הוא אפילו לא שכב עם בחורה, לא אהב, לא נסע, לא כלום

כשהסתיימה ההאפלה ברחובות תל אביב וכל הפנסים נדלקו בבת אחת והכול נראה פתאום מלא תקווה, היא אמרה בלבה, עכשיו אלך הביתה ועודד יהיה שם. ואם לא יהיה שם, לא יהיה לעולם

הוא אפילו לא שכב עם בחורה, לא אהב, לא נסע, לא כלום

כשהסתיימה ההאפלה ברחובות תל אביב וכל הפנסים נדלקו בבת אחת והכול נראה פתאום מלא תקווה, היא אמרה בלבה, עכשיו אלך הביתה ועודד יהיה שם. ואם לא יהיה שם, לא יהיה לעולם

השנה אחרי המלחמה נשארה מעט מעורפלת. הכול התחיל בצהרי יום הכיפורים. היא טיילה בפארק עם רוני בשטח הפרוע מאחורי פסי הרכבת. היה יום נעים במיוחד וקני הסוף נעו בעדינות ורשרשו בשקט, רק קולות העורבים הפרו מדי פעם את הדממה.

עץ אקליפטוס בירקון (צילמה: שרית פרקול)
עץ אקליפטוס בירקון, אהבות נעורים (צילמה: שרית פרקול)

היא ורוני עמדו ליד עץ אקליפטוס גדול וחרטו שם של בן אהוב. אחר כך שירטטו בעדינות לב גדול על הגזע. האקליפטוס לא זע ולא מחה. נדמה היה שהוא רגיל לפציעות קלות כמו זו. הן בחנו במבוכה את התחריט כשלפתע פילח את האוויר קול נורא, זעקה גדולה ומתמשכת, עולה ויורדת, עולה ויורדת. רוני הביטה בעמליה בבהלה. אזעקה, נזכרה עמליה, כמו במלחמה הקודמת, אבל אז זה היה מצחיק ומשמח. בבית הקודם, ברחוב בזל, כל הילדים רצו למקלט לשחק ושום דבר רע לא קרה. פתאום חשבה שרוני לא הייתה בארץ במלחמת ששת הימים, היא לא מבינה מה קורה. זו רק אזעקה, הרגיעה, בטח הצופר התקלקל, ואז היא הבחינה מזווית העין באנשים שהחלו לרוץ בפארק. כל הציפורים התרוממו בפראות לאוויר והחלה תזזית לא מוסברת מסביב. בואי מהר הביתה, אמרה עמליה לרוני, אולי זו מלחמה.

אחר כך זכרה את הדאגה הנוראה כשהתברר שמשהו לא בסדר, שהמכתבים לא מגיעים, שהמצב בחזית בכי רע. אחותה שלומית נכנסה הביתה יום אחד והסבירה שעודד נעדר. אז לא ידעה ששלומית כבר יודעת. היא שמעה ששר הביטחון, הגיבור הנערץ של המלחמה הקודמת, דיבר על חורבן בית שלישי ויצאה במרוצה מהבית לנשום מעט. למטה עמד טל ליד האופנוע הירוק שלו והיא נגשה אליו ואמרה לו: אחי נהרג.

כתפיו נרעדו מעט והוא אמר בבלבול: איך את יודעת?

אני יודעת, אני מרגישה.

מה זאת אומרת מרגישה.

אחותי אמרה שהוא נעדר והיא משקרת, משקרת…

אולי הוא רק נפצע, אולי היא לא יודעת, לכי הביתה, איך את יודעת?

עמליה פרצה בבכי וברחה לחצר האחורית של הבניין. היא ניגבה במהירות את הדמעות כדי שאימא לא תראה וחזרה הביתה.

