתי לאחר שהם הודפסו כי אני יודע בוודאות שצורך התיקון הבלתי נגמר ישתלט עלי וזה ילך ויתארך או יתקצר יותר ויותר. מומים תמיד קיימים. בשירה אני יודע פחות או יותר להיכן אני הולך. יש לי את סגנוני שלי והקוראים כבר מזהים אותו. בפרוזה, אם להיות כן, אני מתחיל תמיד מן הסוף. הסוף נהיר לי. אף ההתחלה ידועה לי במובן מסוים. אולם האמצע זה עניין אחר. לעתים הדמויות מוליכות אותי ולעתים אני יודע שאין לי הברירה אלא ללכת בעקבותיהם. הרבה מתרחש מעצמו וקורם עור וגידים תוך כדי כתיבה. לדמויות יש מנחה ברור, זה כן. זה יהיה שקר לאמור אחרת. הסיפור חייב להיות מסופר אך במרבית המקרים אני יודע מה תפקידה של כל דמות ודמות. בסופו של דבר הכול  נשמע. אני באמת מאמין שבדומה למה שכתוב במסכת אבות, האמת חייבת להיאמר ולכן כל דבר שיש בו משום אמיתות מסוימת סופו להגיע אל הלב.

איזה קשר אתה מוצא בין הגיל לכתיבה?

אין גיל לכתיבה. בעבר חשבתי שכן, אולם כעת, אני יודע ששגיתי. אמנם יש אופני
התבוננות שמגיעים עם הגיל כי האדם אשר חווה אותם יכול לבארם באופן נהיר יותר, אך זה בעניינים ספציפיים. לא מעט ממשוררי צרפת היו צעירים מאד בעת הכבירה ביותר שלהם. אף אמנים אחרים הבהיקו דווקא בהיותם צעירים, וזקנתם הובישה אותם.

איפה גדלת?

גדלתי בפתח-תקווה של פעם, טרם היות ענקי הבטון. בפתח-תקווה של הפרדסים והירוק. בגיל מאוד צעיר עזבתי לקיבוץ "נחשונים". בכלל, אני חושב שציינתי לא אחת שלבי נמשך יותר לעבר המקומות האלו של הטבע הנקי. קשה לי לחיות באורבאניות האפרורית.

אני מרגישה לעתים תחושת ריחוק בכתיבה שלך. התוכן שלה לא מרוחק אבל היא מוגשת מרוחקת

ראשית כל, אני סובר שכל הבאים וטוענים אי-אלו טענות, אז אלו הם הטענות שלהם ושלהם בלבד. אני פועל כפי שאני פועל וכותב את אשר על לבי באופן היחיד שראוי לו להתבטא בעבורי. אולי אני נוטה לעיתים להגיש את הדברים בדיעבד, זה כן. אם זאת, אני יודע כי על-מנת לתאר דבר מה יש ראשית כל להבינו. לתת לו לחלחל לעומק. אילו את חשה ריחוק, הלא זה מדברים אחרים לגמרי. הנה אני פה. אני מתראיין ואני מקדם דברים שאני מאמין שיש לקדמם. מצד שני, אני שומר על פרטיותי בקנאות דתית כמעט.

מהי הכתיבה עבורך?

הכתיבה עבורי אינה רק אקט של התמסרות בלבד אלא אורח חיים, הכרה עמוקה בכך שהגעת לעולם הזה על-מנת לכתוב. צו נפש. מקודם גם שאלת אותי שלא לצורך הראיון הזה על ילדים. אני אכליל את זה פה ואומר לך כי ילדים זו התמסרות טוטאלית שיש בה אדיקות לא מועטה. אולי בשל כך מעולם לא התחתנתי, חרף העובדה שכמעט עשיתי זאת פעמיים בחיי. אני סבור שיש להקדיש עצמך לכתיבה, אילו אכן אתה חש במלוא הווייתך כי נועדת לכך.

מה דעתך על העסקנות בשירה?

יש משוררים שניחנו ביכולת הלהטוטנית הזו ואני מאחל להם כל טוב מן המרחק.

איזה ילד היית?

על-מנת להשיב על זה תצטרכי לקרוא את ספרי "פני עצמי" שעתיד לראות אור בשבוע הספר הקרוב. שם אני דובר בהרחבה על ילדותי ונעורי. על כל היופי והכאבים. פה אני לא יכול להרחיב, כי זה יגזול את כל הראיון הזה. רק אומר שוב, כי גדלתי עד גיל צעיר בפתח-תקווה של פעם, המשופעת בפרדסים עד קצה העין המשגת וכי ביליתי את ילדותי בשהייה מרובה בהם. בדרכי לבית הספר היה עלי לחלוף דרך הפרדסים. לא אחת הייתי נשאר שם תחת להמשיך ומוצא עצמי קורא בין האורנים. ממש כך. זה הסב לי אושר בל יבוטא במילים.

איך אתה מתנהל?

ובכן שוב, זה עניין מורכב. אני אומר זאת כך: במובן החשוב, שהוא מובנה של הנשמה, מובנו של הלימוד והעיון, של הקריאה, של הבקשה להיות סוג של אמודאי, אני חש כי אני במקום טוב, פחות או יותר. במובן הפחות חשוב, שהם החיים בהתנהלותם האזרחית, אני מודה שאני איני יכול להיקרא מוצלח במיוחד. בשנתיים האחרונות התחלתי להרצות יותר מבעבר ולעסוק בהוראה כי אלו המקצועות היחידים בהם יש לי זמן פנוי לכתיבה. יש לי זיקה בריאה ללימוד ולשמחתי, לא מעט גופים סבורים כך יותר ממה שאני. אני עושה זאת, אם להיות כן לגמרי,
רק כדי לשלם את שכר הדירה ולהביא לעצמי לחם הביתה. אני באמת לא זקוק ליותר מזאת.

טלוויזיה? אתה רואה?

אין לי טלוויזיה מזה עשר שנים.

מה אתה קורא כעת?

כרגע אני נמצא בכרך יא' של "הבריטיניקה לנוער" בהוצאת מסדה שנת 1978.

זה לא יוצר תחושת בידוד לקרוא בבית לבד וללא טלוויזיה?
אני אמנם לבד אך איני בודד. אני מודה כי לא אחת חשתי עצמי מנוצח אל מול הקיום וכי אני עומד לבדי אל מול פניו האדישות. לא חסרים יש רגעי משבר והללו אינם חדלים מלהפתיע. אבל לשאלתך, אילו אז אומר כי אילו אני אכן לבד ( וכי מי לא לבדו בסופו של דבר ? ), אז הרי שהתרגלתי לכך. אני איני מצר על דבר.

יחזקאל נפשי:
נולד בפתח תקווה והחל את דרכו הספרותית בגיל צעיר. בגיל 17 פרסם לראשונה סיפורים בכתבי-עת לפנטזיה כגון "wiz", "המכשף האחרון" ואחרים, כשהוא
משתמש לעתים בשמות בדויים. בגיל 20 אושפז למשך שנה וחצי ובעת שהותו בבית החולים כתב את ספרו "עכשיו פתיחה" (הוצאת גוונים) שזיכה אותו בפרס "אייזנברג" לשירה ובמענקים ספרותיים רבים מאד. שיריו תורגמו לערבית, להינדי, לצרפתית, לאנגלית, להולנדית ולרוסית. רבים משיריו הולחנו ומבוצעים בידיי זמרים שונים.

נפשי משמש כעורך ראשי לסדרת התערוכות "שיח משוררים" שמציגה אחת ל-3 חודשים כעשרה משוררים ותיקים וצעירים, ועורכה הראשי של פינת השירה והתרבות ברדיו "קול הקמפוס 106 f.m"

פסטיבל "יערות מנשה" יתקיים בחמישי-שישי-שבת ה- 3-5.5, בלב יער קק"ל, במרחב הביוספרי רמת מנשה