אז בנינו על קרקע פרטית. אז עשקנו את בעלי האדמה. אז לא ספרנו את החוק. אבל סליחה, מה זה החוק? 20 אצבעות בכנסת? למי אכפת? אנחנו המחוקקים, שכחתם? אנחנו הריבון כאן, לא אתם

מאת טובי פולק

כבוד השופט, בכל הכבוד: אתה יכול לקפוץ לי. אז נכון שכבוד בית המשפט פסק, אבל מי אתה בכלל? מי אתם בכלל? אז היה פסק-דין, אז מה. והיה ערעור. והיה עיכוב ביצוע. והבטחנו לעשות. והתחייבנו להרוס. אז מה? כבר אסור להתחרט? לא שמעת על המילה "פוס"?

כבוד השופטים, מי אתם בכלל. מי אתם, בשר ודם, שתעצרו את מהלכה של ההיסטוריה הקדושה שלנו? של סלעי קיומנו? במה בדיוק אתם שווים יותר מאיתנו? מישהו בחר בכם? כמה מנדטים אתם בכלל שווים? שני בלוקים ברחביה? 200 מצביעים בנווה אביבים?

יאללה יאללה, לכו תחפשו מי שינענע אתכם. בית המשפט. שלטון החוק. הצחקתם אותנו. אנחנו כאן ממשיכי הנביאים, משחררי הארץ, גואלי האדמה, הצאצאים של יהושע בן נון, משלחת המרגלים. ואתם? מי שמכם?

אז בנינו על קרקע פרטית. אז עשקנו את בעלי האדמה. אז לא ספרנו את החוק. אבל סליחה, מה זה החוק? 20 אצבעות בכנסת? למי אכפת ממנו? אנחנו המחוקקים, שכחתם? אנחנו הריבון כאן, לא אתם. במה אנחנו שונים מהחבר'ה של חנקין שעשו את אותו הדבר בדיוק לפני יותר ממאה שנים, בכל פינה בארץ הישנה? אז לקחנו את האדמה – אבל היא הרי שלנו. אז מה אם יש לאיזה "מקומי" נייר מקומט ומתפורר שמוכיח שהוא הבעלים של האדמה. מה זה מוכיח? זה הרי הכל שלנו. זה עניין היסטורי. קוסמי. מאז ומעולם. אז מה אם זה היה שלו ב-150 השנים האחרונות – מה זה לעומת אלפיים שנה? אתם לא יודעים שצדק אי-אפשר לחלק? שכל הקודם זוכה? אנחנו העם הנבחר, שכחתם? זו הארץ שלנו. לך נתת את הארץ, וקום והתהלך בה לאורכה ולרוחבה. אנחנו העם הנבחר וזו ארצו ומולדתו של העם הנבחר. מה זה לעומת איזה נייר מתפורר שבכלל כתוב בשפה כופרת. ערבית? מה זה? לא שמעתם את דודו אלהרר, או מי זה היה, שאמר שכל הערבים הם בעצם יהודים?

שיהיה לכם ברור: החגיגה נגמרה. בשביל מה אתם חושבים שיש לי את האקוניסים והאלקינים והיריב לווינים והדנונים והחוטובלים? הם בסך הכל החיילים שדורכים על המוקשים המגוחכים שלכם ומפנים לי את הדרך. אבל הם יודעים וגם אתם יודעים מי המפקד. והמפקד אף לא מאחר, זוכרים? אף פעם לא מאחר. וגם לא טועה. במקרה הכי גרוע הוא מתעכב. אז הגיע הזמן שתבינו ותפנימו: אנחנו לא טועים. אנחנו ההיסטוריה, אנחנו הנביאים, אנחנו הריבון. בית המשפט הוא בסך הכל אוסף של פקידים ממונים. מה הם מבינים בחיים האמיתיים. אנשים קטנים ועלובים. חוק, שמוק – הכל אותו דבר. אז מה אם אנחנו חוקקנו את החוקים האלה, אז מה אם אנחנו התחייבנו לקיים אותם. אנחנו נתנו? מותר לנו לקחת בחזרה. אנחנו חוקקנו אתמול? נחוקק את ההיפך מחר. מה תעשו לנו?

ועכשיו קופצים עלינו הדגנים והדיסקינים והידלינים והאשכנזים למיניהם, ומספרים לעולם מי אנחנו באמת. כן איראן, לא איראן. משיחיים? אנחנו? בהחלט! לא הגיע הזמן שיהיה כאן נביא אמיתי? לא הגיעה השעה לביאת המשיח? תשאלו את אהוד. הוא החמור הלבן. ומי הם בכלל. בואו נבדוק: מי מסתובב מפאנל לפאנל כמו איזה קיביצער עם מיקרופון ביד ותג שם על החזה (רק מי שאין לו שם, צריך תג עם שמו) – ומי עדיין יושב על הכורסה המרופדת? מי מבקש טרמפים ודרכון דיפלומטי, ומי נוסע ממקום למקום במכונית שרד משוריינת? מי מוקף 24 שעות ביממה בפמליה של עשרות מלקקי ישבן, שקופצים לדום על כל פיפס? מי מתראיין בשבתרבות בבאר-שבע, והאצבע של מי על הכפתור האדום? אתם יודעים את התשובה.

ובעד מי יצביעו ההמונים הנבערים בבחירות הקרובות? (כן, השנה… ומה חשבתם? שנחכה שתגיע המלחמה שתפיל אותנו?). אתם יודעם את התשובה. אתם מכירים את המספרים בע"פ. אתם תמשיכו לנדוד בין באר-שבע לקרית-גת, ואנחנו נמשיך להיבחר. מלחמה, שלום, מתים או נכים, עניים או רעבים –  מה זה כל אלה לעומת נצח ישראל?

כבוד הנשיא, אדוני יו"ר הכנסת, כנסת יקרה, כבוד הרבנים הראשיים, כבוד נשיא בית המשפט העליון (פחחחח), גברת פולארד, גברת איציק, אדון מופז (…), מר שליט, עמוס עוז, אזרחי ישראל: אתם יכולים לקפוץ לי.