* * *  

ערב אחד, כשהסתיימה ההאפלה ברחובות תל אביב וכל הפנסים נדלקו בבת אחת בדרך חיפה והכול נראה פתאום מלא תקווה, והיא אמרה בלבה, עכשיו אלך הביתה ועודד יהיה שם. ואם לא יהיה שם, לא יהיה לעולם. היא רצה לאורך הרחוב ודילגה על המעלית וטיפסה ארבע קומות ברגל במהירות ודפקה בדלת. אמא פתחה את הדלת. מאחוריה ישבו סביב השולחן בסלון שני דודים לא אהובים וחפויי ראש. היא הלכה בשקט לחדר וסגרה את הדלת. אחר כך עברו ימים, אולי שבועות, ובבוקר אחד, מאוד מוקדם, לפני שהאחרים קמו, היא שמעה מפתח מסתובב במנעול הדלת. אחותה הגדולה, נעמה, עמדה בפתח הבית. הן הלכו יחד למטבח ונעמה החלה לחלוט קפה שחור במהירות. פניה היו ירקרקות וידיה רעדו, הקפה גלש מעט ונשפך על הכיריים. כתם שחור החל להקיף את הלהבה מכל צדדיה. עמליה ישבה על שרפרף במטבח וביקשה: ספרי לי. אני כבר גדולה ולא אגיד להורים. ספרי לי, אני לא יכולה יותר, ספרי ואני אצא מהבית, מייד אני אצא ואימא לא תראה. מתי הם יודיעו כבר.

עץ כרות ודגל ישראל (צילמה: שרית פרקול)
החלום נגדע (צילום אילוסטרציה: שרית פרקול)

ונעמה סיפרה. תנועה קטנה עם הראש והדמעות התחילו ליפול. השעה הייתה שש בבוקר ועמליה ברחה מהבית. היא ירדה ארבע קומות של מדרגות אפלוליות ורצה. צריך רק להתרחק מהבית. היא זוכרת רק שהעצים והאנשים ברחוב זזו לצדדים, פינו לה דרך ואולי ברחו ממנה, פרצופים התקרבו והתרחקו והיא צרחה מבהלה ומכאב. היא הגיעה לשערי בית הספר בו למדה בדיוק כשהשרת עמוס פתח אותם ואז שעטה לעבר הכתה. שם קרסה לצד השולחנות עמוסי הכיסאות ובכתה. אחר כך הגיע מישהו ועוד מישהו וחברה אחת החליטה בשבילה ולקחה אותה לביתה. היא לא זכרה איך הגיעה לביתה של גילי. פוסטר של מיק ג'אגר בכתום וירוק וכחול פסיכדליים התנוסס על קיר החדר. אחיה של גילי ניגן בגיטרה בחדר הסמוך, אמה הביאה לה כוס מים. רק בצהריים העזה לחזור הביתה ולהבין שהבשורה כבר הגיעה. כבר מהרחוב הרגישה בתנועה מסביב לבניין. הרבה לובשי מדים ומכוניות חאקי היו שם. חיילים ירוקי מדים הסתובבו בבית בין עשרות פרצופים מוכרים ולא מוכרים שמילאו את החדרים ואמא לא נראתה. מישהו מזוקן ניגש אליה ורצה לחתוך את חולצתה. צריך להגיד ברוך דיין אמת, מלמל. היא הדפה אותו מעליה בפראות. שלומית הושיבה אותה מולה, העבירה את שורשי ידיה על ירכיה בתנועות קצובות, למעלה ולמטה, ואמרה לה: עמליה, אין לנו אח.

לחיות, חשבה לעצמה, לחיות ומהר, להספיק לחיות עד גיל עשרים, להספיק כל מה שהוא לא, לאהוב מהר, לגדול מהר, אין זמן לבזבז

ביום שחזרה לבית הספר לאחר השבעה, מבוישת, כואבת, ראתה שכל חבריה משפילים מבט. באמצע השיעור היא הסתובבה לאחור, הצמידה את האגודל לאפה ועשתה פרצוף מצחיק. המתח התפוגג. את שנת הלימודים סיימה בכי רע. לראשונה בחייה הופיעו ציונים שליליים בתעודה, ואת הקיץ בין שישית לשביעית נאלצה להעביר בהשלמת החסר. כל זה לא באמת נגע בה. לחיות, חשבה לעצמה, לחיות ומהר, להספיק לחיות עד גיל עשרים, להספיק כל מה שהוא לא, לאהוב מהר, לגדול מהר, אין זמן לבזבז, הוא אפילו לא שכב עם בחורה, לא אהב, לא נסע, לא כלום. אפילו רישיון נהיגה עוד לא היה לו, בקושי הספיק לחלום. אצלה זה לא יהיה. הנשיקה הראשונה, ספוגה בריח דוחה של אפטרשייב ברוט, כבר הייתה מאחוריה. היא בקושי זכרה את שמו. הכול הפך להיות מאוד דחוס, בנות, בנים, בכיתה לא צריך שירגישו שקרה משהו, לא, לא צריך לדבר על זה, שלא ירחמו, החיים צריכים לקרות עכשיו, אין אחר כך. באותה שנה כבר היה חבר ראשון, ואחריו חבר שני, אבל האהבה הגדולה טרם הגיעה.

