Skip to content

רשמים מהשקת ספרו של דוד פוגל "רומן וינאי"

חבורה לא גדולה של אנשים, רובם מן הברנז'ה הספרותית, מתכנסת לחגוג את צאת ספרו החדש-ישן של דוד פוגל במקום ובזמן שנראה שאין הולמים מהם: תל אביב, בית ביאליק, מוצאי יום השואה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מנחה הערב, ד"ר עודד מנדה-לוי מספר על פוגל וביאליק שכבר נפגשו פעם ואף הונצחו בתמונה משותפת, אי שם בשנת 1931, כאשר פוגל עלה לארץ ישראל, חי בתל אביב אך חזר לוינה בחלוף שנה אחת בלבד לאחר שככל הנראה לא מצא עניין בעיר העברית הראשונה.

ד"ר עודד מנדה-לוי
ד"ר עודד מנדה-לוי, מנחה הערב. צילום: גרשון גירון

למעלה משמונים שנה מאוחר יותר הם נפגשים שוב, משורר גדול מארח משורר גדול אחר. ד"ר מנדה-לוי מצטט שורה משיר כמעט נבואי של דוד פוגל, אשר כזכור נרצח במחנה ההשמדה אושויץ: "אנשים עצובים יכרו בורות שטוחים זה לצד זה".

 

הסופרת ד"ר לילך נתנאל, חוקרת ספרות מאוניברסיטת בר אילן ומי שגילתה את כתב היד הגנוז של פוגל לגמרי במקרה, מתארת בהתרגשות רבה את הרגע האחד הזה, המופלא, שבו, תוך כדי נבירה בכתב יד ישן של פוגל המתאר כפר דייגים, הופיעו צמד המלים פנס רחוב ונראו לה כלא שייכים אל הטקסט. כמה רגעים מאוחר יותר כבר הבינה שמדובר בטקסט אחר, חדש, כזה שלא ידעה על קיומו. קולה כמעט רועד כשהיא משחזרת את הרגע ובלתי אפשרי שלא להתרגש. לפחות ככה חשבתי עד שהבטתי מעט מסביבי וספרתי שבעה מנמנמים, כולם גברים משום מה.

השקת ספרו של דוד פוגל בבית ביאליק
בית ביאליק - קצת לפני תחילת הערב. צילום: גרשון גירון

הסופר ד"ר דרור בורשטיין מדבר על התפתחות הארוטיקה בספרות העברית המוקדמת ומשווה בין חלומות על נשיקה אחת עם נערה (ברדיצ'בסקי) לבין מיכאל רוסט, גיבור הרומן הוינאי, הנהנתן חסר המעצורים והגבולות אשר אינו מסתפק עוד בחלומות ועושה את הדרך הארוכה ארוכה עד קיומה של  מערכת יחסים כפולה עם הגב' שטיפט ובתה בת השש עשרה. ד"ר בורשטיין מתוודה כי הקריאה לא הייתה פשוטה עבורו ושבשלב מסויים אף נאלץ להניח את הספר בצד לזמן מה. בעיקר התקשה כאשר זיהה את רוסט כעלם חסר עכבות, כמעט, לא מתלבט, אשר מנהל את הרומן הכפול שלו, מעשה שהוא על סף גילוי עריות.

>>> לבו של הלב / ביקורת על "רומן וינאי"

חיים באר מדבר על תאורי העיר הנהדרים של וינה, על הפרוצות, הקלפנים והאנרכיסטים, על הנופים העירוניים, היופי והכיעור שבהם, ואני חשבתי בעיקר על מיכאל רוסט ועל תל אביב ואיך היה ניתן כמעט בקלות, להעתיק את הרומן הוינאי לרומן תל אביבי.

חיים באר (צילם: גרשון גירון)
הסופר חיים באר, צילום: גרשון גירון

נדמה לי כי מיכאל רוסט, בניגוד ליוצרו, (על אף שחלקים רבים ברומן נראים כמעט אוטוביוגרפים – פוגל עצמו ניהל מערכת יחסים כפולה עם אם ובתה) היה אוהב את תל אביב.

באר מעלה השערה מעניינת בנוגע לגניזת כתב היד. הילד היהודי פוגל, אשר התחנך בישיבה, עשה דרך ארוכה מאוד מהימים ההם ועד לזמן שבו היה מסוגל לכתוב על רוסט המבצע את אחד האיסורים החמורים ביהדות: "ערוות אשה ובתה לא תגלה". הוא התקשה לעשות צעד אחד נוסף ולהוציא את הדבר לאור.

אז מה היה לנו? אחרי הברכות ושאר כללי הטקס, שלושה דוברים כמעט תמימי דעים בעניין אהבתם לפוגל, לרומן המופלא שכתב בעברית כמעט נשכחת, ולדמותו מעוררת המחלוקת של מיכאל רוסט. שלושתם רואים בו דמות, נהנתנית, בלתי מוסרית, חסרת גבולות, כזו שספרות טובה מאפשרת לנו לאהוב כמעט בלי נקיפות מצפון, פוטרת אותנו מהמחשבה המיותרת בנוגע למה אומר הדבר עלינו. ובכל זאת, כשיצאתי משם, תהיתי לגבי חבורת הנערים מחוף בוגרשוב ולגבי האשה האומללה ההיא. הם בני גילו של רוסט והיא בת גילה של הגב' שטיפט. מה היה בוחר לעשות רוסט לנוכח מה שרואות עיניו.

והיה גם ערן צור אחד שבכוחו להפוך גם נאום יומיומי של ביבי בנוגע לאיום הגרעין האיראני לשירה ארוטית. כשהוא מרים את עיניו לרגע מהספר, מביט בעיניהם של הנוכחים וקורא בקולו העמוק, הבלתי ניתן לשיחזור את השורה הבאה: "על טבלת הפליז היה כתוב השם גיאורג שטיפט. אישה כבת שלושים וחמש, לא מכוערת, פתחה את הדלת". אף אחד לא מתקשה לנחש שבקרוב רוסט והגב' שטיפט יהיו באותה מיטה, תחת אותן שמיכות. הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.


טל גולדשטיין:

בן 37

קורא ובעיקר כותב

מנהל מכירות בימים ומשורר בלילות

4 Comments

  1. גרשון גירון
    22 באפריל 2012 @ 11:18

    לי היתה תחושה שהדוברים, בפרט חיים באר, תיארו תסביך אדיפוס בלי לקרוא לילד בשמו, והתפייטו על המיניות המתפרצת בלי להזכיר את השם המפורש, זיונים 🙂

  2. טל
    21 באפריל 2012 @ 23:55

    תודה על ההערות עודד. הדברים נאמרו ממש בפתיחת הערב, כשעדיין הייתה מעט המולה מסביב. נעזרתי בהקלטה, ואכן בשמיעה שניה, שני פספוסים שלי.

  3. עודד
    21 באפריל 2012 @ 15:27

    ועוד משהו: כשהזכרתי את התצלום עם ביאליק, אמרתי שצולם ב 1931 בסטניסלבוב פולין, כשנה לאחר שפוגל ומשפחתו עזבו את הארץ. תודה, עודד

  4. עודד
    20 באפריל 2012 @ 21:39

    השיר שקראתי הוא של אנדה פינקרפלד שהוקדש לפוגל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן