Skip to content

אמא הרגישה שהחיים בארץ הם כמו הוצאה להורג

אי אפשר לדבר על השכול של אמא שלי בלי לדבר על אלחנן. אלחנן לא רק הפליא לדבר בלוויה של יובל, אלא גם נהג בימי השנה להזכיר לכולם שיובל הוא הבן הראשון של הקיבוץ שנהרג במלחמה, ואז להוסיף שיובל ציווה לנו את החיים ושהקיבוץ יכול להתברך בכאב האצילי של אמא שלי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

עוד לפני שיובל נהרג במלחמה, אמרה ציפורה לאמא שלי שהיא עובדת יותר מדי קשה. "זה לא טוב לכיס המרה שלך", אמרה. כולם אמרו לאמא שלי שהיא צריכה לנוח. בהתקף הבא שלה, עדיין לפני שיובל נהרג, הזמין דוקטור שאצקי אמבולנס לבית חולים, אבל אמא שלחה אותי לסלק את האמבולנס מהבית שלנו.

"לא יעלה על הדעת שאני אסע לי להתבטל בבית חולים כשיש כל כך הרבה עבודה לעשות", אמרה לדוקטור שאצקי, "אולי, אם אפשר לסדר, אז רק בשבת ותכף ומיד לחזור ביום ראשון". ציפורה אמרה לברונקה שחייבים לדבר עם אמא שלי פעם אחת ברצינות, וברונקה הסתכלה על ציפורה כאילו היא לא מבינה על מה היא מדברת. "אוי, תעזבי את זה", אמרה, "את מדברת כאילו את לא מכירה אותה. היא מוכנה לקבל התקף לב ולא לעזוב את העבודה באמצע".

המוות של יובל שינה את אמא שלי. היא המשיכה לעבוד, אבל יותר שעות בכל יום. היא לא חיפשה בעבודה מפלט מהכאב, בניגוד למה שכולם אמרו, אלא הקדישה לעבודה את הזמן שהתפנה לה מהנאות החיים. ואבא שלי אמר שאמא מתנפלת על העבודה במלוא הכאב. היו לאבא עוד משפטים כאלה. הוא אמר שאמא הייתה לאשה של הסבל שלה.

אמא שלי השתנתה בעוד כמה מובנים. היא כבר לא יצאה החוצה בערבים, לשבת על הדשא שבחזית הבית – אמרה שהיא לא צריכה שכולם יסתכלו עליה – והכאב עשה לה פנים כבויות. עיניים רפויות, לחיים שקועות וחיוך עגמומי. והיא הזמינה את אלחנן לכוס תה.

בית קברות
האופי של אלחנן נעשה מופרז רק בבית קברות (צילום אילוסטרציה: שרית פרקול)

אפשר להגיד שהיה לאלחנן אופי מופרז. הוא קיבל שלושה ימים בשבוע בתור מרכז ועדת תרבות, ושלושה ימים בשלחין, והוא נראה רגיל בשני המקרים. יוסקו, לעומת זאת, שהיה לו אופי רומני מופרז, לא נראה אף פעם רגיל. כך גם דורית, האשה של שמשון, שהתאהבה באלחנן בגלל ההספדים שלו בית הקברות ומאז נראתה תמיד כמי שחולמת שאלחנן יספיד גם אותה.

האופי של אלחנן נעשה מופרז רק בבית קברות. אחרי בית הקברות, הוא חזר להיראות רגיל.

השינוי התחיל אצלו בדרך אל בית הקברות: אלחנן הלך תמיד בראש השיירה, בשורה אחת עם המשפחה ומיד אחרי הטנדר של הארון. הראש שלו נעשה זקוף יותר מהרגיל, והפרצוף שלו נראה מקומט כמו כדור שיצא ממנו האוויר.

השיא היה מול הקבר הפתוח. אלחנן ניגש אל המיקרופון ונשא אלינו עיניים מיוסרות. אחר כך, השתהה מעט, כדי לאפשר לקולות הבכי החרישיים לחמם בשבילו את הדרמטיות של הרגע, ואז הוא התחיל לדבר. קשה היה להאמין שזה אלחנן מוועדת תרבות, שבקיץ משגיח על הפועלות הדרוזיות שמנכשות עשבים בכותנה. יצאו ממנו מילים שילדים לא מסוגלים לשכוח. היינו מהופנטים.

אליק אמר שהוא מרגיש בהספדים של אלחנן שבסוף יבקשו מאיתנו להגיש סיכום על תולדות ההתיישבות העובדת.

לפני שיובל נהרג, אמא שלי לא אהבה את אלחנן. "אלחנן הוא סתם בטלן", אמרה פעם לאבא, "מי צריך את המסיבות שלו, חוץ מזה שאני לא יכולה להבין למה נותנים לו בשביל זה ימי עבודה. למה לא לארגן מסיבות בהתנדבות? מה כבר יש כל כך הרבה לעשות? הוא יכול לבקש מיובל שיכתוב לו משהו, והנה יש לו מסיבה. בשביל זה לא נותנים ימי עבודה. ואם אני כבר מדברת, אז אני לא מבינה מה הוא עושה עניין כזה מההספדים המגוחכים שלו".

אבל, אלחנן הצליח בהלוויה של יובל לעשות ממנו מיתוס. גם אמא לא האמינה שזה אותו אלחנן. היא רצתה להקליט ולשמור לדורות הבאים. העברית שלו צמררה אותה. היא הרגישה שהעברית יורה בה צרורות ושהחיים בארץ הם כמו הוצאה להורג. אלחנן היה יכול להיות מבחינתה משורר לאומי.

אי אפשר לדבר מאז על השכול של אמא שלי בלי לדבר גם על אלחנן. הוא לא רק הפליא לדבר בהלוויה של יובל, אלא גם נהג בשאר ימות השנה להזכיר לכולם שיובל הוא הבן הראשון של הקיבוץ שנהרג במלחמה, ואז להוסיף שיובל ציווה לנו את החיים ושהקיבוץ יכול להתברך בכאב האצילי של אמא שלי.

אמא לא נשארה חייבת. קראה אליה את סלוצקר, חבר מזכירות בעל השפעה, ואמרה לו, במלוא כובד המשקל של אם שכולה, שאם היא הייתה הולכת לאסיפות – והוא הרי יודע שהיא כבר לא הולכת לאסיפות בגלל המצב שלה – היא הייתה אומרת שם שהעבודה של אלחנן חשובה לקיבוץ יותר ממה שאפשר לחשוב ושהיא מציעה להוסיף לו עוד יום עבודה לוועדת תרבות.

סלוצקר, שהיה מוקסם מהכוח הנפשי של אמא שלי לדבר על ימי העבודה של אלחנן, בתקופה הכי כואבת בחייה, הבטיח לאמא לראות מה אפשר לעשות. אלחנן קיבל בסוף יום עבודה נוסף, ואמא הזמינה אותו לכוס תה, אצלנו בבית. אחר כך, לפי ההצעה של אלחנן, הם הלכו אל הקצה השני של הקיבוץ, אל החדר שהיה פעם של יובל, לשתול שם פרחים לזכרו. הצעדים שלהם היו איטיים, טקסיים, והפרצוף של אלחנן חזר להיות מקומט כמו כדור שיצא ממנו האוויר. אבא שלי אמר שהם נראים כמו חזון ונביאו שיוצאים לטייל.

שלושה חודשים מאוחר יותר, בהתקף הבא בכיס המרה, נסעה אמא לבית חולים וחזרה עם האבנים בתוך צנצנת קטנה. אבא אמר שאמא לא צריכה יותר את המחלה שלה. "היא יכולה להסתדר מצוין בקיבוץ עם הכאבים שלה כאם שכולה", אמר.

___________________________________

יהודה בן זאב ז"ל
לזכרו של אחי, יהודה בן זאב

4 Comments

  1. ריטה
    25 באפריל 2012 @ 8:28

    באין הרפיה מהכאב מענין אם הקיבוץ הוא אזור נכון להתאבל או מגביר את הסבל.

    • אבינועם
      25 באפריל 2012 @ 8:46

      אנחנו בני אדם טקסיים. הטקס משלים לנו את העולם. הוא מגייס אותנו לערכים שאנחנו רוצים למצוא בעולם. מכירה את הביטוי "הכל לטובה"? הביטוי הטקסי הזה מנסה למלא בצורה קצת מגוחכת את מה שבפועל לא קיים בעולם. זה מה שעשה הקיבוץ בזמנו וזה מה שעושים הטקסים הדתיים. כשמישהו אומר שאני בטוח שהוא (האדם הקבור) משגיח עלי מלמעלה, הוא מרגיש קצת יותר טוב על ידי התוספת המלאכותית הזאת לעולם שלו

  2. סינדי
    25 באפריל 2012 @ 2:34

    אבינועם,
    חשתי צורך לומר שכאב לי לקרוא.
    כמו לפני שנה.
    סביר להניח שכך גם בשנה הבאה והבאות לאחריה.
    ואין ניחומים.

    • אבינועם
      25 באפריל 2012 @ 8:34

      יש אנשים שהולכים לטקסים השנתיים. יש אנשים שאומרים משהו טקסי מול הקבר. יש כאלה ששמים אבן על המצבה, ויש שמנקים אותה בסמרטוט ומים ואפילו מדברים אל המתים. ויש ששמים על הקבר קקטוס בתוך עציץ משיש ופעם בשנה משקים אותו, כמו אבא שלי. יש גם מי שלא יודעים מה לעשות. הם נמצאים שם, בבית הקברות, וסתם עומדים בשקט, או מזמינים אל הקבר רב צבאי שאלה ימי המילואים שלו. אני כותב סיפור פעם בשנה.

      ואם כבר דיברת על שנה הבאה, אז הנה כנראה הפתיחה של הסיפור בשנה הבאה: "אם אימא לא הייתה משגיחה מקרוב על אבא, אבא לא היה נראה כמו אב שכול. אימא לא נתנה לו לפתוח טלביזיה בשבעה, אסרה עליו בשנה הראשונה להשתתף בארוחות החגיגיות בערבי שבת בחדר האוכל של הקיבוץ, וביקשה ממנו לא לצחוק בקול רם. אימא גם איימה על אבא שאם הוא תולה בחדר האוכל הודעה שיש להימנע מביקורי תנחומים, היא עוזבת את הבית".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן