הווירטואליה מספקת במה למילים יפות ובונות, שלאט לאט ובטוח מטיילות לצד השני, הצמא לקבל חיזוקים, חיזורים, אהבה. אבל מה קורה אחר כך, במציאות שמחוץ למחשב?

מאת איתנה לוי אליעזר

"היי, מה שלומך? עבר עליי יום משוגע, כל כך חיכיתי לשוחח איתך כל היום, כולם ישנים סוף סוף, אני עם קפה, מוזיקה טובה, מחכה שתקלידי לי, איך עבר יומך, גם לי יש המון מה לשתף אותך".

עד לא מזמן מי חשב על זה בכלל? הכל היה מראה עיניים. חד וחלק, רואים, מריחים מרגישים ומחליטים. מסיבות, פאבים, חוף הים, אפילו שידוכים, כל מה שהיה מקובל על מנת שנהייה זוגיים. נפגשנו? היינו? לא הלך? אין בעיה.במקרה הטוב היינו נפרדים כידידים ונעלמים כהרף עין מזירת הפשע, לחיפוש בנ/בת זוג חדשים.

כמה אנשים כיום, שלא פגשנו מעולם וגם לא בטוח שנפגוש, אנחנו אוהבים? מחכים רק שיגיע הרגע של היום או של הלילה, שנוכל לשוחח איתם, לספר אפילו לאחד מהם, האחד שבחרנו, לחלוק איתו את הסודות הכמוסים שלנו, לספר לו בשקיקה את אשר עבר עלינו היום, את הכמיהות שלנו, החטאים הקטנים, הלחצים. פרטים אינטימיים ולא פעם מביכים, לספר על אלו שעיצבנו אותנו, ומהרגע שהשיחה זורמת לא אכפת לנו כלום, כי אנחנו מקלידים לאחד שיושב מאחורי מסך ומקבל אותנו באהבה, בדרך כלל ללא שיפוט, מכיר אותנו היטב, גם בלי לראות ולהריח, חש אותנו, את נבכי נשמתנו, יודע להקליד  את המילה הנכונה בדיוק בזמן, רגע לפני הקריסה, כשאנו כבר לא יכולים יותר.

הוא שם, כי לא אחת אנו מרגישים בודדים בעולם הגדול בו אנחנו חיים. והווירטואליות מספקת לנו את האשליה שהבדידות היא מאיתנו והלאה, ויש מישהו שם מהעבר השני של המסך שאנחנו מאוד רוצים להאמין שהוא שם בשבילנו.

הווירטואליה יכולה לתעתע מאוד. לא כל הנוצץ זהב. לפני עידן הפייסבוק היו ברשת עשרות פורומים וצ'טים, כל אחד יכול להיכנס, מקלידים שם ונכנסים לאווירה. הרבה סיפורים הסתיימו במפח נפש, לא פעם ולא פעמיים הסתבר שהאדם שהסתתר מול מסך ומקלדת הוא סוטה מין או ילד משועמם בן 12 שצחק על חשבוננו; לא פעם היינו שותפים מלאים לצחוק.

אנחנו כמהים לאדם שלא פגשנו מעודנו, בליווי תחושה שבאה למלא את החסכים שלנו בחיי היומיום. העובדה שאדם זה אינו בא איתנו במגע פיזי, או אינו נמנה עם המקורבים שלנו בחיים, גורמת לנו להתייחס אליו בפתיחות בשעות הקטנות של הלילה, כשאף אחד, כולל הוא, לא רואים איך אנחנו נראים.

"הבת שלי כל כך עיצבנה אותי היום, היא מפונקת ובעלי מוותר לה, זה גורם לי להרגיש רעה, ובאמצע כל הבלגן, נזכרתי בך, בשיחות שלנו, כל כך רציתי לברוח מכל הבלגן ולכתוב לך, רק אתה מבין אותי, היית חסר לי באותו רגע"

שני אנשים שלא נפגשו, לא יושבים זה לצד זה בערב שבת ליד השולחן, לא רואים זה את זה בבוקר, לא חולקים חשבון בנק משותף ובטח שלא ילדים משותפים, ויחד עם זאת, חולקים בשקט בשקט רגעים רבים מהחיים, עוזרים, מדרבנים, מייעצים, והכל בווירטואליה, ללא מבטים.

ומה עם סקס? ואם אחד מהצדדים נשוי, או שניהם, מתי זה נקרא בגידה? מתי אנחנו עוברים את הגבול, ומי קבע שזהו הגבול בכלל? כאן צצות הבעיות.

"אני מבולבלת, אתה החבר הכי טוב שלי, אתה יודע עליי הכל, מה יהיה אם כשניפגש הקליק המטורף שעובר דרך המסך לא יעבוד?"

רבים סבורים שהדרך לליבו של אדם היא המילים. הווירטואליה מספקת במה למילים, מילים יפות ובונות, שלאט לאט ובטוח מטיילות לצד השני, הצמא לקבל חיזוקים, חיזורים, אהבה. ולאחר מכן יהיה מאוד קל להתחבר במציאות, כי החלק הקשה, המבוכה, כבר מאחורינו.

"אני משוחח איתך ואני מרגיש שאני נמשך אלייך, מימיי לא הרגשתי כך, את עושה לי את זה בכל המובנים, מתי נוכל להיפגש?"

ומנגד, רבים טוענים שהעולם הזה שקרי ומאכזב, שכל עוד המילים מוקלדות דרך מסך וללא מבט בעיניים, הכל יכול לקרות ואין גבול לדמיון, יצירת אשליה מוחלטת ותעתוע מושלם בין אמת ושקר. והשקר הזה יוביל את היחסים, באם יתפתחו גם מעבר לווירטואליה. ולא לזה פיללנו.

אהבה וירטואלית נותנת פתח ראוי להרבה אנשים ביישנים ובודדים, שקשה להם למצוא חבר לשיחה, אלו שקשה להם לפתוח את ליבם בקלות, אבל המילים זורמות להם בקלות מול מסך. אלה שצריכים את הזמן ואת הביטחון שנבנה לאט לאט, לקלף בשיטת הבצל את המבוכות והמחסומים.

ומצד שני, אנשים נופלים כל הזמן בפח ע"י נוכלים ממולחים, שמזהים ברשת נפשות תועות וטרף קל. ואנחנו הרי כל כך פוחדים להיפגע, לכן ממאנים להיחשף בקלות, משתדלים לשמור על ליבנו עד כמה שאפשר

צילום אילוסטרציה: .Ohmega1982 / FreeDigitalPhotos.net