זמרת המלחמות וכלת פרס ישראל נפטרה בגיל 86 לאחר מאבק ממושך במחלת האלצהיימר. רבים יזכרו אותה בזכות שיריה המרגשים וגם בזכות הסערה שעוררה אחרי שתקפה את הנהגת המדינה ואת מדיניות צה"ל בשטחים. הנשיא פרס: "יפה ירקוני כבשה את לבבות החיילים"

מאת ירמי עמיר

הזמרת יפה ירקוני, או בשמה השני "זמרת המלחמות", נכנעה היום למחלת האלצהיימר אחרי מאבק של עשר שנים, והלכה לעולמה בגיל 86. ירקוני, כלת פרס ישראל ואחת מענקיות הזמר הישראלי, הותירה שלוש בנות – אורית שוחט, תמי צרפתי ורותי ירקוני, שמונה נכדים וחמישה נינים. הלווייתה תתקיים ביום שלישי בקריית שאול והיא תיקבר לצדו של בעלה, איש ההגנה שייקה ירקוני.

ראשי המדינה, יוצרים ואמנים הגיבו היום בצער ובכאב על לכתה של ירקוני. אריק איינשטיין, יהורם גאון ואחרים הספידו את ירקוני וגם את עידן התמימות, שירקוני סימלה אותו.

נשיא המדינה שמעון פרס, משורר לעת מצוא, אמר היום על ירקוני: "כשצה"ל כבש את עמדות האויב, היא כבשה את לבבות החיילים". רה"מ בנימין נתניהו: "קולה המיוחד של יפה יחסר לכולנו ובהתאם לבקשתה בשיר 'אל נא תאמר לי שלום', אנו נפרדים ממנה, אך לא מהמורשת התרבותית והמוזיקלית שהיא משאירה אחריה".

"יפה ירקוני ליוותה בשיריה את ישראל מאז הקמתה והיתה סמל  לישראליות היפה, הציונית, הערכית ואוהבת הארץ", אמר שר הביטחון אהוד ברק.

כתב "מגפון", דודי טל, שוחח היום עם ישראל יצחקי, הזמר עם הכי הרבה "שעות יפה ירקוני": "אני כל כך מבולבל, אני לא יודע מה להגיד, עצוב לי מאוד ואני יושב עכשיו עם גבי ברלין ואנחנו מעלים זיכרונות מהאישה הנפלאה הזאת. הופענו במשך 62 שנים על כל הבמות. לפני שנה וחצי היינו בפעם האחרונה ביחד על הבמה, עשינו סיבוב הופעות שהיה מאוד מוצלח, אבל לקראת הסיום המחלה הארורה  התחילה להשפיע עליה והיא היתה מאוד מבולבלת. יפה היתה מורדת במוסכמות, יפה עשתה את זה בדרכה שלה, והיא הצליחה".

גבי ברלין מוסיף: "לפני כמה חודשים נשלחתי מאמ"י לבקר אותה. שרתי לה כמה שירים והיא כמעט לא הגיבה, ואז שרתי לה את "האמיני יום יבוא" – ופתאום היא אמרה לי 'טוב מאוד'. זה היה מרגש. אני מקווה שלא ישכחו אותה ואת המורשת המוזיקלית שלה. היא אבֵדה גדולה לכולנו".

ירקוני שירתה ב"הגנה" כאלחוטנית ובמסגרת השירות הצבאי בחטיבת גבעתי החלה לשיר בלהקת "החישטרון". לאחר שחרורה נעשתה לאחת הזמרות הפופולריות בישראל, לצד שושנה דמארי. שתיהן התחרו על התואר "מלכת הזמר העברי". כאילו שזה חשוב. היחסים בין השתיים התאפיינו ביחסים מורכבים בנוסח "שונאות סיפור אהבה", עד שהתפייסו, כמה שנים לפני מותה של דמארי ב-2006.

ירקוני סיפרה על הפעם הראשונה שבה פגשה את דמארי: "תמיד כשראיתי את שושנה על הבמה, התפעלתי מיופיה ומזר השושנים שתמיד קיבלה בסיום ההופעה. יום אחד החלטתי לגשת אליה אחרי ההופעה והחמאתי לה על המראה שלה, על יופייה ועל הידיים שלה. ואז היא אומרת לי – 'תודה חמודה, את יודעת שלא התרחצתי כבר יומיים?"

אחרי שנים של התגוששויות תקשורתיות, שלא הזיקו ליחסי הציבור של שתי הזמרות, הן הקליטו דואט משותף לרגל חגיגות ה-40 למדינת ישראל.

ירקוני בעלת הקול העמוק והצרוד, התפרסמה החל משנות ה-50 בזכות השירים "באב אלוואד", שכתב חיים גורי, "יצאנו אט", "הן אפשר",  "עגלה עם סוסה", "עיניים ירוקות", "אל נא תאמר לי שלום", "עגלה עם סוסה", "בערבות הנגב", "ארצנו הקטנטונת" ועוד רבים אחרים. 

ירקוני, שהקפידה להופיע מול חיילים בחזית ברוב מלחמות ישראל, ניסתה כל השנים להיפטר מתדמית "זמרת המלחמות" – לא ממש בהצלחה. היא רצתה להיות זמרת השלום, הקליטה שירים קלילים, הוציאה אלבומי ילדים והיתה שגרירה מוצלחת של ישראל בעולם. אבל תמיד חזרו להזכיר לה את "באב אלוואד", והיא, בקולה הצרוד והעמוק, התמסרה לקהל שאהב אותה.

ירקוני, שזוהתה עם מחנה השלום, היתה תמיד בקונצנזוס, עד שלפני עשר שנים עוררה סערה ציבורית ותקשורתית, כשתקפה את הכיבוש ואת התנהגות חיילי צה"ל, שסימנו מספרים על ידיהם של פלסטינים. ירקוני ציינה כי עם ששרד מן השואה אינו יכול להתנהג כך כלפי עם אחר, שישראל שולטת בו. פעילי ימין זעמו וקראו להחרים את הזמרת.

אבל ירקוני לא נבהלה. אולי כי פשוט לא פחדה או שכבר היתה בשלהי הקריירה שלה ולא היה לה מה להפסיד. בכל מקרה ירקוני היתה מהאמנים הבודדים שלא הסתפקו  בלשיר ולככב בכתבות יחצניות בעיתונים. היא לא חששה להביע את דיעותיה בנושאים פוליטיים וחברתיים.

בריאיון לרזי ברקאי ב"מה בוער", אמרה ירקוני כי היא תומכת בתופעת הסרבנות, וכי לדעתה יש להחזיר את כל השטחים שנכבשו בשנת 67' תמורת שלום: "מדינת ישראל ניצבת בפני תהום וללא הנהגה. על מה נלחמים? על שטחים נלחמים? אני רוצה ארץ ישראל כמו מונקו, סן רמו. משהו קטן, יפה, שכל העולם יבוא לבקר".

וכאילו כלום לא השתנה מאז, היא גם הביעה מחאה על השתמטות החרדים מגיוס לצה"ל: "שיקומו ויילחמו. מה אני צריכה אותם שישבו וילמדו תורה כל היום? מה ייצא לי מזה?"

בתחילת שנות ה-2000 התגלו אצל ירקוני סימנים מוקדמים של מחלת האלצהיימר, וזו החריפה עם השנים. האנשים הקרובים אליה, כמו האמנים שעבדו איתה, התקשו לראות אותה בדעיכתה.

ירקוני האנרגטית, החייכנית והדעתנית הרימה ידיים – ועכשיו היא תצטרף בשמים ליריבתה-ידידתה שושנה דמארי, אולי לעוד דואט. שתיהן סימלו תקופה ארוכה וסוערת בתרבות הישראלית, תקופה שהיתה ואיננה.

אפשר להשתמש בקלישאות בנוגע לירקוני כמו "הפסקול של המדינה", "שיריה היו נכס צאן ברזל", "תמצית הישראליות" וכד'. אבל ירקוני היתה הרבה יותר מכך בזכות אישיותה המיוחדת ומעורבותה בחיי המדינה. לא כולם אהבו את סגנונה ואת שירתה, אבל אי-אפשר היה להתעלם מנוכחותה ומהשפעתה הגדולה על התרבות הישראלית.

בריאיון האחרון שלה, שנערך לפני כחמש שנים ולקראת ערב הצדעה לכבודה,  סיפרה: "בכל פעם שאני חוזרת לארץ ורואה את הים, אני מתחילה לבכות".

עכשיו החברים בוכים עליה.