* * *  

 מסע ההלוויה החל משום מקום. עמליה בחנה בחוסר אמון את הארון הקטן והחום וחשבה שלא יכול להיות. איך הוא נכנס לתוך הארון הזה עם המטר תשעים וחמש שלו. חבל שקוברים חיילים עם ארון, אם ירצה לברוח זה לא יהיה פשוט, הוא אף פעם לא היה הודיני. היו שם מאות אנשים שצעדו אחרי הארון והיא לא ראתה איש. הלכה לה לבד, בהתחלת הטור, שלא כהרגלה. בדרך כלל נהגה להשתרך מאחור. עכשיו רצתה לראות מקרוב, סוף סוף לראות אותו. חלפה שנה מאז נהרג ונטמן בבית קברות ארעי בקיבוץ בארי. היא זוכרת איך חיפשו היא ואמה את הקבר בין אלפי קברים. אדמת החמרה האדומה פרחה בשלטים לבנים עם שם ומספר אישי. זה היה העניין האישי היחיד שם. לא הייתה הפרדה בין החלקות וכשחיפשה את השלט שלו, דרכה על קברי אחרים. בסוף מצאה ולא ידעה מה להרגיש. היא זכרה רק שהאם כרעה לד הקבר, שתקה וליטפה את רגבי העפר.

מסע הלוויה המאוחר נעצר בחלקה הצפונית בקריית שאול, חלקה מספר אחת. אפשר היה לצפות משם על בית הספר החקלאי הכפר הירוק, שם למד אחיה בתיכון. היא בהתה בנוף וניסתה להתקרב אל הבור. היא מאוד רצתה לראות אותו שוב, לפני שייעלם לה.

גם ככה כל העניין היה הזוי. כמו הצגה או סרט כשלא מצליחים לעקוב אחר ההתרחשויות. בחדרם המשותף היא חשה בו כל לילה. היא שמעה אותו מטייל ליד המיטה. היא חלמה שוב ושוב שהוא מגיע לבקרה והם יושבים על שפת המדרכה ומדברים. הוא מעולם לא נגע בה אבל היא הרגישה את החום שקורן ממנו אליה, את האהבה העצומה שחש אליה, שחשה אליו.

היא לא הספיקה לראות איך קוברים את אחיה

היא התקרבה עוד קצת אל הבור ואז הרגישה בשתי ידיים שאוחזות בה בחוזקה מאחור ומושכות אותה מהקבר. הידיים לא דיברו. היא התנגדה מעט אבל המגע היה נעים לה, עדין, ממשי. היא הציצה וראתה את רם, החבר מהצבא, זקן עבה ושחור, עור כהה, עיניים צרות ויפות, אף נשרי וגוף של פנתר דרוך. היא הלכה אחורה והשפילה מבט. הדמעות החלו לרדת בלי לעצור וחסמו את עיניה. היא לא הספיקה לראות איך קוברים את אחיה.

אחר כך ירה משמר הכבוד והיריות פילחו את מוחה ולבה, פעם ועוד פעם ועוד פעם. המגע של רם צרב בגבה. עכשיו לא היה לה ברור אם הוא אוחז או נאחז.

כאשר הרפה ממנה הרגישה הקלה. הגברים החלו לכסות את הבור ברגבי עפר ואלה הוטחו בארון ברעש גדול. עכשיו החלה להרגיש כאב חד בגופה, כאילו הוסרו ממנו חלקים, כאילו מישהו מכה בה.  זרי פרחים הונחו על תלולית האדמה. מסע הלוויה תם והאנשים המשיכו לעמוד המומים. היא ראתה את אמה ואביה עומדים מעט מרוחקים זה מזה. אמא נתמכה על ידי אחיותיה ונראתה רפויה וכנועה. היא לא בכתה, שיערה שהלבין דבק לראשה, פניה לא נעו ועיניה היו עצומות. רק ידה נעה לאט, מלטפת את בטנה בתנועות מעוגלות, קצובות. אחר כך ישבה ליד תלולית העפר והתייפחה. אמא…, שמעה אותה עמליה לוחשת, אי-מא…

השנה אחרי המלחמה נשארה מעט מעורפלת. הכול התחיל בצהרי יום הכיפורים. היא טיילה בפארק עם רוני בשטח הפרוע מאחורי פסי הרכבת. היה יום נעים במיוחד וקני הסוף נעו בעדינות ורשרשו בשקט, רק קולות העורבים הפרו מדי פעם את הדממה.

עץ אקליפטוס בירקון (צילמה: שרית פרקול)
עץ אקליפטוס בירקון, אהבות נעורים (צילמה: שרית פרקול)

היא ורוני עמדו ליד עץ אקליפטוס גדול וחרטו שם של בן אהוב. אחר כך שירטטו בעדינות לב גדול על הגזע. האקליפטוס לא זע ולא מחה. נדמה היה שהוא רגיל לפציעות קלות כמו זו. הן בחנו במבוכה את התחריט כשלפתע פילח את האוויר קול נורא, זעקה גדולה ומתמשכת, עולה ויורדת, עולה ויורדת. רוני הביטה בעמליה בבהלה. אזעקה, נזכרה עמליה, כמו במלחמה הקודמת, אבל אז זה היה מצחיק ומשמח. בבית הקודם, ברחוב בזל, כל הילדים רצו למקלט לשחק ושום דבר רע לא קרה. פתאום חשבה שרוני לא הייתה בארץ במלחמת ששת הימים, היא לא מבינה מה קורה. זו רק אזעקה, הרגיעה, בטח הצופר התקלקל, ואז היא הבחינה מזווית העין באנשים שהחלו לרוץ בפארק. כל הציפורים התרוממו בפראות לאוויר והחלה תזזית לא מוסברת מסביב. בואי מהר הביתה, אמרה עמליה לרוני, אולי זו מלחמה.

אחר כך זכרה את הדאגה הנוראה כשהתברר שמשהו לא בסדר, שהמכתבים לא מגיעים, שהמצב בחזית בכי רע. אחותה שלומית נכנסה הביתה יום אחד והסבירה שעודד נעדר. אז לא ידעה ששלומית כבר יודעת. היא שמעה ששר הביטחון, הגיבור הנערץ של המלחמה הקודמת, דיבר על חורבן בית שלישי ויצאה במרוצה מהבית לנשום מעט. למטה עמד טל ליד האופנוע הירוק שלו והיא נגשה אליו ואמרה לו: אחי נהרג.

כתפיו נרעדו מעט והוא אמר בבלבול: איך את יודעת?

אני יודעת, אני מרגישה.

מה זאת אומרת מרגישה.

אחותי אמרה שהוא נעדר והיא משקרת, משקרת…

אולי הוא רק נפצע, אולי היא לא יודעת, לכי הביתה, איך את יודעת?

עמליה פרצה בבכי וברחה לחצר האחורית של הבניין. היא ניגבה במהירות את הדמעות כדי שאימא לא תראה וחזרה הביתה.

* * *  

ערב אחד, כשהסתיימה ההאפלה ברחובות תל אביב וכל הפנסים נדלקו בבת אחת בדרך חיפה והכול נראה פתאום מלא תקווה, והיא אמרה בלבה, עכשיו אלך הביתה ועודד יהיה שם. ואם לא יהיה שם, לא יהיה לעולם. היא רצה לאורך הרחוב ודילגה על המעלית וטיפסה ארבע קומות ברגל במהירות ודפקה בדלת. אמא פתחה את הדלת. מאחוריה ישבו סביב השולחן בסלון שני דודים לא אהובים וחפויי ראש. היא הלכה בשקט לחדר וסגרה את הדלת. אחר כך עברו ימים, אולי שבועות, ובבוקר אחד, מאוד מוקדם, לפני שהאחרים קמו, היא שמעה מפתח מסתובב במנעול הדלת. אחותה הגדולה, נעמה, עמדה בפתח הבית. הן הלכו יחד למטבח ונעמה החלה לחלוט קפה שחור במהירות. פניה היו ירקרקות וידיה רעדו, הקפה גלש מעט ונשפך על הכיריים. כתם שחור החל להקיף את הלהבה מכל צדדיה. עמליה ישבה על שרפרף במטבח וביקשה: ספרי לי. אני כבר גדולה ולא אגיד להורים. ספרי לי, אני לא יכולה יותר, ספרי ואני אצא מהבית, מייד אני אצא ואימא לא תראה. מתי הם יודיעו כבר.

