לעיתים צריך לנדוד ארוכות על מנת למצוא אותו: לנדוד פיזית בין מקומות גיאוגרפיים שונים, או לנדוד חווייתית בין אירועים שונים במסע החווייתי של החיים. בית זה לא רק קירות וגג. בית זה חסד

מאת אילנה ארד לוין

אדם כמו צב הולך, ונושא את ביתו עליו ובתוכו. מהו ביתו של אדם?

קודם כל תודעתו – רגשותיו ומחשבותיו, מה שהופכו להיות "אני" ולא "הוא".

לאחר מכן גר אדם בתוך גופו. לא תמיד זהו בית אהוב ורצוי במיוחד, לפעמים דווקא כן. לעיתים היינו רוצים לשפץ צורתו, לעיתים הוא עושה צרות של כאב, מגבלה או מחלה. לעיתים הוא מפגין ביצועים מדהימים של כוח, מהירות , גמישות, סיבולת וכושר. כך או כך, אנחנו מצויים או תקועים בתוכו, בהתאם לאיכותו.

גוף/בית זה שלנו מביא לנו באופן טבעי גם הרבה הנאות: הנאות החושים עוברים דרכו, ההנאה ממין, מתנועה, מפעילות פיזית, ובעיקר הנאה של אנרגיית הקיום: אנרגיית החיים הזורמת בו ודרכו. פשוט ההנאה הפיזית של להיות קיים.

בית נוסף תמיד תמיד יש לנו. זה שבלבבות הקרובים אלינו בתוכם אנו גם גרים, אנו שם חשובים יקרים ואהובים. לא רק שליבות אהובינו הם בית שלנו, אלא אפילו גם לבבות שאינם אוהבינו, גם שם אנו דרים. לא בהכרח אנו רוצים בכך, לא בהכרח אנו מרוצים מכך, אך זה מה יש.

למשל, יש ישראלי אחד שפלסטין אינה שוכנת בליבו? לשבט או לחסד, בעד או נגד, בשנאה או באהדה. בתודעתנו או בליבנו שוכנים בעצם כל האנשים והתכנים המעסיקים אותנו. זה הרבה יותר מבית.  לא רק בבית אחד אנו גרים, בהרבה בתים אנו גרים. למעשה, זה הופך להיות שכונות של ממש.

בית הקבע שלנו היה ותמיד יהיה בית ילדותנו, בית משפחת מוצאנו,  גם אם עברנו באותה תקופה מספר דירות.  זה לא עניין של דירות או מבנה, זהו בית מנטאלי

הבית הפיזי, הקירות הרצפה, זה שמעבר לגופנו, בו אנו מתגוררים, אינו בהכרח בית הקבע הפסיכולוגי שלנו. בית הקבע שלנו היה ותמיד יהיה בית ילדותנו, בית משפחת מוצאנו, גם אם עברנו באותה תקופה מספר דירות.

זה לא עניין של דירות או מבנה, זהו בית מנטאלי. זהו הבית שיצרו הורינו עבורנו כהכלה אנרגטית של יחסי זוגיותם, יחסם כלפינו והאנרגיה המשפחתית שנוצרה. זהו הבית האנרגטי של המשפחה בה גדלנו, והוא מוטבע הכי עמוק בתוך הדיסק הקשיח של נפשנו ובתוך תאי גופנו.

אם היה זה בית טוב ומתוק, לבטח נחוש געגועים. עבור חלק ניכר מבני האדם בית הילדות  היה ומעורב: חמוץ-מר-מתוק, אפילו בשל העובדה הבסיסית שבילדותנו היינו קטנים וחלשים יחסית, נתונים למרות ולהכוונה, סופגים בקלות השפעות של אחרים. לוקים ביכולת לחסום ולהיזהר מסערות רגשיות שליליות, ולפיכך גם נפגעים רגשית בקלות, ובעיקר חסרי פרופורציות בין העיקר ותפל.

לא עבור כולם הילדות הייתה גן עדן. עבור אותם שילדותם הייתה מרה וחמוצה, לעיתים אפילו קשה וספוגת התעללות פיזית ונפשית, קיים בית אחר בעולם האידיאות והדמיון. זהו הבית בו היו רוצים לגדול. משאלות והתכוונויות עשויות להיות חזקות ומשפיעות לא פחות ואולי אף יותר מאשר עובדות ומציאות.

בכלל, השאלה מהי עובדה ומהי מציאות היא שאלה פסיכו-פילוסופית, שכן לעולם ועד נחיה בתוך העולם כפי שאנו תפסנו, חווינו או פרשנו אותו. אין עובדות נטו. עובדה.

אותם שחיו בבתים טובים סובייקטיבית עבורם, יהיו בדרך כלל אנשים בעלי תדר של רוגע,  שכן יש להם מרכז פנימי. בית הילדות מהווה עבורנו לא רק מקור להזדהות ושייכות אלא גם  מרכז פנימי: מקום ממנו מתחילה התנועה החוצה (כמו באומנות הריקוד, הבלט או באומנויות הלחימה השונות: צריך תחילה לאתר ולחוש את המרכז הפנימי הפיזי לפני שמתחילים בתנועה).

החזקים יהפכו את הכאב למנוע מוטיבציה ענק כדי לנוע קדימה

אותם שבית ילדותם היווה קושי יחוו מינון של חולשה פנימית. החזקים מביניהם יהפכו את הכאב למנוע מוטיבציה ענק כדי לנוע קדימה. זוכרים את סטיב ג'ובס והאפל שלו והאייפון?   ילד מאומץ ג'ובס הגאון הזה.

מהגרים לארצות זרות שומרים לעיתים מספר דורות על הזיקה לארץ מוצאם, בשפה, במנהגים, בחוויית ההשתייכות הקהילתית ובזהות הפנימית. קשה לאדם לעקור עצמו רגשית מביתו, גם אם עזב אותו פיזית למקור אחר.

הנודדים בעולם אולי מחפשים את עצמם, כלומר את ביתם הפנימי, שלא היה לרצונם.
אולי שם במרחקים תתממש האידיאה וימצאו את ביתם

יש המהגרים לארצות אחרות, אך הרוב, נדמה לי, נשאר במקום מוצאו. כמו בשיר של חווה אלברשטיין: אנשי הכפר הגרים בסמוך לפתח הר הגעש וחרף שיודעים שיתפרץ מידי תקופה ויגבה מהם את מחירו, בחיים וברכוש ובהרס, הם חוזרים לאחר ההתפרצות להתיישב פעם נוספת בכפר שלפתח לוע הר הגעש. אלו הם אנשי הבית.

"זה ביתי" משמעותו – זה מקומו ומיקומי בעולם. הנודדים בעולם אולי מחפשים את עצמם, כלומר את ביתם הפנימי, שלא היה לרצונם. אולי שם במרחקים תתממש האידיאה וימצאו את ביתם. לעיתים זה אכן קורה.

בגיל הגן התמימות היא בשיאה, וגם האהבה. הכי בעולם אוהבים את אמא ואת אבא ואת המשפחה ואת הבית ואת שירי הגננת. בגיל הזה אמר לי פעם אחד מבניי: "אני הכי אוהב והכי מאמין באמא באלוהים ובמדע". השבוע הלעיז שאני מייחסת לו דברים שלא היו ולא נבראו (שטויות, הכול כתוב ביומן האישי שלו שניהלתי לכל ילד מיום היוולדו ועד ליום ההתבגרות) וצחק צחוק גדול. מובן שנשאר שהיום הוא מאמין רק במדע. שני הקודמים שקעו לעמקי הלא מודע, אבל אני כלל לא מפחדת. הוא לא המציא את הגלגל, כבר הייתי בסרט הזה של גלגל שינויי הערכים והאמונות לאורך השנים. הוא צעיר. הגלגל עוד יחזור ויסתובב, אני מאמינה גדולה בדנ"א ביולוגי, לא כל שכן בדנ"א נפשי ונשמתי.

כל ימי חיי, למעט תקופות מעבר קצרות ושוליות, התגוררתי בשני בתים בלבד: בית הוריי וביתי הנוכחי, שמבית בן שני חדרים פצפונים בהיותי בת 22 הפך עם השנים לבית עם הרבה חדרים ושתי קומות. כל ארבעת ילדיי נולדו וגדלו בבית הזה. לפני השיפוץ האחרון הטראומטי לכולנו אמר לי התינוק: "עד השיפוץ הייתי משוכנע שכל ימי חיי אגור בבית הזה, שלעולם לא אעזוב אותו. עכשיו שהשתנה מיקום החדר שלי וזה לא בדיוק הבית, עברתי התפכחות כואבת. כנראה באיזהו שלב אצטרך לעבור לבית אחר, עד אז נחיה ונראה, קודם לכן שתגיע האזרחות".

בן אחר שלי, שהוא עז ביטוי, מתוחכם להפליא ושנון הבעה, שאל בהיותו עתודאי בפייסבוק: "מה זאת האזרחות הזו שכולם מדברים עליה, מישהו יכול לומר לי עליה משהו?" העניין הוא שאלוהים אוהב אותו, תמיד אהב, ומיד כשסיים שלוש שנות חובה במדעי ההתנהגות (פסיכולוגיה, אלא מה) קפצה רוח החסד או החיסכון על שלטונות הצבא ופטרו את מחזורו מלשרת עוד שלוש שנים בקבע כעתודאי. מסתבר שמהר מאוד הוא למד אזרחות מהי.

וכך, שנה אחת לאחר לימודי תואר שני בהתמחות סין, הוא נסע תחת מלגת ממשלת טייוואן לשנת כיף בטאיפה. זו הייתה התקופה החווייתית והמסעירה ביותר בחייו. הוא ודנה היו שיכורי אושר,
מוקפים חברים בני כל הלאומים ופוגשים ומטיילים וחווים וטועמים מכל מה שרק אפשר. חששתי מאכזבתו לחזור ארצה. לאן הוא חוזר?

לסיום התואר, להיות מרצה סגל זוטר, לשכונת חייו ולאוניברסיטה 200 מטר מהבית. הכול ידוע מוכר ושגרתי.

מה עושים כשרוצים לדעת מה עובר על הזולת?

נורא התרגשתי לפני שהילדים חזרו. התרגשתי ופחדתי שיעברו משבר התרסקות. לאחר ליל קבלתם (אולי מישהו יכול לגלות לי מדוע כל הטיסות היוצאות והנכנסות שעברתי בחיי מתרחשות תמיד באשמורת השחר, מה שמחייב לילה שלם ללא שינה?) ובבוקר האיחוד מחדש והריגוש שבמפגש נמנמתי קלות והייתי לא רגועה. מה עושים כשרוצים לדעת מה עובר על הזולת? נכנסים כמובן לפייסבוק שלו ומסתכלים, ושם היה כתוב HOME. זהו, אמר הכל.

זוכרים את החייזר האהוב אי.טי של סטיבן שפילברג, כשהוא אומר בקול קורע לב עם אצבעו הענקית E.T.Phone Home שלווה גדולה ואושר ירדו עליי; הדנ"א עובד. הוא בבית. הוא חזר הבייתה.

מאז, כל פעם שהשנון רק מתחיל לעצבן אותי אני מיד רואה מולי את המילה Home ואהבה רכה עוטפת אותו.

בית זו מילה של חסד.

אני חושבת שכל האנשים רוצים להגיע הביתה בשלום. כמו הצל"שניק בשיר גבעת התחמושת, איזה דבר מיוחד הוא כבר עשה? בסך הכל לחם במתחם הבונקרים המבוצר, רץ, ירה, השליך רימונים לתוך הבונקרים, חיפה על חבריו מלמעלה, גרר פצוע הצידה ולמזלו נשאר בחיים. מן המעטים שנותרו בחיים.

הוא בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום.

אם החיים הם סוג של נדודים בדרך, שלעיתים מקבלת צורה של עימותים או מלחמה, אני חושבת שכל בני האדם רוצים להגיע הביתה ולמצוא בתוכם את השלום ואת השלווה. בית, יותר מכל דבר אחר, זוהי השלווה הפנימית שבהיותי קיים, כפי שהנני, על יתרונותיי וחסרונותיי, הישגיי וכישלונותיי, הרי האדם בתוך עצמו הוא גר. ביתי בתוכי, ואני בתוכו,  שוכנת תחת הגפן ותחת התאנה.

לעיתים צריך לנדוד ארוכות על מנת למצוא אותו: לנדוד פיזית בין מקומות גיאוגרפיים שונים, או לנדוד חווייתית בין אירועים שונים במסע החווייתי של החיים.

כולם כולם רוצים להגיע הביתה בשלום ולחיות בו בשלום. אין מדובר כלל בקירות, ברצפה, בתקרה או במקום פיזי כלשהו. אני רוצה הביתה, רוצה אל הכי עצמי שאפשר. העצמי האותנטי שלי.

• אילנה ארד לוין היא פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין. האתר של אילנה