הסירחון בעילוט מצד אחד, התמונות המרגשות מאיטליה בצד השני. יוסי חלילי בטור פרידה מעונה עם קצב מוזיקלי משובח

מאת יוסי חלילי

תמונת תצוגה:

"אני פשוט קבצן של כדורגל טוב. אני מטייל בעולם, כובעי בידי, וכשאני מגיע לאצטדיון אני מתחנן: 'רק מהלך יפה אחד, בשם אלוהים'. וכשהכדורגל היפה זוקף את ראשו, אני מודה על הנס שהזדמן בפניי, זאת מבלי שאכפת לי באיזו קבוצה מדובר או איזו מדינה הציעה לי אותו…" (אדוארדו גלאנו)

למרות המשתמע משמו, הטור הזה הוא לא (רק) טור על כדורגל. התשוקה ליופי עומדת במרכזה של כל אמנות וכמו בכדורגל גם במוסיקה אנו מחפשים תמיד את הניצוץ, הריגוש, אותו האלמנט שמחבר אותנו באופן מושלם לרגע אחד טהור. את התשוקה הזו ננסה למצוא כאן, בעזרת סקירה של רגעים נבחרים ממגוון הליגות וההתמודדויות של עונת 2011/12, שיתובלו בקטעי מוסיקה חדשים וישנים. המשחק יוצא לדרך.

שריקת הפתיחה

עונת 2011/12 מסתיימת לה עם המחזור ה-37 שקבע סופית את זהות היורדות האומללות וסגניות האלופה הצוהלות. משחקי הפלייאוף העליון שהחלו בשעה אחידה הפגישו את מכבי חיפה והפועל תל אביב במאבק על המקום באירופה ובסוג של הכנה למשחק הגביע. תוצאת התיקו בסיום היטיבה עם הפועל שמסיימת שנייה (בשל ההפסד של בני יהודה למ.ס. אשדוד), אבל בעיקר עם מכבי נתניה. היהלומים של עטר חזרו מפיגור של 2-0 מול בני סכנין, הבקיעו שלושה שערים כולל אחד דרמטי בתוספת הזמן, וסידרו לעצמם ולאוהדים מקום באירופה בעונה הבאה וגם פרידה יפה ומכובדת מהמאמן ומאצטדיון הקופסא הוותיק. כמה שעות אחר כך גם בפלייאוף התחתון החלה הדרמה כשמכבי פתח תקווה, הפועל באר שבע והפועל חיפה היו חייבות ניצחון בכדי לשרוד בליגה. לחיפה ובאר שבע זה הלך יותר בקלות, ואילו בפתח תקווה נתקלו ביריבה עיקשת בשם עירוני רמת השרון, סיימו בתיקו אפס וסיימו קדנציה של יותר מ-20 שנה בליגה הראשונה. השחקנים והאוהדים דווקא קיבלו את הדין בכבוד עם מחווה של מחיאות כפיים הדדיות, אבל דווקא האוהד מספר אחת, זה שמכהן גם בתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל ואמור לשמש דוגמא ומופת לכל השאר, איבד את העשתונות, התנהג בגסות שגובלת באלימות כלפי צלם "הארץ" והמשיך במופע האימים שלו גם בעמדת הראיונות עם השתלחויות בדייני בית הדין (שעליהם הוא אחראי), בתקשורת ולמעשה בכל מי שאוהב כדורגל בארץ. לפי לוזון, כל המלעיזים צריכים עכשיו "לפתוח מנגלים". מה שבאמת בא לעשות בעקבות הדברים שלו זה דווקא להקיא.

מחזור נעילה גם בליגה הלאומית, עם סיום מותח שכולל את שלושת המובילות עם אותו מספר נקודות כשהן זקוקות לניצחון גבוה ככל האפשר בכדי להתמודד על העלייה לליגת העל. לעומת מכבי הרצליה שמנצחת בדוחק 0-1 והפועל רמת גן שעובדת קשה עבור 2-3 בדקות הסיום, מנצחת הפועל בני לוד את אחי נצרת בתוצאה 0-6, והריח שעולה מהמגרש בעילוט ממש לא נעים. כבר לאחר רבע שעה של משחק הובילו הלודאים בשלושה שערים כששחקני נצרת לא נראים כמתאמצים במיוחד. בשל החשד שעלה לתסריט שכזה מבעוד מועד, חוקרים ממשרד החקירות "ויצמן-יער" נכחו במשחק ובסופו החליטו לזמן לחקירה שלושה שחקנים מהקבוצה המארחת, בטענה לחוסר ספורטיביות ואולי מכירה של המשחק הקריטי. תמוה? ידוע? מעבר להרבה שאלות שנשאלות בעקבות המשחק הזה, נדמה שיש אחת שמהדהדת בקול רם יותר: מדוע? למה דברים כאלה עדיין קורים בכדורגל הישראלי של 2012?

מחצית

וכאילו בכדי להראות לנו איך זה אמור להיות באמת, באנגליה קיבלו פוטו פיניש שהוגדר בעיתוני הספורט שם כ"נס ספורטיבי", לא פחות. מנצ'סטר סיטי היתה צריכה בסך הכל לנצח בבית את ק.פ.ר בכדי לזכות באליפות. כשעם אותו מספר נקודות במחזור האחרון מאיימת מנצ'סטר יונייטד לחטוף את התואר, כפי שהיא יודעת לעשות היטב, לתכולים של הסיטי לא היתה ברירה. זה התחיל טוב עם שער יתרון שהדליק את האוהדים, אבל שער שוויון מהיר של ק.פ.ר ועוד אחד שהגיע קצת אחר כך גרם גם למאמינים הגדולים שבאוהדי הסיטי לראות שחור בעיניים, או יותר נכון אדום. בידיעה שיונייטד מובילה, נכנסה מנצ'סטר סיטי לתוספת הזמן של המשחק ולשלוש דקות היסטוריות, בהן הצליח דז'קו להשוות בנגיחה ובכדי להשלים את הסיפור הגיע קון אגוארו עם פריצה נהדרת ושער שהעיף את האוהדים התכולים לשמיים ושינה את פני הדברים בליגה האנגלית. 13 שנה אחרי המהפך המדהים ההוא של היונייטד מול מינכן בגמר ליגת האלופות ו-44 שנה מאז האליפות האחרונה של הסיטי, התואר באנגליה הולך לצד הפחות מקובל של מנצ'סטר. יש שיגידו בצדק מסויים שהכסף הגדול (מיליארד פאונד לערך) ששפכו שם השייחים הסעודים בשנים האחרונות הוא זה שהביא את התואר ההיסטורי, אבל עונה נהדרת ובמיוחד סיום מופלא שכזה גרמו לי להבין שלצד הכסף, גידלו שם בסיטי גם נשמה גדולה. שאפו.

גם נסיכים מזדקנים

אירופה כולה מסיימת בטעם טוב את עונת הכדורגל האחרונה, עם הרבה מחוות ופרידות ממאמנים ושחקנים גדולים, אבל נדמה שהמחזור האחרון באיטליה סיפק כמה רגעים נדירים גם בסטנדרטים אירופאים. אצל סגנית האלופה מילאן מציינים סוף של תקופה כשכוכבי ה"גראנדה מילאן" של שנות ה-2000 וביניהם אלסנדרו נסטה, ג'יאנלוקה זאמברוטה, פיפו אינזאגי, ג'נארו גאטוסו, קלארנס סידורף ומארק ואן בומל יעזבו את הקבוצה בעונה הבאה. אבל כל זה לא משתווה למפגן המדהים שהכינו אוהדי יובנטוס לכבוד הסמל הגדול שלהם אלסנדרו דל פיירו, שקיים בראשון האחרון את משחקו האחרון במדי הגברת הזקנה ואפילו כבש שער בשביל הסטייל. כשהוחלף, בדקה ה-58, נעצר המשחק לכמה דקות וכל הנוכחים קמו על רגליהם בכדי להריע לאחד הכוכבים הגדולים של הכדורגל האיטלקי, שסגר 19 עונות מלאות כשחקן פעיל במועדון. העתיד של דל פיירו על כר הדשא עדיין לא ברור, אבל בכל מה שנוגע לעבר, הנסיך הנצחי ממש לא צריך לדאוג. נתגעגע.

שריקת הסיום
וכאן גם אנחנו נפרדים. עונת הכדורגל לשנת 2011/12 מסתיימת בארץ ובאירופה ואיתה יוצא לחופש גם המדור. היינו כאן במשך העונה האחרונה, עם רגעים היסטוריים, מרגשים ומיוחדים לצד רגעי כעס, בוז ושאט נפש. כמו החיים עצמם, הוכיח לנו המשחק פעם אחר פעם עד כמה הוא בלתי צפוי, מרגש, מכעיס, מדכא ומלהיב גם יחד. כנראה שבגלל זה הוא יישאר איתנו לנצח. ובקשר אלינו – אולי נחזור ואולי לא. אחרי הכל, הכדור הוא עגול.

"'תראי אהובה', אנחנו מנסים בפעם המיליון להקסים אותה, 'זה הרי שחמט בארבעה מימדים, בתנועה, תראי איזה גאון, איך הוא יודע מי יעמוד איפה ומתי כדי שהכדור – לא משנה, עזבי, זה ייגמר בעוד כמה רגעים ואחר כך אני שלך' אנחנו משקרים. 'אחר כך הולכים, אחר כך נעשה מה שתרצי', אומרים לה הילדים…אבל גם היא כבר יודעת שהמשחק הזה לא ייגמר לעולם" (שמואל הספרי)

• הטור השבועי "הכדור הוא הכל" מתפרסם במקור באתר קול הקמפוס