Skip to content

לבו של הלב / ביקורת

למודי סופרים, ספרים וספרות אנחנו, ויודעים שאם המציאות משתרגת בדמיון הרי שהסיפור יחפון ויעלה על כּוּלָה

לבו של הלב / ביקורת

למודי סופרים, ספרים וספרות אנחנו, ויודעים שאם המציאות משתרגת בדמיון הרי שהסיפור יחפון ויעלה על כּוּלָה

המסתורין סביב ועל אודות גילוי ספרו של דויד פוגל "רומן וינאי" ואופן עריכתו, המתח שהדבר מעורר בין חוקרי הספרות, תהיית מותו של פוגל עצמו,שכבר נפתרה לימים והצפנת כתביו וגנזיו, קושרים באופן מיידי כתרים לסופר ולספר המיוחד הזה, מה עוד שההשקה בין הקווים האוטוביוגרפיים של פוגל לבין בן-דמותו, רוסט, מעצימה את הרצון לדעת עוד ואת מה שמעבר לנגלה.

מאמרים ומתראיינים רבים בסוגיות אלו, המרכזיים שבהם – מנחם פרי ויובל שמעוני נשאו ועוד יישאו את דבריהם, אפשר להניח שייוותרו כמחלוקות מרתקות, בדיוק כפי שאין חולק על הרווח האדיר לספרות העברית עם פרסומו של הספר.

ברשומה זאת אגע בשני עיקרים, השפה והעלילה של הספר "רומן וינאי".

יש האומרים כי מרכזה וליבתה של עלילת הספר הנה ברומן המשולש הנוצר בין רוסט לבין בעלת הבית שבו הוא מתגורר ובתה בת השש-עשרה. סיפור המסגרת שבו נמצא רוסט בפריז ובתוכו הסיפור על הרומן הווינאי המשולש, אכן יוצרים לא רק מסגרת מעניינת לספר אלא נראה שהם מכוונים אל יקידת היצרים המורכבת הזו. ואולם, לדעתי, מי שמחפש עלילה מוסדרת לספר עלול שלא להבחין כיצד בחר פוגל לכתוב ספר אנטי-עלילתי במפגיע. ההתרחשויות בספר הן כאלה בגלל ובזכות הדמויות. רשת דקה ונושמת בגוני הגוונים של האנושיות, נפרשת לעינינו. בני-אדם כבגלריה קליידוסקופית מרתקת נכנסים ובאים אל תוכן של שעותיו, ימיו ולילותיו של רוסט.

אם ישנה ליבה ברומן הרי שהיא דמותו של רוסט. הוא הנפגש עם משרעת מחשבותיהם, רגשותיהם, מעשיהם ואופיים של האנשים שעם שבאו, גם הלכו. נכון, בתוכן ישנן דמויות המקבלות מקום ומרחב ואחרות הנמצאות כרקע הולם בקולותיו, אך יריעת החוויות – מרכזיות ושוליות כאחת – נפתחת ונפרסת עד דק דרך הדמויות שבספר.

לרגעים נדמה שהסיפוּריות של פוגל בספר היא בוסרית, כאילו עדיין לא הבשילה, לא הגיעה לשיאה, אלא שרגעים אלה מפעימים. משאין בידך את ה"עלילה" להיאחז בה, אתה יכול להתרווח ולהתפשט אינסוף עם החדירה הנוקבת, המדויקת, חסרת הפשרות והיפהפייה של פוגל-רוסט אל תוככי תוכו של האדם.

פוגל אינו בונה בניין ומכניס אותנו לחדריו עד שנגיע לחדר השינה ונעלה על יצועו המסוכסך, רוסט – הנהנתן הרגעי, חד המבט, הקדחתני, השאפתן, העלוב, הקשוח, האדיש והמבריק, יוצר עיר-עולם לרחובותיה ולמדרכותיה, לסמטאותיה ולמעלליה, לבתי-הקפה שלה ושיחותיהם, לתיאטרון הציורי החי בלבו של האדם-יקום.

ושם, שם לא צריך עלילה.

