ירמי עמיר

העיסוק באמירות או בקלישאות דוגמת "במותם ציוו לנו את החיים" ו"מותם לא היה לשווא", הוא בהחלט לגיטימי, עם כל הכאב הכרוך בכך, גם ביום הזיכרון וגם במעבר ליום העצמאות.

האמירות הטעונות הללו צפות ועולות מדי שנה וקורעות את העם, שנחלק בין אלה שנאמנים לדברים, אפילו נאחזים בהם, לבין אלה שכופרים בהם.

לכל צד תשובות ומסקנות, אבל למען האמת המשפטים המהדהדים האלה נועדו להישאר ללא מסקנות ברורות – ואולי טוב שכך. בעיקר כאשר איננו יכולים לדבר בשמם של הנופלים ולנכס להם תובנות קיומיות, שאמורות, אולי, להצדיק מלחמות או להכהות את הכאב של כולנו. גם ההתייחסות לנופלים באופן כללי או כ"חללים", מקומם. כל אדם הוא עולם ומלואו, גם בחייו וגם במותו.

אבל הדיון באמירות-קלישאות האלה, חשוב ככל שיהיה, מתגמד מול המציאות. והמציאות היא שחיילים ומפקדים בשטח, בכל המלחמות ובכל המבצעים, לא עסקו בכך. הלוחמים עסקו במילוי המשימות שהוטלו עליהם, לעיתים תוך סיכון חייהם. הם לא יצאו לקרב כדי לצוות לנו את החיים, ולא כדי להעשיר את נאומי יום הזיכרון של הנשיא, ראש הממשלה או שר הביטחון בטקסטים מלאי פאתוס.

הם יצאו למשימות כדי למלא אותן  על הצד הטוב ביותר וכל מה שהן רצו זה לחזור הביתה בשלום. למשפחה, לאהובה וכדי שיהיה מה לספר לחבר'ה. הם לא חישבו את קיצם לאחור כדי לצוות לנו את החיים, את המלחמה או אפילו את השלום.

היו ביניהם אמיצים יותר ואמיצים פחות, וזה אנושי ומובן. רק מי שחווה את מוראות המלחמה יבין זאת. לא כולם שווים גם בשדה הקרב ולא כולם ששים אלי קרב. לא כל אחד נולד למות חשוף בצריח, לפקד על סיירת מטכ"ל, או להיות גיבור כמו סרן רועי קליין זכרונו לברכה, שהיה לוחם אמיץ ומנהיג, והתפוצץ על רימון כדי להציל את חבריו.

העיסוק בשאלות האלה מתגמד גם מול חיילים ומפקדים שחירפו את נפשם, ממש כך, כדי להציל את חבריהם הפצועים. אז נכון שהיו גם פשלות, ירי על כוחותינו, פקודות מבלבלות, זלזול בנהלים, מלחמות מיותרות וגם אירועים שכמעט לא מדברים עליהם כמו הפקרת פצועים מדממים בלב הקרב.

הערך הצה"לי לפיו לא מפקירים פצועים בשטח אינו ישים בכל הקרבות והמלחמות, ולא כל חייל או מפקד מוכן או יכול לסכן את חייו או את חיי פיקודיו כדי להציל את חבריו הפצועים. זה חלק מאכזריותה של המלחמה. כל מלחמה.

אז כן, אם מתייחסים לסוגיה בצורה פחות פילוסופית ורומנטית, ומסתכלים לה ישר בלבן של העיניים, מותם של חלק מהנופלים היה לשווא ובמותם המיותר הם בטח לא ציוו לנו דבר. אבל נסו לומר זאת למשפחה שהקריבה את היקר לה מכל. להורים שאיבדו את בנם, לאישה שאיבדה את בעלה ולילדים שגדלים ללא אבא.

על דבר אחד אפשר אולי להסכים: השלום שיגיע, אם יגיע, לא יהיה לשווא.