האם "נשים ויין, סיפור אהבה", ספרה החדש של ענת לב-אדלר הוא מה שילמד אותנו את סודות הנשים או רזי היין? יתכן והספר נחשב לפורץ דרך בתחומו, אך דני בר התאכזב ולא מצא בו כל חידוש או נחמה

מאת: דני בר

ביקורת ספר / ציון: 6

עם הרבה סקרנות ואולי אף שקיקה למשהו אחר על יין, פתחתי את העמוד הראשון של הספר. ציפיתי לספר מעמיק הפורש את הקשר בין נשים ויין במהלך ההיסטוריה ועד ימינו… ולא כאן מצאתי ניחומים.

ענת לב-אדלר מגישה לנו ספרון קטן, מעוצב היטב ובו רצף של פרקים, שכל אחד הוא יותר כתבה מאשר חלק משרשרת פרקים השזורים לספר.

הספר מאד צבעוני וקל לקריאה, אולם כמחציתו תמונות אילוסטרציה של ענבים ויין, ומעט מדי על הקשר בין יין ונשים או נשים ויין. ואיפה האהבה?

"נשים ויין סיפור אהבה" יכול היה להאיר את עיננו על מה שלא ידענו ולחדש, ולא עוד ספר ואינדקס של סוגי ענבי יין (פרק 13), איפה לקנות יין (פרק 18), יין אדום או לבן (פרק 11), עולם ישן או חדש (פרק 12), על יין במסעדה (פרק 23) ועוד הרבה תוכן שהוא כללי ונכון לגבי כל מי שיין זה דבר חדש עבורו, בין אם הוא גבר או אישה, בין אם הוא ותיק ומנוסה או טירון וירוק ביין.

היכן עשרות הנשים הנוספות בתעשיית היין הישראלית שנעלמו מהספר? הרי יש הרבה יותר מאשר אותן 20 מנהלות, יינניות, אוצרות ויועצות יין בישראל.

בעמוד 39, כותבת לב-אדלר: "נשים שותות יין לא כדי להגיד משהו לעולם. הן קונות יין כי הוא טעים ונעים להן… הן לא משוויצות ביין". אמירה חזקה ומתאימה לכותרת הספר. אבל למה לא לפתח הנושא ולפרוש היריעה? נכון, "הפלצנות" בתחום היין מקורה מאצ'ואיסטי, אולם כיום הצרכן החדש פחות סנוב, ויותר שותה – כי היין טעים לו. האם בימינו רק נשים אוהבות ורוכשות יין שטעים להן?

בעמוד 69 מפתחת המחברת את נושא חוש הריח הנשי. פנטסטי. אבל למה רק פחות מעמוד אחד על כך? אם חוש הריח, וממנו נגזר כמובן גם חוש הטעם, כל כך שונה בין גברים לנשים, והרי יין זה סיפור של חושים, מדוע לא פיתחה הכותבת את הנושא וסיפרה לנו איך נשים נבדלות מהגברים בעולם היין, בזכות חוש הריח והטעם השונה?
. 

הלכה למעשה

חסרה לי התייחסות לכתיבה על יין, שרובה ככולה היא גברית. מדוע מדרגי היין בעולם הם גברים? מה ההבדל בין כתיבה נשית על יין, שונה מכתיבה גברית על יין? האם יש לכך השפעה על הטעם, ההתייחסות והרגלי הצריכה? היש סימוכין להבדל בין נשים לגברים כצרכנים וכקוראים?

לסיכום, ציפיתי והתאכזבתי. קיוויתי לספר על יין, נשים ואהבה וקיבלתי אוסף כתבות על יין, שרק מקצתן מאירות עיניים ושופכות אור על הצד הנשי בעולם ממותג זה.

כאדם, שאחריו כמה וכמה ליטרים של יין (שתייה, לא עשייה), ומספר רב של שנים בכתיבה על יין, לא מצאתי בו כמעט שום חידוש או נשמה.

עם זאת, אין ספק שספר ראשון, ישראלי, המאיר על הקשר בין נשים ליין, הוא בהחלט פריצת דרך ואולי גם קריאת תיגר לכתיבה יותר נרחבת ומעמיקה על עולם נפלא וחושני זה של יין, נשים ואהבה. זהו תמרור וציון דרך, שגם למדף הספרים הגיעה העשייה הנשית בתחום היין – עשייה וצריכה. לא עוד יין לגברים בלבד.