הקרב על הנשיאות בעיצומו. שלושה ימים לפני הסיבוב השני והמכריע של הבחירות לנשיאות צרפת, מחצית מבעלי זכות הבחירה בצרפת צפו בעימות הטלוויזיוני בין השניים

מאת: עמית מנדלזון (צרפת)

אתמול בערב התיישבו מחצית מצופי הטלוויזיה בצרפת בסלונם. הם העבירו לערוץ "פראנס 2" ובמשך שעה ארוכה צפו בשני המועמדים ששרו את סיבוב הבחירות הראשון כשהם הולמים בה בזה ללא הרף.

ההתרשמות הכללית הייתה ברורה. סרקוזי נראה הרבה יותר נינוח, חותך, החלטי וישיר. מולו, הצטייר הולנד כמי שמגמגם, מתפתל, מסמיק, משקר ומזיע. אבל זה לא נמשך לאורך זמן, הולנד, שנאלץ להתמודד עם הדימוי הרך והלחיץ שהודבק לו, יצא להתקפה משלו. השניים תקפו קשות האחד את השני.

מנצח גדול לא יצא מהעימות הזה. כל אחד מהמועמדים שלף את המספרים שלו והשני סתר אותם, לפעמים באגרסיביות ולפעמים תוך כדי הקריאה "שקרן". סרקוזי הגן על הישגיו בעוד שהולנד ראה בהם כשלון. סרקוזי שלף את כל אמרות השפר שהטיחו ראשי המפלגה הסוציאליסטית בהולנד, אך זה האחרון לא נבהל. לא פעם יצאו שני המועמדים מכליהם, אבל הסיכום הכללי הוא שנוק אאוט לא היה שם, אבל סרקוזי ניצח.

השבועיים האחרונים לא הטיבו עם הולנד והוא איבד בסקרים אחוז אחד מתומכיו. נדמה כי על שאלות רבות פשוט אין לו תשובות. כל הרעיונות הגרנדיוזיים ושובי הלב שלו בענייני רפורמות חברתיות והגדלת התמיכות הממשלתיות חסרים פרט אחד בסיסי: "איך עושים את זה". ולזה אין לו תשובות.

הבעיה של הולנד חמורה אף יותר חמורה. הולנד מעולם לא כיהן בתפקיד ממלכתי ("אף אחד לא רצה אותו", טוענים תומכי סרקוזי, ומוסיפים שה"אף אחד" הזה כלל גם את אלילו הפרטי של הולנד, הנשיא המנוח פרנסואה מיטראן). בתור נשיא מחוז קורז לא עשה הולנד נפלאות והמחוז שלו מחזיק בחוב הגדול ביותר בצרפת. העיתון "רחוב 89", שאינו נחשד דווקא באהדה יתרה לסרקוזי, מציין שהחוב הממוצע של כל תושב במחוז של הולנד כפו בגודלו מהחוב הממוצע של כל אזרח בכל מקום אחר ברפובליקה.

מי שפתח את תיבת פנדורה הזו הייתה דווקא סגולן רויאל, בת זוגו לשעבר. הולנד עצמו עשה שימוש בעובדה הזו כקלף אלקטורלי, שכן היא מאפשרת לו להוכיח שהוא איננו פוחד מחובות. סרקוזי, לעומת זאת, לוחץ על הנקודה הזו באמצעות תומכיו, ועדויות לכך ניתן למצוא לאורכה ולרוחבה של רשת האינטרנט.

סרקוזי, למרות האחוז הבודד שהרוויח ולמרות שהסקרים מראים שבמצב אופטימלי הוא מקבל את רוב הקולות של מצביעי לה פן ופרנסואה ביירו, רחוק מלהיות רגוע. האיגודים המקצועיים יצאו בקריאה גלויה נגדו, פעולה חסרת תקדים בהסטוריה הצרפתית, אבל צפויה למדי – בעיקר נוכח העובדה שכדי לנהל את הרפורמות שהעביר היה על סרקוזי להיאבק בהאיגודים. יש לו צרות גם מימין. מרין לה פן, מנהיגת הימין הקיצוני, שואפת לפרק לו את המפלגה ולשאוב את קולותיה אל "החזית הלאומית" שלה. לה פן מסתכלת חמש שנים קדימה: בסוף התקופה הזו היא רוצה להיות מנהיגת הימין הצרפתי – ואולי אף למעלה מזה. כשלון של סרקוזי יחליש משמעותית את מפלגתו ויגביר מאוד את סיכוייה  של לה פן להתייצב ב-2017 מול הולנד ולהכות אותו שוק על ירך.

לסרקוזי אין ברירה: מלחמה בשתי החזיתות לא מתאימה לו, כך שהוא בוחר להתעלם מלה פן ולרכז את מאמציו בהולנד. במקביל, הוא צריך להיאבק באנטי סרקוזיסם (מונח שכבר משתרש בפוליטיקה הצרפתית) , שכן למרות שהוא יכול להצביע על לא מעט הישגים בכהונתו, הוא עדיין נתפס על ידי רוב הצרפתים כמי שמיצג את השיטה הקפיטליסטים השנואה כל כך. המשבר הכלכלי, שחייב אותו לקצץ על ימין ועל שמאל ולפגוע ברמת החיים של אזרחיו, לא סייע לתדמית הזו.

בעוד שלושה ימים יתייצבו הצרפתים להצביע. אם לשפוט לפי העימותים, הרי שסרקוזי אמור היה לנשום אוויר פסגות. אבל הצרפתים רוצים שינוי, וכנראה יקבלו אותו. כי לאורך ההיסטוריה הוכח שהעימותים הטלוויזיונים, חזקים ככל שיהיו, לא שינו כהוא זה לבוחרים.