לפני כמה שנים יצאתי ליום כיף שנתי יחד עם יתר העובדים. יום הכיף התבסס על עקרון הסתלבט: מקבלים שיעור של שעתיים בגולף, אחר כך הולכים לחוף הים ושם יכול כל אחד להחליט מה ברצונו לעשות: לשחות במים החמימים, לקבל עיסוי לשחרור שריריו התפוסים, לשחק שש-בש עם חבריו, לקרוא עיתון או סתם לנמנם. גם ארוחת הצהריים היתה טעימה למדי. על כולם שרתה אווירה רגועה, ורבים החליפו בינם לבין עצמם הלצות וחידודים. בקיצור, יום נחמד לתת לראש לנוח מהפיצוצים ולתת לגוף לנוח מהלחצים, כמאמר השיר. כשיצאנו מהחוף, הלכתי אל העובדת שאירגנה את היום והחמאתי לה על העבודה היפה שעשתה.

 –          "באמת? נהנית?"

–          "כן", השבתי מיניה וביה, "היה נחמד מאוד".

–          "אז אני מבינה שלא נהנית", אמרה ופניה קדרו משהו.

–          "אני לא מבין", אמרתי לה, "הרי אמרתי שנהניתי והיה נחמד. מה לא בסדר בזה?"

–          "זה מה שאומרים כשלא נהנים".

–          "אם לא הייתי נהנה הייתי אומר את זה במפורש. מה לא בסדר ב'נחמד'?"

–          "אם באמת היית נהנה היית אומר שזה היה משגע, מדהים, מגניב, משהו. אבל 'נחמד'?"

הדו-שיח הזה, שנשמע כמתנהל בין דוברי שפות שונות, הוא אופייני למדי למי שאינו דוגל בגישת התיאור המגזים. כשאדם מביע את דעתו הדבר אינו מתפרש עוד כהבעת דעה בלבד. הוא "נכנס בו" (ולעתים קרובות לא רק בו אלא גם ב"אמ-אמא שלו"), "הראה לה", "קרע להם את הצורה"; מילולית, כמובן. כשבחורה קונה בגד היא אינה יכולה להסתפק בתיאורו כ"יפה". המילה הזאת כבר אינה מייצגת מחמאה מתקבלת על הדעת. לא, הבגד אינו יכול לעמוד ברף הנמוך מ"מטריף", "מטמטם" או סתם "מוציא לכולם את העיניים". כשאוהד ספורט מבקש לתאר לחברו חוויה מאירת עיניים הוא אינו מסתפק בפחות מ"אדיר", "ענק" או "לא ייאמן". אם יאמר שהסלאלום של ליאו מסי היה מבצע בעל איכות יוצאת דופן, קיימת סכנה ששומעיו ירוצו למילון כדי לבדוק את משמעות הביטוי הזה. אמירה כזו, שפעם היתה כמעט סטנדרטית, נשמעת בימים אלה כאילו יצאה היישר ממילון הביטויים הנמלצים של אבא אבן, אללה ירחמו.

אני לא מדבר כאן על גידופים אלא על הפרזות. הפכנו להיות מדינה של מגזימנים, של אנשים שאינם מסוגלים לתאר בביטוי מאופק אחד את אשר על לבם. כולם ב"היי" או ב"דאון". אין אמצע. רק קצוות. אדם אינו יכול להיות עצוב; הוא "הרוס", "גמור" או "בדיכאון טוטאלי". לא תמצאו כמעט אירוע "סתם" עגום או מדכדך; אנחנו חיים בעידן הטראומות. כשמורה מעירה לתלמידה בשיעור היא מספרת שהיא "בטראומה". כשקבוצת כדורגל באה למשחק גומלין נגד יריבה שנגדה כבר נחלה פעם תבוסה, היא אינה רוצה להחזיר לה אלא "לנקום בה". למה? כמובן, כי התבוסה ההיא "הכניסה אותה לטראומה". כך גם המצב עם "טירוף חושים", "איבוד הצפון" ושאר ביטויים מסוג זה. בהתאמה, אין יותר שירים מלנכוליים; יש רק שירי דיכאון. העצב כבר אינו חלק מן המנעד הרגשי הלגיטימי. כדי לתאר את עומקו והשלכותיו משתמשים כיום בביטויים עממיים מתחום הפסיכולוגיה הקלינית.

 * * *

הרשת, לא זו בלבד שמנציחה את המצב הזה, אלא אף מחמירה אותו. כדי שטוקבק יקבל את מלוא תשומת הלב שבה חפץ כותבו, עליו להיות בעל כותרת מושכת במיוחד. מה שלא משיגים באמצעות שיטת ההאדרה משיגים בגידופים; ומה שלא משיגים בגידופים – מנסים להשיג באמצעות מלים ארוכות ומקושקשות וביטויים שכבר הפכו לחלק מהפולקלור של השיח הרשתי. המילה "שולתתתתתתתת111", על כל צורותיה, היא הידועה שבהם. הפנייה אל היצר ואל הרצון לתת לו תשובה חד ומהירה החליפה את הפנייה אל השכל ואל שיקול הדעת. גם אם מקטלגים את האבחנה הזאת בתור חלק מדינמיקה השמורה לפורומים, לאתרים חברתיים, לפורטלים בעלי תעבורה משמעותית ולאתרי חדשות גדולים, הרי שברור שהדברים נכונים גם לגבי השיח המרוחק יותר ממרכזים אלה. בלוגים, למשל. גם הכותבים האינטליגנטיים והרהוטים ביותר שבין הבלוגרים מתבטאים לעתים קרובות על דרך ההפרזה במטרה להדגיש נקודה כלשהי בפני קוראיהם.

דיבור מרוסן יכול להיות נקודת מוצא ליצירה תרבותית נדירה. בבריטניה, למשל, נבנתה תרבות שלמה סביב אי-הרצון להיות גס רוח ובוטה (אין פירושו של דבר שהבריטים אינם יודעים להיות גסים ובוטים; הם יודעים, ועוד איך. אבל זהו עם שפיתח את השיח המאופק לדרגת אמנות). סדרת טלוויזיה כמו "כן, אדוני השר" (שלטעמי היא אחת משלושת הסיטקומים הטלוויזיוניים הגדולים בכל הזמנים, יחד עם "סיינפלד" ו"הכול נשאר במשפחה") שתסריטאיה קידשו את האנדרסטייטמנט והיא מלאה בדיאלוגים המבוססים על צורת דיבור זו, לא היתה יכולה להיווצר בשום מקום אחר. תרבות דומה של לשון המעטה פרחה ושיגשגה גם ביפאן.

יהיו כאלה שיאמרו שאנו במזרח התיכון החם והעצבני, במדינה שבה הדם עולה לראש במהירות גבוהה יותר ממהירות הקול. במקום שקרירות ויישוב הדעת אינם המאפיין המרכזי שלו. בארץ שבה ההתפתחויות האקטואליות הן כה מהירות וחדות שאי-אפשר שלא להתייחס אליהן – לפחות לחמורות שבהן – בהתפעלות מרקיעת שחקים, בחמה שפוכה או בבוז קולני. אני לא מקבל את הטענה הזאת. ענייניות ומתינות אינן חלק מהגנום הלאומי והן בנות השגה. מה שברור הוא שדיבור בקול מתון ובהבעה מאופקת אינו יכול להיות מובן במקום שבו הרמת הקול וההגזמה בדיבור הם הסטנדרט המילולי המקובל.

הדוגמאות שאני מביא כאן נטולות מחיי היומיום, אבל חישבו נא על השיח הציבורי אצלנו. הפוליטיקאים שלנו אינם מתבטאים באופן שטחי ורדוד רק משום שכך למדו לעשות. חלק מהשיח שלהם הוא אותו דיבור מוגזם הנובע מתפיסתם – המוצדקת, כנראה – שככל שאופן ההתבטאות יהיה חריף יותר (גם אם הוא עוסק בסיטואציה רגילה לחלוטין, או כזו שהיה לה תקדים) כך רבים יותר סיכוייהם ללכוד את תשומת הלב הציבורית ולעמוד במרכז ההתעניינות התקשורתית. התקשורת קונה את הסחורה הקלוקלת הזאת, משום שהיא מקשיבה יותר לווליום ופחות למהות. ולא זו בלבד, אלא שהיא אף מניחה עליה זכוכית מגדלת והופכת אותה למשפיעה הרבה יותר מכפי שראוי לה להיות.

* * *

כשהיתה בתי הקטנה בת שלוש, היא זימרה להנאתה במסדרונות הבית את "הילדה הכי יפה בגן". בערב, כשהשכבתי אותה לישון, ביקשה ממני שוב ושוב להעביר ישירות לרצועה הרלוונטית בדיסק של "הכבש השישה-עשר". שאלתי אותה פעם מדוע היא כל כך אוהבת את השיר הזה. היא הביטה בי בהשתאות בעיניה החומות והגדולות, תמהה על שאיני מבין את הדבר בעצמי, והשיבה בפשטות: "כי זה שיר יפה". כמה הגיוני, כמה צנוע, כמה סביר. לא "מדהים" ולא "אדיר", לא "מטריף" ולא "מטמטם". פשוט שיר יפה. והתואר הפשוט הזה, שכיום נעלם לגמרי ממקומותינו, מודבק, אני מזכיר לכם, לשיר שנכנס כבר לפני יותר משלושים שנה לקלאסיקה של שירי הילדים בשפה העברית.

הייתי שמח לראות בסביבתי יותר ויותר אנשים שהשפה שבה הם משוחחים דומה לזו: מתונה, הגיונית, בלתי מתלהמת. אנשים שניחוח פרח מחלץ מהם ביטוי כגון "ריח טוב" או "ריח נעים", ולא "משהו א-ל-ו-ה-י". אנשים שלמראה צעירה טובת מראה הם מפטירים בהשתאות "איזו נערה יפה" ולא "היא מ-ה-מ-מ-ת" (או, בדרך הביטוי המקובלת, "מ-א-מ-מ-ת"). גם זה עובד, תאמינו לי. וזה נשמע הרבה יותר טוב מאותן השתנקויות חסרות פרופורציה שנועדו להרשים את שומעיהן.

עניין של טעם.