הוא לא עומד בצפירה, יש לו פטור מלמעלה, הוא טוען

פעם בשנה אתה צם בתשעה באב למשך עשרים וחמש שעות בגלל חורבן בית המקדש, ועוד מספר פעמים בשנה בגלל דברים פחות חמורים, ולא תעמוד דקה אחת לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו? מאת זאב פלדינגר

הוא לא עומד בצפירה, יש לו פטור מלמעלה, הוא טוען

פעם בשנה אתה צם בתשעה באב למשך עשרים וחמש שעות בגלל חורבן בית המקדש, ועוד מספר פעמים בשנה בגלל דברים פחות חמורים, ולא תעמוד דקה אחת לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו? מאת זאב פלדינגר

פעם בשנה אתה צם בתשעה באב למשך עשרים וחמש שעות בגלל חורבן בית המקדש, ועוד מספר פעמים בשנה בגלל דברים פחות חמורים, ולא תעמוד דקה אחת לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו?

מאת זאב פלדינגר

בזמן שקראתי אתמול ספר שאני לא זוכר כרגע מהו, אך זהו ספר מרתק שלא במהרה אשכח אותו, הפריע לי עמית ושאל אותי אם לא נמאס לי לקרוא את השטויות האלה.

לא עניתי. רק הבטתי בו בפרצוף של סימן שאלה.

"אני מתכוון", – הוא אמר-  "לא עדיף שבזמן הזה תלמד תורה? הרב אמר שגם הוא ניסה לקרוא ספר כזה פעם, והוא אמר שאלה שטויות, סתם סיפורי אלף לילה ולילה. וגם עיתונים זה ככה".

"אתה לא קורא עיתונים?"- שאלתי- "אתה לא רוצה לדעת מה קורה בארץ או בעולם?"

"לא."- הוא ענה בהחלטיות- "בשביל מה? פעם בשבוע אני מתעדכן במשך חמש דקות, ותאמין לי שאני יודע מספיק".

"ולא מעניין אותך למשל מה קורה עם האיום האיראני? מה הסיכון, האם נתקוף, האם מטילים עליהם סנקציות?"

"תאמין לי שאני יודע בדיוק מה שאתה יודע. בשביל מה אני צריך לקרוא את כל הפרשנויות האלה בעיתון? חוץ מזה שאני לא חושש. אנחנו בטוחים. לא בגלל כוחנו ועוצם ידנו, לא בגלל הצבא החזק שלנו, אלא אך ורק בזכות הקדוש ברוך הוא" – את המילים האחרונות הוא אמר תוך שהוא מצביע על התקרה מבלי להסתכל עליה. אחר כך הוריד את ידו, והוסיף – "תראה איך ראש הממשלה נראה. כולו בטוח בעצמו. אתה יודע למה הוא לא מודאג? כי הוא יודע שאנחנו בטוחים. יש לנו מטוסי קרב שיירטו כל טיל גרעיני שיכוון אלינו. אבל הממשלה הזאת סתם מנסה לגרום לנו לחיות בפחד, כדי שנחשוב שהם חשובים".

"דווקא שמעתי שערב יום כיפור, שנת 73, הכותרת הראשית בעיתון היתה של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר זכרונה לברכה: מצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר".

"טוב, נו, זה מה שקורה כשאתה נותן לאישה לנהל את המדינה. עזוב, היא גם היתה סנילית".

הוא אמר לי שהוא מתלבש ככה כי הוא בן מלך

העמית, שאיתו ניהלתי את השיחה המדוברת חזר בתשובה לפני כמה שנים טובות. הוא מגדיר את עצמו כחרדי, לובש תמיד מכנסיים שחורים שמזכירים את המכנסיים שלבשתי בחתונה שלי, וחולצה לבנה מכופתרת, על ראשו כיפה שחורה ומעליה כובע שחור רחב שוליים. את פניו מעטר זקן גדול ואפור. הוא אמר לי שהוא מתלבש ככה כי הוא בן מלך. כלומר, אנחנו, היהודים, בני מלך. היה לי קצת מוזר שזאת הסיבה. יש לי תמונה ישנה מילדותי, כשהתחפשתי בפורים לנסיך, ואני לבוש שם לגמרי אחרת.

"אתה יודע איזה יום מחר?" – ניסיתי לברר אם בזה לפחות הוא מתעניין.

"יום חמישי".

"נכון… אבל אתה יודע שזה גם יום השואה?"

"כן, שמעתי. אבל בשכונה שלי גרים רק חרדים, אז לא משמיעים שם צפירה".

"מזתומרת? אתה לא עומד בצפירה?"

"בשביל מה אני צריך? יש לי פטור, כי אני גם ככה עומד דום שלוש פעמים ביום בתפילות למען קידוש השם. אם הייתי שומע צפירה, אז אולי הייתי אומר תהילים, אבל גם את זה הייתי עושה בישיבה".

"פעם בשנה אתה צם בתשעה באב למשך עשרים וחמש שעות בגלל חורבן בית המקדש, ועוד מספר פעמים בשנה בגלל דברים פחות חמורים", – ניסיתי להקשות – "ולא תעמוד דקה אחת לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו?"

מתפללים
עומדים שלוש פעמים ביום?

"אתה יודע מי קבע שצריך לעמוד בצפירה? בן גוריון. הוא היה אפיקורס! אז מי הוא שיגיד לי לעמוד? והוא עצמו, אגב, לא צם אף אחד מהצומות. תבין, השואה לא באה בגלל הנאצים. היא הגיעה בגלל שהשם נתן לנו מכה רצינית בשביל לנער אותנו בגלל ההתבוללות. יהודים התחתנו עם גויות! שמעת על דבר כזה?"

"גם הרצל היה נשוי לגויה".

"עזוב אותי מהרצל. הרצל אידיוט. הוא חשב שאולי המקום שלנו זה באוגנדה. אידיוט!".

"במקום העבודה שלי כמעט כולם דתיים, והם עומדים בצפירה".

"מי? איפה? אה, אלה. דתיים לאומיים, כיפות סרוגות, נו, מה אתה רוצה" – הוא אמר תוך שהוא מעוות את פניו – "איזה מין דתיים אלה? יש להם טלוויזיות, אינטרנט, אייפון. הם רק חצי דתיים. הרב קורא להם דתילונים. יש גם מושג 'דתיים לייט'. הם רק חצי דתיים, הם לא באמת חרדים לדבר השם".

"דווקא יש מהם שמקדישים יום יום זמן ללימוד תורה, ולא לכולם יש טלוויזיה…"- מצאתי את עצמי מגן עליהם, מנסה להסביר שלא כולם באמת כאלה אנשים רעים שגולשים באינטרנט.

"מעטים מאוד. אולי קצה הקרחון של הטובים שבהם קרובים לרמה של הגרועים שבחרדים".

"אולי יש לך כבוד אליהם כי הם משרתים בצבא?"

"יש לי הרבה כבוד לחיילים שמתו. כי זה לא משנה אם הם התכוונו לזה, בכל מקרה הם מתו על קידוש השם למען המולדת".

"וחיילים שלא התמזל מזלם למות?"

"אליהם אין לי שום כבוד. תרמו מזמנם ומכוחם? סיכנו את חייהם? אז מה? מה זה שווה, אם בזמן הזה הם נואפים ומעשנים בשבת? זאת מצווה שבאה בעבירה, ועל כן היא לא נחשבת".

"הבנתי"- אמרתי, וחשבתי על כל השעות האלה שבהם שמרתי בגבול בשבת ועישנתי סיגריה תוך כדי. אילו לפחות היו תוקפים את עמדת השמירה שלי והייתי נהרג, אז הייתי מקבל כמה נקודות שם למעלה. רגע… מה? משהו נשמע לי מעוות במחשבה הזאת, אבל קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק.

"אני צריך ללכת להתפלל מנחה" – הוא אמר והלך. נראה לי שהוא קצת התעצבן בגלל שגרמתי לו להיזכר בכל מיני דברים נוראיים כמו שאישה ניהלה את המדינה, או שאפיקורס אמר לו לעמוד לזכר הניספים בשואה, או שיש אנשים שעושים את עצמם כאילו הם אנשים טובים וצדיקים (כלומר דתיים), אבל הם מחזיקים טלוויזיה בבית וכו'.

חזרתי לקרוא בספר שלי המלא שטויות. משום מה העמית הזה לא הצליח לשכנע אותי. ממש לא יודע למה, אבל עם כמה שמידי פעם יש לי הערכה לדת, או שאני רואה שיש בה דברים יפים, שיחות כאלה מרחיקות אותי ממנה לגמרי. מה האנטי הזה שלי? ייתכן שעברתי פעם איזה שטיפת מוח חילונית או משהו?

7 Comments

  1. גאולה פלדינגר
    24 באפריל 2012 @ 21:48

    מעולה וחד. וזהו רק קצה קצהו של הקרחון.

  2. ג'ודי פז רוטנר
    21 באפריל 2012 @ 9:16

    וזוהי תגובתי והחוויה שאני עברתי:

    שמעתי סופה של שיחה מעין זו בין איש חלוני לחרדי:
    החילוני: …"אז מה אתה מציע? מלחמת אחים?"
    החרדי: מי אמר שאתה אחי?
    נפעמתי נדהמתי ומתעוררות כאן הרבה שאלות.
    שני עמים?
    האחד יודע כי חרב תצילנו
    האחר מאמין כי התורה תשמרנו
    האחד עובד לפרנסתו
    האחר בטוח שאלוהים שלח אליו לחמו
    זה הם- ואנחנו-
    האם באמת ובתמים הם חושבים
    כי אורך החצאית של תינוקת בת חמש הוא שיקבע את צניעותה?
    ואמירת אותן מילים (הכוונה: תפילות) מדי יום היא שתושיע?
    האם עליהם לא חל העונש שלנו ניתן "בזיעת אפך תאכל לחם?"
    האם לא זוכרים הם את דבורה הנביאה השופטת המשוררת דבורה
    שניהלה את המלחמה בכנענים כשהיא מנווטת את סיסרא וכל הלוחמים?
    ומה עם שאר הנשים?
    מיכל ומירב, יעל חנה אסתר רות וכן הלאה הרשימה ארוכה?
    אותן נשים חזקות שהצילו לא אחת את עמינו מהשמדה
    והיום?
    על מיכל יעל דבורה וכל השאר לשבת בקצה האוטובוס
    מחמת מיאוס?
    ועוד
    אי אך נלקחה מן האדם זכות הבחירה?
    כאשר בכל שאלה גם האינטימית ביותר שבין איש לאישתו
    יפסוק הרב ולא הזוג בעצמו?
    ועוד כהנה וכהנא טענותיי כי רבות..
    אציע לי מיטתי
    כי עכשיו כבר אחרי חצות
    אפרוש לשנת הלילה
    בטרם תילקח גם ממני
    חרותי לחיות.

  3. חמודיתה
    20 באפריל 2012 @ 20:48

    כתוב היטב. בכשרון!

  4. אמילי
    19 באפריל 2012 @ 21:47

    מדהים כמו תמיד,אבל הפעם חריף !

  5. ענת
    19 באפריל 2012 @ 20:19

    מאוד אהבתי את הפוסט זאב, הוא נוקב וגם מבדר, והשילוב הזה מוצלח!

  6. יוסי
    19 באפריל 2012 @ 17:38

    "בזמן שקראתי אתמול ספר שאני לא זוכר כרגע מהו, אך זהו ספר מרתק שלא במהרה אשכח אותו,"

    מה?

    • זאב פלדינגר
      19 באפריל 2012 @ 19:15

      סתם, הומור שכזה.

פעם בשנה אתה צם בתשעה באב למשך עשרים וחמש שעות בגלל חורבן בית המקדש, ועוד מספר פעמים בשנה בגלל דברים פחות חמורים, ולא תעמוד דקה אחת לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו?

מאת זאב פלדינגר

בזמן שקראתי אתמול ספר שאני לא זוכר כרגע מהו, אך זהו ספר מרתק שלא במהרה אשכח אותו, הפריע לי עמית ושאל אותי אם לא נמאס לי לקרוא את השטויות האלה.

לא עניתי. רק הבטתי בו בפרצוף של סימן שאלה.

"אני מתכוון", – הוא אמר-  "לא עדיף שבזמן הזה תלמד תורה? הרב אמר שגם הוא ניסה לקרוא ספר כזה פעם, והוא אמר שאלה שטויות, סתם סיפורי אלף לילה ולילה. וגם עיתונים זה ככה".

"אתה לא קורא עיתונים?"- שאלתי- "אתה לא רוצה לדעת מה קורה בארץ או בעולם?"

"לא."- הוא ענה בהחלטיות- "בשביל מה? פעם בשבוע אני מתעדכן במשך חמש דקות, ותאמין לי שאני יודע מספיק".

"ולא מעניין אותך למשל מה קורה עם האיום האיראני? מה הסיכון, האם נתקוף, האם מטילים עליהם סנקציות?"

"תאמין לי שאני יודע בדיוק מה שאתה יודע. בשביל מה אני צריך לקרוא את כל הפרשנויות האלה בעיתון? חוץ מזה שאני לא חושש. אנחנו בטוחים. לא בגלל כוחנו ועוצם ידנו, לא בגלל הצבא החזק שלנו, אלא אך ורק בזכות הקדוש ברוך הוא" – את המילים האחרונות הוא אמר תוך שהוא מצביע על התקרה מבלי להסתכל עליה. אחר כך הוריד את ידו, והוסיף – "תראה איך ראש הממשלה נראה. כולו בטוח בעצמו. אתה יודע למה הוא לא מודאג? כי הוא יודע שאנחנו בטוחים. יש לנו מטוסי קרב שיירטו כל טיל גרעיני שיכוון אלינו. אבל הממשלה הזאת סתם מנסה לגרום לנו לחיות בפחד, כדי שנחשוב שהם חשובים".

"דווקא שמעתי שערב יום כיפור, שנת 73, הכותרת הראשית בעיתון היתה של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר זכרונה לברכה: מצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר".

"טוב, נו, זה מה שקורה כשאתה נותן לאישה לנהל את המדינה. עזוב, היא גם היתה סנילית".

הוא אמר לי שהוא מתלבש ככה כי הוא בן מלך

העמית, שאיתו ניהלתי את השיחה המדוברת חזר בתשובה לפני כמה שנים טובות. הוא מגדיר את עצמו כחרדי, לובש תמיד מכנסיים שחורים שמזכירים את המכנסיים שלבשתי בחתונה שלי, וחולצה לבנה מכופתרת, על ראשו כיפה שחורה ומעליה כובע שחור רחב שוליים. את פניו מעטר זקן גדול ואפור. הוא אמר לי שהוא מתלבש ככה כי הוא בן מלך. כלומר, אנחנו, היהודים, בני מלך. היה לי קצת מוזר שזאת הסיבה. יש לי תמונה ישנה מילדותי, כשהתחפשתי בפורים לנסיך, ואני לבוש שם לגמרי אחרת.

"אתה יודע איזה יום מחר?" – ניסיתי לברר אם בזה לפחות הוא מתעניין.

"יום חמישי".

"נכון… אבל אתה יודע שזה גם יום השואה?"

"כן, שמעתי. אבל בשכונה שלי גרים רק חרדים, אז לא משמיעים שם צפירה".

"מזתומרת? אתה לא עומד בצפירה?"

"בשביל מה אני צריך? יש לי פטור, כי אני גם ככה עומד דום שלוש פעמים ביום בתפילות למען קידוש השם. אם הייתי שומע צפירה, אז אולי הייתי אומר תהילים, אבל גם את זה הייתי עושה בישיבה".

"פעם בשנה אתה צם בתשעה באב למשך עשרים וחמש שעות בגלל חורבן בית המקדש, ועוד מספר פעמים בשנה בגלל דברים פחות חמורים", – ניסיתי להקשות – "ולא תעמוד דקה אחת לזכר שישה מיליון יהודים שנרצחו?"

מתפללים
עומדים שלוש פעמים ביום?

"אתה יודע מי קבע שצריך לעמוד בצפירה? בן גוריון. הוא היה אפיקורס! אז מי הוא שיגיד לי לעמוד? והוא עצמו, אגב, לא צם אף אחד מהצומות. תבין, השואה לא באה בגלל הנאצים. היא הגיעה בגלל שהשם נתן לנו מכה רצינית בשביל לנער אותנו בגלל ההתבוללות. יהודים התחתנו עם גויות! שמעת על דבר כזה?"

"גם הרצל היה נשוי לגויה".

"עזוב אותי מהרצל. הרצל אידיוט. הוא חשב שאולי המקום שלנו זה באוגנדה. אידיוט!".

"במקום העבודה שלי כמעט כולם דתיים, והם עומדים בצפירה".

"מי? איפה? אה, אלה. דתיים לאומיים, כיפות סרוגות, נו, מה אתה רוצה" – הוא אמר תוך שהוא מעוות את פניו – "איזה מין דתיים אלה? יש להם טלוויזיות, אינטרנט, אייפון. הם רק חצי דתיים. הרב קורא להם דתילונים. יש גם מושג 'דתיים לייט'. הם רק חצי דתיים, הם לא באמת חרדים לדבר השם".

"דווקא יש מהם שמקדישים יום יום זמן ללימוד תורה, ולא לכולם יש טלוויזיה…"- מצאתי את עצמי מגן עליהם, מנסה להסביר שלא כולם באמת כאלה אנשים רעים שגולשים באינטרנט.

"מעטים מאוד. אולי קצה הקרחון של הטובים שבהם קרובים לרמה של הגרועים שבחרדים".

"אולי יש לך כבוד אליהם כי הם משרתים בצבא?"

"יש לי הרבה כבוד לחיילים שמתו. כי זה לא משנה אם הם התכוונו לזה, בכל מקרה הם מתו על קידוש השם למען המולדת".

"וחיילים שלא התמזל מזלם למות?"

"אליהם אין לי שום כבוד. תרמו מזמנם ומכוחם? סיכנו את חייהם? אז מה? מה זה שווה, אם בזמן הזה הם נואפים ומעשנים בשבת? זאת מצווה שבאה בעבירה, ועל כן היא לא נחשבת".

"הבנתי"- אמרתי, וחשבתי על כל השעות האלה שבהם שמרתי בגבול בשבת ועישנתי סיגריה תוך כדי. אילו לפחות היו תוקפים את עמדת השמירה שלי והייתי נהרג, אז הייתי מקבל כמה נקודות שם למעלה. רגע… מה? משהו נשמע לי מעוות במחשבה הזאת, אבל קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק.

"אני צריך ללכת להתפלל מנחה" – הוא אמר והלך. נראה לי שהוא קצת התעצבן בגלל שגרמתי לו להיזכר בכל מיני דברים נוראיים כמו שאישה ניהלה את המדינה, או שאפיקורס אמר לו לעמוד לזכר הניספים בשואה, או שיש אנשים שעושים את עצמם כאילו הם אנשים טובים וצדיקים (כלומר דתיים), אבל הם מחזיקים טלוויזיה בבית וכו'.

חזרתי לקרוא בספר שלי המלא שטויות. משום מה העמית הזה לא הצליח לשכנע אותי. ממש לא יודע למה, אבל עם כמה שמידי פעם יש לי הערכה לדת, או שאני רואה שיש בה דברים יפים, שיחות כאלה מרחיקות אותי ממנה לגמרי. מה האנטי הזה שלי? ייתכן שעברתי פעם איזה שטיפת מוח חילונית או משהו?

7 Comments

  1. גאולה פלדינגר
    24 באפריל 2012 @ 21:48

    מעולה וחד. וזהו רק קצה קצהו של הקרחון.

  2. ג'ודי פז רוטנר
    21 באפריל 2012 @ 9:16

    וזוהי תגובתי והחוויה שאני עברתי:

    שמעתי סופה של שיחה מעין זו בין איש חלוני לחרדי:
    החילוני: …"אז מה אתה מציע? מלחמת אחים?"
    החרדי: מי אמר שאתה אחי?
    נפעמתי נדהמתי ומתעוררות כאן הרבה שאלות.
    שני עמים?
    האחד יודע כי חרב תצילנו
    האחר מאמין כי התורה תשמרנו
    האחד עובד לפרנסתו
    האחר בטוח שאלוהים שלח אליו לחמו
    זה הם- ואנחנו-
    האם באמת ובתמים הם חושבים
    כי אורך החצאית של תינוקת בת חמש הוא שיקבע את צניעותה?
    ואמירת אותן מילים (הכוונה: תפילות) מדי יום היא שתושיע?
    האם עליהם לא חל העונש שלנו ניתן "בזיעת אפך תאכל לחם?"
    האם לא זוכרים הם את דבורה הנביאה השופטת המשוררת דבורה
    שניהלה את המלחמה בכנענים כשהיא מנווטת את סיסרא וכל הלוחמים?
    ומה עם שאר הנשים?
    מיכל ומירב, יעל חנה אסתר רות וכן הלאה הרשימה ארוכה?
    אותן נשים חזקות שהצילו לא אחת את עמינו מהשמדה
    והיום?
    על מיכל יעל דבורה וכל השאר לשבת בקצה האוטובוס
    מחמת מיאוס?
    ועוד
    אי אך נלקחה מן האדם זכות הבחירה?
    כאשר בכל שאלה גם האינטימית ביותר שבין איש לאישתו
    יפסוק הרב ולא הזוג בעצמו?
    ועוד כהנה וכהנא טענותיי כי רבות..
    אציע לי מיטתי
    כי עכשיו כבר אחרי חצות
    אפרוש לשנת הלילה
    בטרם תילקח גם ממני
    חרותי לחיות.

  3. חמודיתה
    20 באפריל 2012 @ 20:48

    כתוב היטב. בכשרון!

  4. אמילי
    19 באפריל 2012 @ 21:47

    מדהים כמו תמיד,אבל הפעם חריף !

  5. ענת
    19 באפריל 2012 @ 20:19

    מאוד אהבתי את הפוסט זאב, הוא נוקב וגם מבדר, והשילוב הזה מוצלח!

  6. יוסי
    19 באפריל 2012 @ 17:38

    "בזמן שקראתי אתמול ספר שאני לא זוכר כרגע מהו, אך זהו ספר מרתק שלא במהרה אשכח אותו,"

    מה?

    • זאב פלדינגר
      19 באפריל 2012 @ 19:15

      סתם, הומור שכזה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן