יש בי פגם כזה: אני מגיעה להשקות ולאירועים ולא מזהה חצי מהמוזמנים הסלבריטאים. לעתים נעמדים, מולי ומול הצלם או הצלמת שמתלווים אלי, אנשים בתנוחת "צלמו אותי והפיצו לעולם". אני משתפת פעולה, בטוחה שהם מפורסמים או מפורסמות, אבל בתוך תוכי אין לי שמץ של מושג מי הם. לעתים זה גם מטריד אותי לכמה שניות, אבל בדרך כלל הדאגה חולפת מהר. אני לא מתגאה בזה, אבל אני גם לא מתביישת.

השבוע נעצר לידי גבר. "היי" הוא אמר וחייך לעברי. הבטתי לאחור, מצפה אינסטינקטיבית לראות את בן שיחו האמיתי. "היי, אני מתכוון אליך. תני איזה חיוך קטן", הוא המשיך. חייכתי. "תשמע", אמרתי לו, "אני זוכרת אותך מהתיכון, מהסדרה 'עניין של זמן', אבל לא מצליחה להיזכר איך קוראים לך". הוא החזיר חיוך ואמר: "ניר פרידמן. אבל מאז עשיתי עוד המון דברים". "גם אני, גם אני" השבתי לו.

אני מעדיפה לצלם ולשוחח עם אנשים שאינם מפורסמים. בתקופה האחרונה היו בקטגוריה הזו יותר נשים מגברים. נשים שאני בוחרת ומבקשת מהן רשות צילום.  חיינו מצטלבים לרגעים אחדים. באופן מפתיע ובניגוד להתנסות הראשונה שלי בצילום אורבני של נעליים ("להיכנס לנעליהן"), נשים שמחות למחמאות על תכשיטים ולא מהססות לאשר צילום. את שתי הנשים שצילומיהן מופיעים כאן, יהודיות שחיות בסאו פאולו שבברזיל, פגשתי בשיטוט מקרי ביפו. הן התלהבו ושמחו לשתף פעולה. אחרי הצילומים התעקשו להושיב אותי לצידן ולספר לי סיפורים משפחתיים, ספק אגדות אורבניות, שקשורים בתכשיטים שענדו – חלק מירושה שעוברת מדור לדור. חוויה שנשארת איתי ותישאר איתי זמן רב.

* * *

בחירת העורכת: מדור קטן, נושאים גדולים

 * * *

אהבתם/ן? עקבו אחרינו בטוויטר, הצטרפו אלינו בפייסבוק

* * *