בקצהו הצפוני של חצי-האי מוסנדם, השייך לסולטנות עומאן, בשיפוליהם של ההרים המשקיפים על המפרץ הפרסי, ממוקם כפר קטן הנקרא כומזאר (או "כומזה"). כפר זה, שעד לאחרונה הייתה הגישה אליו אפשרית רק בדרך הים, הוא ביתם של כ-4,000 כומזארים המדברים בשפה ייחודית למקום שגילה למעלה מאלף שנים ושאינה מוכרת לשאר העולם.

מפת הכפר כומזאר במיצרי הורמוז

הכומזארים הם עם גאה בעל מודעות היסטורית. למרות שהם נחשבים לחלק מתושביה הערבים של עומאן, מבדילים עצמם ככומזארים ומאמינים כי הם צאצאיהם של השייח'ים ששלטו על כל חצי האי ערב במשך מאות בשנים. תושבי הכפר נחשבים גם לחצי נוודים שפרנסתם העיקרית באה מהים. במהלך כל חודשי השנה, למעט חודשי הקיץ, תושבי הכפר חיים ודגים בכומזאר. אולם, בשל החום הכבד השורר באזור בקיץ, הם נודדים לבירת מסנדם, ח'סב, שם מחזיקים רוב תושבי הכפר בתים והם מתפרנסים מקטיף תמרים.

שפת הכומזארי, היא ערבוב של ערבית, פרסית, אנגלית ופורטוגזית ונחשבת לשפה הלא-שמית היחידה הנמצאת בשימוש במהלך 1,400 השנים האחרונות בחצי-האי ערב. נראה כי דווקא בידודו הגיאוגרפי של כפר זה היווה גורם מכריע בהישרדותה של השפה, באזור בו רוב האוכלוסייה דובר ערבית. מיקומו של הכפר, הביא גם לכך שרק בשני העשורים האחרונים הוא נחשף לכל הסממנים המאפיינים את החיים המודרניים – חשמל, מים זורמים, בית ספר, בית חולים, שידורי טלוויזיה ואינטרנט. בנוסף, בכל יום שני יכולים תושבים הרוצים להגיע לעיר המחוז הסמוכה לחכות למסוק הנוחת במנחת שנבנה בקצה העיר והמטיס אותם אליה.

אתגר החשיפה למודרנה של הקהילה המבודדת

אולם, דווקא חשיפה זו למודרנה מאיימת על עתידה של שפת הכומזארי, הלא כתובה. כריסטינה ואן דר וול, בלשנית הולנדית מאוניברסיטת ליידן שחוקרת את השפה, טוענת כי אחד הגורמים המאיימים להביא להכחדת השפה הוא בית הספר הכפר. על פי ואן דר וול, מכיוון ששפת הלימוד בבתי הספר היא ערבית וכן בשל ההשפעה של האמירויות ועומאן, הילדים בכפר אינם לומדים היטב את השפה המקומית ואינם שולטים בה כמו הוריהם. 

על מנת לנסות ולמנוע תהליך זה, עמלה ואן דר וול יחד עם עמיתה, אריק אנובי, גם הוא בלשן, להציל את השפה. השניים עובדים יחדיו על כתיבתו של מילון כומזארי ראשון מסוגו, כאשר אנובי שוקד על שיטת האיות ואילו ואן דר וול על הדקדוק.

חשיפה זו לעולם שמעבר לגבולות הכפר, שינתה גם את סדרי החיים של הכפר שרובו המוחלט של תושביו הם מוסלמים שמרנים. כך, למשל בעבר היה נהוג שבנות הכפר מתחתנות בתחילת שנות העשרה שלהן אולם, היום חלק מההורים שולחים את בניהם ובנותיהם ללימודים גבוהים בבירה מסקט או מחוץ לסולטנות. מרים אחמד, תושבת הכפר, שבעצמה התחתנה בגיל 13, מספרת כי אחת מבנותיה לומדת מדעי המחשב. "אנחנו כבר לא מחתנים אותם בגיל כל כך צעיר", אמרה האם הגאה. על כך הוסיף בעלה של מרים: "מה הטעם בלשלוח אותן לבית הספר לשנים עשר שנים ואז לחתן אותם?"

מעבר לשינויים וסכנות אלה המאיימים על תרבותם של הכומזארים, הם נמצאים בצילה של סכנה מוחשית יותר. דייגי הכפר נאלצים לתמרן במימי מיצרי הורמוז, בין משחתות אמריקניות וכלי שיט של צבא איראן, המרוחקת רק כ-50 קילומטר מהכפר. בהתייחס למצב עניינים זה אמר זייד, מדייגי הכפר: "אם תהיה מלחמה במיצרים, אין דבר שביכולתנו לעשות, לכן, נכון לעכשיו, נמשיך לדוג ולחיות את חיינו משום שכל שאר הדברים האלה נמצאים מחוץ לשליטתנו".