השפה של "רומן וינאי" מרתקת בנדירותה. מפליא לקרוא את הפיוטיות הפרוזאית הפועמת את הספר כולו, משוחררת מעול השפה הציונית ו/או השפההמקראית. הדימויים הרועשים והמרהיבים יוצרים שיקוף של שיקוף של שיקוף להלכי הרוח
הניבטים אלינו דרך הדמויות כראי בתוך מראה. העברית של פוגל, האימפרסיוניסטית, היא חילונית, כמעט אונברסלית, מעין חיבור לשפות העולם, ובכל זאת ייחודית. בתפר שבין היידיש או העברית טעונת הגלותיות [הבזויה], לבין להב העברית הציונית, מצליח פוגל ליצור שפת לשון רעננה, אפילו צעירה, לירית ביופי לופת, תיבת תהודה לכתיבה קאנונית ערה ופקוחה, לצירוף עוצמתי

איני מתעלמת ממגרעות הספר. אלא שחסד מציאתו של זה, בד בבד וכבר שלא ניתן להפריד, עם אוצר כתיבתו וחייו של משורר-סופר זה, פוגל, הרי ש"רומן וינאי" הוא אחד הספרים הטובים בספרות שלנו.

לא בכדי בחרתי בשני עיקרים אלה, אי-העלילה והשפה – שני אלה במארג כמעט בלתי-מומשג יוצרים שלמוּת שקופה, עד כי בהבנתי, השפה היא הפסיעה התיאורית אל ובתוך שירת סיפורה של האדם באנושיותו.

"רומן וינאי" מאת דוד פוגל. גילתה את כתב היד לילך נתנאל. ערך יובל שמעוני. הוצאת עם עובד. 278 עמודים


הלנה מגר-טלמור:

עורכת ומבקרת ספרות

כותבת

בוגרת תואר שני בפילוסופיה

ילידת 61'

תושבת גני יוחנן

2 Comments

  1. טל
    21 באפריל 2012 @ 23:59

    כל כך נכון. גם אני חשתי שהשפה ודמותו של רוסט מחפים בצורה ראוייה על העדר עלילה משמעותית.

  2. גרשון גירון
    20 באפריל 2012 @ 15:23

    תיקון טעות, ערכו לילך נתנאל ויובל שמעוני

המסתורין סביב ועל אודות גילוי ספרו של דויד פוגל "רומן וינאי" ואופן עריכתו, המתח שהדבר מעורר בין חוקרי הספרות, תהיית מותו של פוגל עצמו,שכבר נפתרה לימים והצפנת כתביו וגנזיו, קושרים באופן מיידי כתרים לסופר ולספר המיוחד הזה, מה עוד שההשקה בין הקווים האוטוביוגרפיים של פוגל לבין בן-דמותו, רוסט, מעצימה את הרצון לדעת עוד ואת מה שמעבר לנגלה.

מאמרים ומתראיינים רבים בסוגיות אלו, המרכזיים שבהם – מנחם פרי ויובל שמעוני נשאו ועוד יישאו את דבריהם, אפשר להניח שייוותרו כמחלוקות מרתקות, בדיוק כפי שאין חולק על הרווח האדיר לספרות העברית עם פרסומו של הספר.

ברשומה זאת אגע בשני עיקרים, השפה והעלילה של הספר "רומן וינאי".

יש האומרים כי מרכזה וליבתה של עלילת הספר הנה ברומן המשולש הנוצר בין רוסט לבין בעלת הבית שבו הוא מתגורר ובתה בת השש-עשרה. סיפור המסגרת שבו נמצא רוסט בפריז ובתוכו הסיפור על הרומן הווינאי המשולש, אכן יוצרים לא רק מסגרת מעניינת לספר אלא נראה שהם מכוונים אל יקידת היצרים המורכבת הזו. ואולם, לדעתי, מי שמחפש עלילה מוסדרת לספר עלול שלא להבחין כיצד בחר פוגל לכתוב ספר אנטי-עלילתי במפגיע. ההתרחשויות בספר הן כאלה בגלל ובזכות הדמויות. רשת דקה ונושמת בגוני הגוונים של האנושיות, נפרשת לעינינו. בני-אדם כבגלריה קליידוסקופית מרתקת נכנסים ובאים אל תוכן של שעותיו, ימיו ולילותיו של רוסט.

אם ישנה ליבה ברומן הרי שהיא דמותו של רוסט. הוא הנפגש עם משרעת מחשבותיהם, רגשותיהם, מעשיהם ואופיים של האנשים שעם שבאו, גם הלכו. נכון, בתוכן ישנן דמויות המקבלות מקום ומרחב ואחרות הנמצאות כרקע הולם בקולותיו, אך יריעת החוויות – מרכזיות ושוליות כאחת – נפתחת ונפרסת עד דק דרך הדמויות שבספר.

לרגעים נדמה שהסיפוּריות של פוגל בספר היא בוסרית, כאילו עדיין לא הבשילה, לא הגיעה לשיאה, אלא שרגעים אלה מפעימים. משאין בידך את ה"עלילה" להיאחז בה, אתה יכול להתרווח ולהתפשט אינסוף עם החדירה הנוקבת, המדויקת, חסרת הפשרות והיפהפייה של פוגל-רוסט אל תוככי תוכו של האדם.

פוגל אינו בונה בניין ומכניס אותנו לחדריו עד שנגיע לחדר השינה ונעלה על יצועו המסוכסך, רוסט – הנהנתן הרגעי, חד המבט, הקדחתני, השאפתן, העלוב, הקשוח, האדיש והמבריק, יוצר עיר-עולם לרחובותיה ולמדרכותיה, לסמטאותיה ולמעלליה, לבתי-הקפה שלה ושיחותיהם, לתיאטרון הציורי החי בלבו של האדם-יקום.

ושם, שם לא צריך עלילה.

השפה של "רומן וינאי" מרתקת בנדירותה. מפליא לקרוא את הפיוטיות הפרוזאית הפועמת את הספר כולו, משוחררת מעול השפה הציונית ו/או השפההמקראית. הדימויים הרועשים והמרהיבים יוצרים שיקוף של שיקוף של שיקוף להלכי הרוח
הניבטים אלינו דרך הדמויות כראי בתוך מראה. העברית של פוגל, האימפרסיוניסטית, היא חילונית, כמעט אונברסלית, מעין חיבור לשפות העולם, ובכל זאת ייחודית. בתפר שבין היידיש או העברית טעונת הגלותיות [הבזויה], לבין להב העברית הציונית, מצליח פוגל ליצור שפת לשון רעננה, אפילו צעירה, לירית ביופי לופת, תיבת תהודה לכתיבה קאנונית ערה ופקוחה, לצירוף עוצמתי

איני מתעלמת ממגרעות הספר. אלא שחסד מציאתו של זה, בד בבד וכבר שלא ניתן להפריד, עם אוצר כתיבתו וחייו של משורר-סופר זה, פוגל, הרי ש"רומן וינאי" הוא אחד הספרים הטובים בספרות שלנו.

לא בכדי בחרתי בשני עיקרים אלה, אי-העלילה והשפה – שני אלה במארג כמעט בלתי-מומשג יוצרים שלמוּת שקופה, עד כי בהבנתי, השפה היא הפסיעה התיאורית אל ובתוך שירת סיפורה של האדם באנושיותו.

"רומן וינאי" מאת דוד פוגל. גילתה את כתב היד לילך נתנאל. ערך יובל שמעוני. הוצאת עם עובד. 278 עמודים


הלנה מגר-טלמור:

עורכת ומבקרת ספרות

כותבת

בוגרת תואר שני בפילוסופיה

ילידת 61'

תושבת גני יוחנן

2 Comments

  1. טל
    21 באפריל 2012 @ 23:59

    כל כך נכון. גם אני חשתי שהשפה ודמותו של רוסט מחפים בצורה ראוייה על העדר עלילה משמעותית.

  2. גרשון גירון
    20 באפריל 2012 @ 15:23

    תיקון טעות, ערכו לילך נתנאל ויובל שמעוני

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן