Skip to content

תראו מה שצבע יכול לעשות

"צבע מקומי", תערוכת ענק חדשה במוזיאון הנגב בבאר-שבע, מציגה כמה מהשמות הבולטים באמנות הישראלית: לאה ניקל, משה גרשוני, אורי ליפשיץ, יוסף זריצקי, רפי לביא, אלימה, אביבה אורי ויאיר גרבוז. המשותף לכולם: מרד בדור תש"ח וחיפוש אחר הביטוי האינדיבידואלי. בעלת האוסף, הללה טל: "האמנים האלה הם הנביאים של התרבות הישראלית" מאת נטע דנציגר כשחושבים על יום […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"צבע מקומי", תערוכת ענק חדשה במוזיאון הנגב בבאר-שבע, מציגה כמה מהשמות הבולטים באמנות הישראלית: לאה ניקל, משה גרשוני, אורי ליפשיץ, יוסף זריצקי, רפי לביא, אלימה, אביבה אורי ויאיר גרבוז. המשותף לכולם: מרד בדור תש"ח וחיפוש אחר הביטוי האינדיבידואלי. בעלת האוסף, הללה טל: "האמנים האלה הם הנביאים של התרבות הישראלית"

מאת נטע דנציגר

אלימה. ללא כותרת, 1970. הדפס רשת

כשחושבים על יום העצמאות, שרק חלף לו, לא ממש חושבים על אמנות. זהו יום שפלטת הצבעים שלו די מוגבלת. כחול ולבן. אבל עכשיו אפשר לחשוב על הרחבה קטנה, של הצבע, של הדעת, ולקפוץ, למשל, לתערוכת אמנות ישראלית בבאר שבע.

במוזיאון הנגב עלתה לאחרונה תערוכה חדשה של אמנות ישראלית, "צבע מקומי", שאצרה ד"ר דליה מנור. בתערוכה מוצגות עבודות מתקופת קום המדינה ועד שנות ה-80. שנים מאוד משמעותיות בשדה התרבות העברית – ובמקרה זה נבחנת האמנות הפלסטית. 

התערוכה נבנתה מתוך אוסף פרטי (אחד המרשימים במדינתנו) של אספנית האמנות הללה טל. בפתיחת התערוכה ניסתה טל להסביר את האהבה העמוקה והגאווה שהיא חשה לנוכח האמנות והאמנים הישראלים שהיא מטפחת:

"זהו דור שני באמנות הישראלית. רוב האמנים של הדור הראשון הביאו צבעים אחרים מבחוץ. הם לא הבינו את הסביבה המדברית של השמש המקומית. אצל הדור שלי, של הישראלי שנולד בארץ, בשמש הקופחת, וגדל במדבר כמו זה שליד באר שבע, זה כבר אחרת. אנחנו הפכנו את הארץ הזאת – והכל צמח. למעשה הציירים האלה הם העתיד של התרבות. האמנים האלה היו ועדיין הנביאים של העתיד ושל התרבות הישראלית".

התערוכה אכן מנסה לעסוק במה שמכונה בתחומים רבים "דור בארץ" – אלו שמרדו בדור הגלותי או לחלופין בדור תש"ח, והחלו לחפש אחר הקול האינדיבידואלי בתוך המגבלות הלוקאליות של מדינת ישראל המתהווה.

אין הרבה תערוכות קבוצתיות אשר מציגות רצף היסטורי, כזה המציע סקירה מרתקת של המגמות המרכזיות שהתפתחו באמנות בישראל בין שנות ה-60 לשנות ה-80 וה-90: כיוונים בציור המופשט, השפעות של אמנות הפופ, קולאז' ואסמבלאז', המופשט הגיאומטרי והאמנות המושגית, המפנה הפיגורטיבי בציור ובפיסול. ההסתכלות דרך ציר הזמן היא שמאפשרת בחינה של התפתחות, טכניקות, מגמות  ויחסי גומלין.

התערוכה, שמכילה למעלה מ-60 עבודות, מציגה כמה מהשמות הבולטים באמנות הישראלית, ביניהם לאה ניקל, משה גרשוני, אורי ליפשיץ, יוסף זריצקי, רפי לביא, אביבה אורי, אלימה, יאיר גרבוז. מכיוון שהעבודות הושאלו מאוסף פרטי, חלקן לא הוצגו מעולם לקהל הרחב ולכן הן מסקרנות במיוחד.  

משה גרשוני. ה' עוז לעמו ייתן, 1988. גלזורה על חרסינה תעשייתית

נקודת המבט של האוצרת חיפשה גם עבודות שחותרות תחת חומרי היצירה הקונבנציונלים – לא רק צבעי שמן, בד ונייר, אלא גם שורה של "חומרים שנמצאו" – בובות פלסטיק, כפפת אגרוף, צלחת חרסינה או פגוש של מכונית.

רבות מהעבודות מבטאות חיפושים בטכניקות שונות של יצירת תמונה: חיתוך והדבקה, הדפסה והתזה, חריטה ושריטה. רבים מהאמנים שמציגים בתערוכה נחשבים פורצי דרך בתחום האמנות הישראלית. רפי לביא, יאיר גרבוז ואחרים נחשבו במשך שנים כ"ילדים הרעים" של האמנות ועד היום הם מעוררים דיון וסקרנות. בנקודה זו, כך נראה, טמון גם כוחם.

בתערוכה מוצגות עבודות שמתאפיינות בעיסוק בצורות, בצבע, ובקומפוזיציות, לצד עבודות שעוסקות בשאלות של זהות. זהות אישית, לאומית, ישראלית ויהודית.

התערוכה תוצג עד סוף חודש יוני ויתכן ואף תנדוד מחוץ לגבולות ישראל כדי לייצג בגאווה אמנות תוצרת הארץ.

המוזיאון שוכן ברח' העצמאות 60 בבאר שבע. כדאי לבקר.

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן