הוא ממעט להתראיין, אבל יש לו הרבה מה להגיד. הוא נגד אלימות, אבל בעד הפרת הסדר הציבורי. הוא מודע לאכזבה של הציבור מהמחאה, אבל מעדכן שהשטח ממשיך לבעור. ראיון עם יגאל רמב"ם, הפעיל החברתי הכי אנונימי בסביבה

מאת ג'נין תמי וולף

לא  אסתכן אם אשער שרק בודדים מקרב פותרי התשחצים יצליחו לזהות את התמונה שלו, אלא אם כן הם פעילים חברתיים או אנשי משטרה.

קבענו להיפגש בקפה "סווינג" בפינת שדרות רוטשילד-מרמורק, שהפך לביתם השני של מובילי מחאת האוהלים בקיץ האחרון.

הכרנו במקרה. זה היה ב-19 באוגוסט, כשמצאתי על הקיר שלי בפייסבוק poke ("דקירה"), מבחור בשם יגאל רמב"ם, שלא נמנה עם חבריי. משום מה, חרגתי מהרגלי ובחרתי להחזיר לו poke. כתגובה, קיבלתי הודעה פרטית, נוזפת משהו, ומחילופי הדברים שהתפתחו בעקבותיה הבנתי שהוא גר באוהל בשדרות ברוטשילד יחד עם כל דיירי המחאה. אפילו ברמז לא הזכיר שהוא, למעשה, אחד מהחבורה שמובילה את המחאה.

• לסיקור המלא של ההפגנה במאהל התקווה אמש

שלא כאחרים, הוא לא התראיין עד עתה לתקשורת, ולכן גם לא נחשף לציבור הרחב. לקח לי עוד כשבוע להבין שיגאל רמב"ם, 34, הוא מהאקטיביסטים הידועים בקרב הפעילים החברתיים, אחד שכבר בכנס של העיתון "כלכליסט", במאי האחרון, התפרץ בקריאות באמצע הנאום של השר שטייניץ: "שר המסים, תתבייש!".

הגעתי ראשונה. לבית הקפה נכנס בחור צעיר, צנום, עדין ונעים מראה, בעל זקן קצר ומטופח הממסגר את פניו, עיניים חומות וטובות, חיוך כובש ומבויש מעט.

–מי אתה בעצם, יגאל רמב"ם?                                            

-למה, בעצם, לא התראיינת עד היום לכלי התקשורת, כמו האחרים?

"כי אני לא עומד מול המצלמות. מעדיף עשייה בשטח, להתוות את הדרך לפעילים אחרים, לבדוק תובנות, ולהבין איך אוספים כוחות. מי שעקב אחרי המחאה מכיר אותי".

-אבל היית שותף בחבורה המובילה של דפני ליף וחבריה?

"כן. הייתי בין העשרה הראשונים שנפגשו אצל דפני ויצאו ב-14 באוגוסט עם אוהל לשדרה, והייתי במאהל כל עוד היו אוהלים".

-המאהל לא היה התחלת הדרך עבורך, נכון?

"נכון. השנה הזו היתה אינטנסיבית ומגוונת מבחינת המחאות שבהן השתתפתי. במאי היתה ועידת הנדל"ן של כלכליסט, שבה נאם 'שר המסים', שטייניץ. הגענו לשם שישה חבר'ה, במטרה לפוצץ את הנאום, להעלות שיח אחר, לשאול שאלות נוקבות, למשל, לאן אנחנו, האזרחים, הולכים באותה כלכלה 'מוצלחת'? אבל זה לא היה רק שם, זה התחיל כבר קודם".

-בוא נחזור רגע לילדות שלך. איזה מין ילד/נער היית?

"הייתי תלמיד טוב עד התיכון. בגיל 14 הצטרפתי ל'צומת' של רפול, כדי לשמר את הנרטיב הציוני על המדינה, צעד מאוד אופייני לגיל הזה, שמלא בטסטוסטרון, וגם לחינוך של העלייה מברית המועצות, כדי להבין שזה המקום שלנו. אין ספק שקרית גת תרמה למי שאני היום ולעשייה שלי. זאת עיירת פיתוח, עם או בלי מרכאות. עם קיפוח חברתי, סמים ועבירות רכוש, כמו שרואים במקומות אחרים, בדרום תל אביב, למשל".

-אתה אישית, חווית קיפוח?

"לא. למדתי בבית ספר עם חינוך טוב ומורים שהגיעו מהאקדמיה עם תחושת שליחות. להתמודדות עם עוני יש המון צורות וזוויות. עוני תרבותי, למשל, זה חלק מלשמר את העוני וזה מייצר דורות של אנשים שאין להם שוויון והזדמנות, שלא ראו דרך אחרת בסביבה שלהם ויש להם שתי אלטרנטיבות מאוד ברורות: או לרעוב או לגנוב. לעבוד בשכר רעב, או, עדיף, לקבל קצבה".

-ואז סיימת תיכון והתגייסת לשירות קרבי.

"נכון, לחיל התותחנים, וכמעט סיימתי את בה"ד 1, אבל נזרקתי שבוע לפני סוף הקורס, כי בצבא לא אוהבים אנשים בעלי מחשבה חופשית ודעה, ובמיוחד כאלה שגם משמיעים אותה. אגב, אני עושה מילואים כקצין".

-ואז, כמו כולם, טיול ולימודים?

"לא. עבודה. חטאתי גם בלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל לא סיימתי תואר. בזמן הלימודים הייתי פעיל באגודת הסטודנטים וגם לקחתי חלק בתא שנקרא 'אקט'. הסטודנטים הישראלים הם אכזבה בעיני, ומצדיקים את התחושה הזאת כל פעם מחדש, כי הם עסוקים בעצמם".

-אתה מרגיש החמצה ביחס למחאה החברתית?

"מה אנשים ציפו? שנעלה על הכנסת, נוציא משם את חברי הכנסת ונדרוש בחירות? אף אחד לא דרש בתים או דירות. ממש לא. בציבור יש אפס הבנה של מה קרה בתהליך ומה הייתה הדרישה. שבוע אחרי העצרת הראשונה היה ברור שזה לא רק הדיור. מהרגע שהיו פה שני אוהלים היה ברור שזה מאוד רחב. אבל משעה שלא היו הישגים חסרי תקדים בתוך חודשיים, הרבה מאוד אנשים שצעדו איתנו ברחובות פתאום הפכו את המחאה מ'שלנו' ל'שלכם', 'אנחנו' ו'אתם'. אני שומע את זה כל הזמן בשיח.

עכשיו חזרנו לבתים, זירת הקרב קטנה יותר, אנחנו מתכנסים בקבוצות קטנות. ההמון חושב שזה מסמוס, כי ההמון רוצה שעשועים. אנחנו אוהבים את שלמה ארצי במרכז רחוב קפלן, עם 300 אלף איש".

-בוא תפרט, מה קרה מאז?

"כל מי שהיה לו מה לצעוק, יצא וצעק את הצעקה שלו. מחאת העגלות של האמהות, שקשה להן לשלם עבור פעוטון 3,500 שקל לחודש, הרפתנים וניצולי השואה, המילואימניקים ומחאת הדלק. כולם צעדו, מכל קצוות הקשת הפוליטית. וזה לא נגמר, זה לא יכול להיגמר. ועדת טרכטנברג היתה פארסה מלכתחילה. משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, אמר בכנס שדרות לחברה שהמצב הכלכלי בישראל מצוין. איפה הוא מצוין? ל-2.5 מיליון אנשים שנמצאים לפני ההעברות של הביטוח הלאומי מתחת לקו העוני? בזה שבישראל הכי הרבה אנשים רעבים במדינות ה-OECD? אבל יש המון רחש מתחת לפני השטח. התארגנויות בוועדי עובדים, ארגון 'כוח לעובדים' מקבל אין-ספור פניות ביחס למה שהיה לפני המחאה, וככה גם רשם האגודות השיתופיות והקואופרטיבים.

השטח בוער. יש גחלים רוחשות. נכון שאין להבה, אבל היא תגיע. פעם בארבע שנים משלשים פתק עם אותיות ובזה נגמר הסיפור שלנו? אנחנו חייבים להמשיך ולהשפיע".

-במה לדעתך הממשלה הזאת שונה מקודמותיה?

"בהתלהבות שלה, ממקום של אמונה בדרך, מהמדיניות הכלכלית הדורסנית הזו, של להעדיף את ההון ואת התעשיינים. וגם בחקיקה האנטי-דמוקרטית והגבלת חירות הפרט. זאת ממשלה של מחבלים וטרוריסטים. מאז 2003 ועד היום ירד מס החברות מ-60% ל-25%, ומפריטים שירותים חברתיים באופן מתמיד. שמעון פרס הביא לכאן את מילטון פרידמן ואת סטנלי פישר, ומאז זאת המגמה. המשמעות של תוכנית ויסקונסין, למשל, שביבי הביא כשר אוצר ב-2004, היא להפריט את הפיתוח".

-אתם נוקטים אלימות פיזית בהפגנות?

"אנחנו סופגים אלימות מהמשטרה. מ-7 לספטמבר יש קו של הסלמה באלימות המשטרתית. רוצים להשתיק אותנו. במיוחד בערים הגדולות. בירושלים השוטרים מדברים עם הידיים. בתל אביב הם איבדו סבלנות כלפי המחאה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בהפגנה במרכז תל אביב ריססו גז פלפל בפרצופם של מפגינים.

השוטרים תמיד אומרים, 'אנחנו נתנו לכם למחות'. וואו! זה השיח. 'הרשינו לכם'. ואני אומר: לא שאלנו אתכם! המרחב הציבורי הוא שלנו. 450 אלף אנשים צועדים ברחובות – חלון ראווה אחד לא נשבר, וניידת אחת לא נשרפה. זה הציבור שהמשטרה מתעסקת איתו. יש פה סתימת פיות".

-חטפת גם מכות?

"כן, חטפתי מכות וסביר להניח שעוד אחטוף. היו גם ילדים, רובם קטינים, שחטפו מכות ממפקד המרחב, ראיתי בחורה ששוקלת 42 ק"ג, שמפקד המרחב חובט בה עם המרפק ומעיף אותה".

(מפקד מרחב ירקון, יורם אוחיון, הודה בראיון לתוכנית "צינור לילה" ששודרה ב-11.12.2011 שבעט במפגינים שישבו על הכביש – ג.ו.)

-למה אתה נעצר אם אתה לא אלים?

"הנשק הכי חזק שלי, שממנו הם פוחדים, זה הלשון שלי. זה מה שאני אומר ולא הידיים שלי, שתמיד צמודות לגוף".

-אתם מפריעים להם לעשות את העבודה.

"שיעצרו אותנו. אני לא פוחד להיעצר, וכמוני, אגב, עשרות רבות של אנשים שכבר נעצרו ולא כי הם עבריינים. איך משנים משהו אם לא מותחים את גבולות הסדר הציבורי? אם לא גורמים לחוסר נוחות? גם להקים אוהל ברוטשילד זה לא חוקי.

כבר בערב הראשון במאהל ניגש אלי קצין בילוש ואמר לי 'אם יש איזו שהיא בעיה, צור איתי קשר, נעבוד ביחד. אני מבקש שאף אחד לא ייפגע ושהסדר הציבורי יישמר'. אמרתי לו שכל עוד זה תלוי בי אף אחד לא ייפגע, ובאשר לסדר הציבורי, הוא יופר. הניסיון לשנות את העולם מחייב לצאת קצת מאזור הנוחות.

השוטרים יודעים שמדובר באדם לא אלים, שמרסן אלימות. כל 40 העצורים שנעצרו בעירייה ב-7 בספטמבר הם אנשים שישמרו על הסדר, אנשים שכשהייתה פה אלימות חיבקו וריסנו, שבצעדות ובעצרות מיתנו את הפרובוקטורים. מנסים להציג פה מצג שווא כי זה נוח מאוד".

 –שנת 2012 הוכרזה כשנת הקואופרטיב הבינלאומי, מה זה אומר?

"קואופרטיב זה מיזם עסקי בבעלותם המשותפת של סך חבריו ובשליטתם הדמוקרטית. אנשים עם אינטרס משותף, כלכלי, חברתי או תרבותי. כך נראית חברה מתפקדת בעיניי. בימים אלה אנחנו בודקים איך מקימים פאב קואופרטיבי בדרום העיר. לפי דעתי זה יהיה מקרה בוחן שיכול להצליח".

-זה יהיה המודל לפיו יקומו עוד מיזמים?

"נכון. זה לא מבטל את האינדיבידואל ואת היוזמה האישית, אבל אם במקום לשלם 3,500 שקל לפעוטון, נתאגד, נשכור מקום, ציוד וגננת, וזה יעלה חצי מהסכום, לשם צריך ללכת. השיטה הניאו-ליברלית יודעת לעשות שני דברים: רגולציה וקצבאות. הקצבאות משתקות ומשמרת את הסטגנציה, את העוני, את השעבוד המנטלי ואת הקיפוח. הרגולציה היא תמיד מעט מדי ומאוחר מדי".

-קראתי שהדבר שאתה הכי רוצה זאת שלווה. כמה זמן טיפוס כמוך יוכל לחיות בשלווה?

"לא יודע. שלווה בעיניי זה לא להיות מוטרד מהמחזות שאני רואה ברחוב, מהעוולות. אני מניח שהרצון לשלווה הוא זה שלעולם לא ייתן לי לנוח. תמיד יש מה לתקן, אי אפשר להשתבלל".

-לסיום, מגפון לרשותך, דבר חופשי.

"קחו אחריות על החיים שלכם! אף אחד לא ייתן לכם חופש, שוויון חברתי וצדק בלי שתדרשו אותם. תתארגנו ביחד, אתם לא לבד, יש לכם כוחות לשנות. תבינו שזה הכרחי. המשאבים, הכישרון והיכולת הם שלנו, אנחנו הרוב. קחו אחריות. פשוט".