עצמאות 2012. ערד – החלום ושברו

במשך שנים ערד הייתה שם נרדף לתיירות מרפא, תיירות פנים ואיכותיות. העיר היחידה בישראל שתוכננה מאלף ועד תו. הקימו אותה בני קיבוצים שנענו לקריאת בן גוריון ליישב את הנגב. עם השנים, מדינת ישראל הרסה את חוסנה והפכה אותה לעיר פיתוח עם תעסוקה מועטה. קברה אותה בהמוני עולים, חרדים ומהגרי עבודה מסודן ודרפור. בחירתה של טלי פלוסקוב לראשות העירייה הפיחה תקווה בתושבים. הם משוועים לעיר שהייתה להם פעם ומחזיקים אצבעות, חזק

מאת מלכה שחם דוראון

לפעמים יש לאנשים חלומות. קחו למשל את העיר ערד. שהייתה  מציאות חלומית החל משנות השישים של המאה שעברה. אם רציתם אז לקנות בית בערד, לא בטוח שהייתם יכולים, גם אם היה לכם הממון הנדרש. היום יגידו לכם תודה שקניתם אצלנו.

ערד. מפגש בין המדבר ליישוב. (צילום: מיכאלי)
ערד. מפגש בין המדבר ליישוב. (צילום: מיכאלי)

לובה אליאב ז"ל הגשים הוראה של ממשלת ישראל דאז ועסק בתכנון קפדני חברתי וכלכלי של העיר העתידית. כל כך הקפיד, שזה ארך שנתיים. האדריכל יונה פיטלזון תכנן עיר תיירות, עיר תעשייה שלמרגלותיה מחצבים של אוצרות ים המלח. עיר נקייה עם רחובות ובתים יפים לרווחת התושבים. רצו להקים כאן עיר ואם בישראל, שתהיה הסופרסטאר של הנגב. מקום יהלום. לא עוד קיבוץ או עיירת פיתוח. מקום עם איכות. של אנשים מלח הארץ. שידעו הכל מראש, לפני שהגיעו, מה הם רוצים ואיך זה צריך להיות.

בשנת 1962 סיים לובה אליאב את המטלה וערד  נולדה.

שמה של העיר נגזר כנראה מתל-ערד הקדומה. אבשלום קור אומר שמקור השם ערד זה חמור. "ערוד זה סוג של חמור כמו שסוסיא זה סוס". לפי הסבר דומה, ערוד זה חמור בר אפריקאי.

"יש פה החלפה. משהו משתנה בה." אומר צעיר בן שש עשרה ומתכוון לאוכלוסייה ולא לכסף החסר. הוא למד משהו בתנ"ך: "אולי כמו לפני חמשת אלפים שנים. אז שלט הכנעני מלך ערד. והיום איפה הוא הכנעני? איננו. נשאר רק תל. ארכיאולוגיה."

בשנת 1921 התיישבו בערד תשעה גברים ואישה אחת. היה להם אקלים יבש ונקי. הייתה ציונות. הם רצו להקים ישוב בנגב במקום מדהים שצופה לים המלח. חיפשו מים באדמה וכשלא מצאו, נטשו.

ככה גם הסתיים הסיפור של דינה ואלחנן אשכנזי מעין גב. מלח הארץ. חלוצים בדם. הגיעו לערד לפני כארבעים שנה מהקיבוץ עם בנם יהושע. עזבו. הם כולם גרים במודיעין.

צריפי מגורים של המתיישבים הראשונים. היום משרדים. (צילום: מיכאלי)
צריפי מגורים של המתיישבים הראשונים. היום משרדים. (צילום: מיכאלי)

יהושוע זוכר את שנות ילדותו המאושרות בצריפים שהיו הבתים הראשונים: "חבורות של ילדים שמשחקים בטבע. בלי אלימות, בלי גזענות. מקום נפלא לגדול בו". הוא לא זוכר את ועדת הקליטה, שאישרה מכירת דירות רק לבעלי מקצוע שהוגדרו "מתאימים". שפתק קטן ממפלגת מפא"י ההיסטורית יכול היה לעזור להם בוועדה. ה'נבחרים' יכלו לעבוד במפעלי ים המלח למשל. במלון. בבתי הספר. אנשים שמתאימים למרקם ההומוגני של העיר. לתכנון האדריכלי הקפדני. חשבו אז גם על תיירות מרפא. כל מי שהייתה לו אסטמה נשלח להבראה במלון "כנען". ואיפה הוא עכשיו המלון הזה? איננו. עיי חורבות.

החיים היו טובים. מדיניות שיתופית חברתית כשל קיבוץ. למשל, כשבספריות ברחבי הארץ היה על התושבים לשלם, בערד הספריה הייתה מועדון חברים מורחב, עם ספרים להשאלה בחינם. חיי התרבות עשירים ביותר. העיירה הקטנה מלאה באמנים – ציירים, פסלים, אפילו סופרים, מפורסמים יותר ופחות. לפרנסתם עבדו בתיירות, במפעלי ים המלח ובקריה למחקר גרעיני – קמ"ג – שליד דימונה.

בסוף שנות השישים נראה היה שהגיעו לנקודת שיא, כשהוקם מכון ווג'ס. למדו בו אקדמאים יהודים מכל העולם. ובאנגלית שפת העולם. ליוצאי הקיבוצים בסנדלים ובמכנסיים קצרות נפתח כאן כר נרחב להתרמות. במיוחד מארצות דוברות אנגלית. נראה היה שהעיר צועדת קדימה על דרך המלך. אמנם דיברו על עשרת אלפים תושבים, אבל הסתפקו בשקט באלפיים חמש מאות. בשנת 1966 הגיעו לערד עולים חדשים מרומניה. קצב הגידול היה איטי. מקורות התעסוקה מצומצמים.

ארץ ישראל יפה. סמל הפסטיבל המיתולוגי
ארץ ישראל יפה. סמל הפסטיבל המיתולוגי

הדשדוש הזה לא ריגש את מפלגת העבודה. להפך. המשיכו לשלוח עולים בלי לדאוג למקומות פרנסה עתידיים, מה שיהפוך שנים לאחר מכן לבעיה רצינית ומכרעת בחיי הישוב הקטן.

בשנת 1971 הגיעו עולים נוספים. מארה"ב, קנדה ודרום אפריקה. מאוחר יותר, בשנות השמונים והתשעים, הגיעו עולים מברה"מ, בשני גלי עלייה, ועולים מאתיופיה. גם מעט כושים עבריים מדימונה. נראה היה שמתהווה בערד קיבוץ גלויות ממש. עלייה ססגונית. עם ישראל בפסיפס של צבעים ותרבויות. כמה שארץ ישראל יכולה להיות יפה! התמונה הסוציאלית של ערד החלה להשתנות.

שכחו את ערד

אבל ממשלת ישראל כנראה בכל זאת שכחה את ערד.

"השינוי בערד מתחיל משנת שבעים ושבע", סבור יהושע אשכנזי. בשנת שבעים ושבע, לראשונה בהיסטוריה, עלה הליכוד לשלטון ומאז, הוא שם, למעט שנים מעטות במהלך שנות התשעים. והליכוד הזניח את מה שכבר היה והחל לבנות באזורים חדשים ולהפנות לשם את מרב המשאבים, על חשבון אחרים. כמו ערד. "התחילו לסלול כבישים ביהודה ושומרון. הפסיקו להזרים כספים לערד. הפסיקו להביא משקיעים, לפתח מפעלים, תיירות, תעסוקה לתושבים. כביש 31 ערד באר שבע לא שופץ וכל הנוער שגדל בערד והלך לצבא, לא היה לו לאן לחזור כי לא הייתה עבודה".

"אולי זה התחיל מוקדם יותר משנות השישים". כך אומרים הזקנים ומנידים ראשם בהכנעה. האם הם זוכרים? האם שכחו? ואולי הם צודקים. "אולי זה גורל של מקום," אומר אחד מהם. הרי רק מעטים מדור שנות  השישים המייסדים שרדו כאן.

יש התולים בראש הרשות לשעבר, שהלך להיות שר אוצר, את תחילת האשם. גם אם בייגה שוחט כבר איננו ראש העיר, יש מי שמדבר עליו כאילו הוא עדיין כאן. חי וקיים ושר האוצר לפחות. "כעסנו על בייגה שהלך להיות שר האוצר ושכח את ערד". הכל התדרדר כאן כי לא היה כסף. כי הממשלה לא הזרימה. כי הברז נסגר. אולי בייגה פחד שיגידו עליו שהוא עשה לערד פרוטקציה. כשהוא היה באוצר משהו בערד נעצר.

מלון פאר "מצדה". הפך למבנה נטוש ושבור (צילום: מיכאלי)
מלון פאר "מצדה". הפך למבנה נטוש ושבור (צילום: מיכאלי)

משלהי שנות השמונים מקומות עבודה נסגרו. מלונות נעלמו. ענף השכרת החדרים בבתים פרטיים לתיירי מרפא נעלמה. במרכז המסחרי ישבו בצוותא בבתי קפה מנהלים עם עובדים בימי שישי וחג. כיום נעלמו בתי הקפה שוקקי החיים מהמרכז המסחרי והכיכר במרכזה התרוקנה.

מי שמסתובב כיום במרכז העסקים בעיר, רואה חנויות ובתי קפה. הרוב בבעלות בדואים. העשירים כאן הם העובדים הקבועים במפעלי ים המלח עם משכורות גבוהות. והדפוקים? הם כמעט כמו תמיד אצלנו, עובדי הקבלן.

עשרת אלפים תושבים קלטו כעשרת אלפים עולים

תהליך  השינוי בערד המשיך לשנות התשעים, כשאלפי עולים מברית המועצות משנים את צביונה של העיר. חמישים אחוז מתושביה דוברים רוסית. עשרת אלפים תושבים קלטו כעשרת אלפים עולים. שלחו אותם. אף אחד בממשלה לא בדק האם זה אפשרי. מהם הצרכים החדשים של העיר שמתחולל בה שינוי דמוגרפי מדהים. מה המחיר שמשלמים התושבים הוותיקים והחדשים? מה הם הצרכים המשתנים של צמיחה בחמישים אחוז של האוכלוסייה, בפרק זמן מועט. כמעט ללא סיוע ממשלתי. בלי תכנון מראש. כך התחיל להתפתח שוק תוסס למכירת דירות יד שנייה. ועדת הקליטה בוטלה. אט אט התמוססו כך גם חוקים חברתיים בתוך העיר, כמו לשמור על שקט בין שתיים לארבע אחר הצהריים, כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים. בשנות התשעים כבר היו העולים רוב באוכלוסיית ערד.

משהו כמעט זז בערד ביוני 1995. יצחק רבין ראש הממשלה דאז שהכריז על ערד עיר. אך השמחה הייתה קצרה, כי חודש אחר כך נהרגו בפסטיבל ערד שלושה בני נוער. ומאז נראה שהיא מנסה להתאושש.  לפני כשש שנים התחילה הגירה שלילית. דור המייסדים נטש למודיעין. " לא היה לנו כסף לקנות במרכז ממש. עברנו למודיעין. לפני כשש שנים בנינו כאן גרעין של ערדניקים. בערד יש מיש-מש של אוכלוסיה. חלקם משלמים מיסים. חלקם לא. אוכלוסייה לא קלה," אומר אשכנזי ומאחל לראש העירייה הצלחה.

אוכלוסייה חלשה. חסידי גור במצפור הפסל של תומרקין (צילום: מיכאלי)
אוכלוסייה חלשה. חסידי גור במצפור הפסל של תומרקין (צילום: מיכאלי)

כיום חיים בערד כעשרים ושלושה אלף תושבים. זאת, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ערד מדורגת במקום החמישי מתוך עשר. לא משהו. יש בה חרדים מקהילת חסידי גור, קהילת חב"ד, אתיופים, בדואים, מהגרי עבודה מדארפור ומסודן. לא מעט מהאוכלוסייה החזקה של ערד הגבירה את קצב ההגירה למקומות אחרים.

תכנון העיר המקורי של אדריכל פיטלזון הוזנח ושונה במשך השנים, כי לא הייתה  הקפדה על תכנית האב המקורית. כמחצית האוכלוסייה מחזיקה על גבה את החצי השני. וכך, התקווה היום היא ראש העירייה החדשה, טלי פלוסקוב, מסיעת 'ישראל ביתנו'. תחשבו על הירושה שהיא קיבלה. ואם מדברים על דוגמה בלבד, של חמור שנושא על גבו משקל זהה לשלו, כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד? והאם הוא יפול או לא? וכמה זמן זה ייקח לו להחזיק מעמד.