"בין לילה ובין שחר" על פי הנובלה של יהושע קנז לא מצליחה להמריא כי על הבמה אין באמת מחזה, אלא אוסף קטעים, שאינם מצליחים להתגבש ליצירה אמנותית שלמה. ובכל זאת יש נקודת אור בדמותו של השחקן הצעיר דניאל צ'רניש
>> ציון 7
ביקורת הצגה / ירמי עמיר
לתיאטרון גשר יש כוכב חדש. תרשמו את השם: דניאל צ'רניש. לצ'רניש יש סיכוי טוב להיות היורש הרשמי של סשה דמידוב. לא שדמידוב זקוק ליורש, אבל כדאי לרענן את שורות הכוכבים מדי פעם.
צ'רניש הוא נקודת האור העיקרית בהצגה "בין לילה ובין שחר", שמעלים צעירי גשר על פי הנובלה של יהושע קנז: סיפור התבגרותם של גדנ"עים בשנותיה הראשונות של המדינה.
ההצגה מתחילה לא טוב. חבורה של שחקנים, שמשחקים בני נוער, מתרוצצים על הבמה עם הרבה אנרגיה, אבל בלי שיקרה משהו באמת. אולי הם מחפשים להיאחז בדמויות שאינן מעוצבות. לעיתים נדמה שמדובר באימפרוביזציה של תלמידי משחק במגמת תיאטרון.
המפנה חל בערך באמצע ההצגה, בתהליך ההתבגרות של החבורה, שבמהלכו הם חווים את אובדן התמימות, קבלת החלש והשונה, מה זאת אהבה, מה זאת חברות ומה זה מוות של חבר. כאן גם באה לידי ביטוי שפתו הנוקבת של המחבר.
אבל קשה לומר שמדובר כאן במחזה ממש. ההצגה, שביים סלבה מלצב, נראית כמו אוסף של קטעים, טובים יותר או פחות, שצפים על פני השטח ואינם מתלכדים ליצירה אמנותית שלמה. גם אם יש כאן בסיס לדרמה חזקה, היא נותרה בין דפי הספר של קנז ולא הגיעה לכדי בשלות ועומק על הבמה.
צ'רניש מגלם את פסח, הגיבור הטראגי, הנער הדחוי והנלעג, שמאבד את נעוריו ואת בתוליו, ומתבגר מול חבריו הנפעמים. צ'רניש מקרין נוכחות ועוצמה, ומשחקו אמין ונוגע ללב. לצידו בולטים לטובה רות רסיוק, גור קורן (שעיבד את הנובלה), מיכאל גמליאל, קארין סרויה וחן נוכר.
ולמרות כל מה שנכתב כאן קבוצת הצעירים של גשר היא להקה מבטיחה ומלוכדת, שמהווה משב רוח מרענן בנוף התיאטרון הישראלי הממוסד, שעדיין לא התעורר, כנראה, מתרדמת החורף.