עץ כרות ודגל ישראל (צילמה: שרית פרקול)
החלום נגדע (צילום אילוסטרציה: שרית פרקול)

ונעמה סיפרה. תנועה קטנה עם הראש והדמעות התחילו ליפול. השעה הייתה שש בבוקר ועמליה ברחה מהבית. היא ירדה ארבע קומות של מדרגות אפלוליות ורצה. צריך רק להתרחק מהבית. היא זוכרת רק שהעצים והאנשים ברחוב זזו לצדדים, פינו לה דרך ואולי ברחו ממנה, פרצופים התקרבו והתרחקו והיא צרחה מבהלה ומכאב. היא הגיעה לשערי בית הספר בו למדה בדיוק כשהשרת עמוס פתח אותם ואז שעטה לעבר הכתה. שם קרסה לצד השולחנות עמוסי הכיסאות ובכתה. אחר כך הגיע מישהו ועוד מישהו וחברה אחת החליטה בשבילה ולקחה אותה לביתה. היא לא זכרה איך הגיעה לביתה של גילי. פוסטר של מיק ג'אגר בכתום וירוק וכחול פסיכדליים התנוסס על קיר החדר. אחיה של גילי ניגן בגיטרה בחדר הסמוך, אמה הביאה לה כוס מים. רק בצהריים העזה לחזור הביתה ולהבין שהבשורה כבר הגיעה. כבר מהרחוב הרגישה בתנועה מסביב לבניין. הרבה לובשי מדים ומכוניות חאקי היו שם. חיילים ירוקי מדים הסתובבו בבית בין עשרות פרצופים מוכרים ולא מוכרים שמילאו את החדרים ואמא לא נראתה. מישהו מזוקן ניגש אליה ורצה לחתוך את חולצתה. צריך להגיד ברוך דיין אמת, מלמל. היא הדפה אותו מעליה בפראות. שלומית הושיבה אותה מולה, העבירה את שורשי ידיה על ירכיה בתנועות קצובות, למעלה ולמטה, ואמרה לה: עמליה, אין לנו אח.

לחיות, חשבה לעצמה, לחיות ומהר, להספיק לחיות עד גיל עשרים, להספיק כל מה שהוא לא, לאהוב מהר, לגדול מהר, אין זמן לבזבז

ביום שחזרה לבית הספר לאחר השבעה, מבוישת, כואבת, ראתה שכל חבריה משפילים מבט. באמצע השיעור היא הסתובבה לאחור, הצמידה את האגודל לאפה ועשתה פרצוף מצחיק. המתח התפוגג. את שנת הלימודים סיימה בכי רע. לראשונה בחייה הופיעו ציונים שליליים בתעודה, ואת הקיץ בין שישית לשביעית נאלצה להעביר בהשלמת החסר. כל זה לא באמת נגע בה. לחיות, חשבה לעצמה, לחיות ומהר, להספיק לחיות עד גיל עשרים, להספיק כל מה שהוא לא, לאהוב מהר, לגדול מהר, אין זמן לבזבז, הוא אפילו לא שכב עם בחורה, לא אהב, לא נסע, לא כלום. אפילו רישיון נהיגה עוד לא היה לו, בקושי הספיק לחלום. אצלה זה לא יהיה. הנשיקה הראשונה, ספוגה בריח דוחה של אפטרשייב ברוט, כבר הייתה מאחוריה. היא בקושי זכרה את שמו. הכול הפך להיות מאוד דחוס, בנות, בנים, בכיתה לא צריך שירגישו שקרה משהו, לא, לא צריך לדבר על זה, שלא ירחמו, החיים צריכים לקרות עכשיו, אין אחר כך. באותה שנה כבר היה חבר ראשון, ואחריו חבר שני, אבל האהבה הגדולה טרם הגיעה.

* * *  

 מסע ההלוויה החל משום מקום. עמליה בחנה בחוסר אמון את הארון הקטן והחום וחשבה שלא יכול להיות. איך הוא נכנס לתוך הארון הזה עם המטר תשעים וחמש שלו. חבל שקוברים חיילים עם ארון, אם ירצה לברוח זה לא יהיה פשוט, הוא אף פעם לא היה הודיני. היו שם מאות אנשים שצעדו אחרי הארון והיא לא ראתה איש. הלכה לה לבד, בהתחלת הטור, שלא כהרגלה. בדרך כלל נהגה להשתרך מאחור. עכשיו רצתה לראות מקרוב, סוף סוף לראות אותו. חלפה שנה מאז נהרג ונטמן בבית קברות ארעי בקיבוץ בארי. היא זוכרת איך חיפשו היא ואמה את הקבר בין אלפי קברים. אדמת החמרה האדומה פרחה בשלטים לבנים עם שם ומספר אישי. זה היה העניין האישי היחיד שם. לא הייתה הפרדה בין החלקות וכשחיפשה את השלט שלו, דרכה על קברי אחרים. בסוף מצאה ולא ידעה מה להרגיש. היא זכרה רק שהאם כרעה לד הקבר, שתקה וליטפה את רגבי העפר.

מסע הלוויה המאוחר נעצר בחלקה הצפונית בקריית שאול, חלקה מספר אחת. אפשר היה לצפות משם על בית הספר החקלאי הכפר הירוק, שם למד אחיה בתיכון. היא בהתה בנוף וניסתה להתקרב אל הבור. היא מאוד רצתה לראות אותו שוב, לפני שייעלם לה.

גם ככה כל העניין היה הזוי. כמו הצגה או סרט כשלא מצליחים לעקוב אחר ההתרחשויות. בחדרם המשותף היא חשה בו כל לילה. היא שמעה אותו מטייל ליד המיטה. היא חלמה שוב ושוב שהוא מגיע לבקרה והם יושבים על שפת המדרכה ומדברים. הוא מעולם לא נגע בה אבל היא הרגישה את החום שקורן ממנו אליה, את האהבה העצומה שחש אליה, שחשה אליו.

היא לא הספיקה לראות איך קוברים את אחיה

היא התקרבה עוד קצת אל הבור ואז הרגישה בשתי ידיים שאוחזות בה בחוזקה מאחור ומושכות אותה מהקבר. הידיים לא דיברו. היא התנגדה מעט אבל המגע היה נעים לה, עדין, ממשי. היא הציצה וראתה את רם, החבר מהצבא, זקן עבה ושחור, עור כהה, עיניים צרות ויפות, אף נשרי וגוף של פנתר דרוך. היא הלכה אחורה והשפילה מבט. הדמעות החלו לרדת בלי לעצור וחסמו את עיניה. היא לא הספיקה לראות איך קוברים את אחיה.

אחר כך ירה משמר הכבוד והיריות פילחו את מוחה ולבה, פעם ועוד פעם ועוד פעם. המגע של רם צרב בגבה. עכשיו לא היה לה ברור אם הוא אוחז או נאחז.

כאשר הרפה ממנה הרגישה הקלה. הגברים החלו לכסות את הבור ברגבי עפר ואלה הוטחו בארון ברעש גדול. עכשיו החלה להרגיש כאב חד בגופה, כאילו הוסרו ממנו חלקים, כאילו מישהו מכה בה.  זרי פרחים הונחו על תלולית האדמה. מסע הלוויה תם והאנשים המשיכו לעמוד המומים. היא ראתה את אמה ואביה עומדים מעט מרוחקים זה מזה. אמא נתמכה על ידי אחיותיה ונראתה רפויה וכנועה. היא לא בכתה, שיערה שהלבין דבק לראשה, פניה לא נעו ועיניה היו עצומות. רק ידה נעה לאט, מלטפת את בטנה בתנועות מעוגלות, קצובות. אחר כך ישבה ליד תלולית העפר והתייפחה. אמא…, שמעה אותה עמליה לוחשת, אי-מא…

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן