איך יכול דור הכוכב-נולד למצוא את בני האלים?

כשהכל נמדד במספרים של הצבעות, הקלקות, לייקים ודולרים. בערב רב הזה, איך יכול להיווצר אמן אמיתי? מאת סבירם ליאור

איך יכול דור הכוכב-נולד למצוא את בני האלים?

כשהכל נמדד במספרים של הצבעות, הקלקות, לייקים ודולרים. בערב רב הזה, איך יכול להיווצר אמן אמיתי? מאת סבירם ליאור

לד זפלין היו בוגרים, וכאלו יכולנו לשאוף להיות. הנערים והנערות של היום אינם שונים בשאיפותיהם, אבל לנגד עינינו צמח גנון של אוּמנים, מודלים יצוקים מתבנית של תוכניות ריאלטי, כשהכל נמדד במספרים של הצבעות, הקלקות, לייקים ודולרים. בערב רב הזה, איך יכול להיווצר אמן אמיתי?

מאת סבירם ליאור

לא ידעתי שלד זפלין היו בני 20 ומשהו. עד שנודע לי על קיומם כבר עברו ארבע שנים מהתקליט הראשון שהוציאו, ולד זפלין היו תקליט אחד לפני הדעיכה. התמונות המפורסמות שלהם היו מאותה תקופה, והם נראו לי אנשים בוגרים בסביבות ה-30 פלוס. בייחוד בונהם, עם השפם. 

בכלל באותה תקופה, 1974 לערך, אף אחד בלהקות הרוק לא נראה ילדון. הביטלס, דיפ פרפל, אליס קופר, אמרסון לייק אנד פאלמר, ג'נסיס, יס. כולם נראו אנשים בוגרים, בשלים, לא נערים. וזה בדיוק מה שרצינו.

כן, בדיוק כך רצינו אותם – בוגרים. אנחנו, החבר'ה, נערים בסביבות ה-14 או 15, בתחילת דרכנו בחיים, שאפנו להתפתחות. שאפנו להיות הלד זפלין של הדור הבא. ידענו שאנחנו בסך הכל ילדים שלא מגיעים לקרסוליהם, אבל זה היה בסדר. היינו ילדים, עדיין הכל היה אפשרי. ואם הם במרחק זמן רב מאיתנו, אז גם יש המון זמן ללמוד, להשתפר, להגיע לשם.

מנקודת מבטו של נער בן 14 או 15, גם בחורים בני 20 הם גדולים. מה זה גדולים, וואו, הם כבר הרבה מעבר למה שאפשר לחשוב, הם כבר בצבא. אפילו השמיניסטים נורא מבוגרים. אבל ברור שהחברה בסביבות התיכון לא יכולים להיות סופרסטארס, הם עדיין איפשהו כאן בסביבתנו. ההם, מהלהקות מעבר ליבשת, הם כבר ביקום אחר, ברמת קיום אחרת לגמרי. הם נראים, מדברים, מתנהגים, פועלים ועושים דברים ברמה מעבר לכל מה שאנחנו מסוגלים לדמיין. הם בני האלים.

היינו יושבים שעות וימים על כל תקליט שיצא. המחט היתה נוחתת בצד הרחב של התקליט לתוך החריץ, מטיילת את מסע הקסמים שלה לאורך התלמים הספיראליים עם הפסים קטנים המפרידים בין ערוגה אֶפּית אחת למשניה, מסיימת את מסלולה בצד הקטן יותר בפירואט חינני, עולה ומיד אנחנו לוקחים את הזרוע ומובילים את המחט ביד אמונה שוב לתלם הראשון בצד הרחב.

מנתחים כל ניואנס ביצירתו של אמן העטיפה ואיך היא מתייחסת ליצירה

Selling England By The Pound
Selling England By The Pound של ג'נסיס. אמנות העטיפה

במסע המחט לאורך התלם היינו יושבים עם העטיפה, מתבוננים ארוכות על כל פרט בתמונת החזית, בתמונת העורף, אם היה מזל בתמונות הפנימיות. מנתחים כל ניואנס ביצירתו של אמן העטיפה ואיך היא מתייחסת ליצירה. קוראים את כל פרטי הקטעים. מי כתב אותם, מי הקליט, איפה הקליטו. אם עשו עימנו חסד וכתבו אותם על העטיפה האחורית, היינו קוראים את כל המילים של הקטעים, ומנסים להבין את המשמעות. אם לא כתבו אותם, היינו מרכיבים אוזניות ומנסים לקלוט את המילים בשמיעה, שוב ושוב. "האם תוכלי לומר לי היכן ארצי שוכנת", אמר חד הקרן לעיני אהובת האמת שלו (ג'נסיס Selling England By The Pound), "האם אתה מאמין? אלוהים נותן לך לנשום. מדוע איבד, שישה מיליון?" (אמרסון לייק אנד פאלמר), והמילים והמנגינה היו יוצרים אפוסים רחבי יריעה על מסכי דמיוננו.

ההערצה שלנו היתה מודעת ומנומקת. ידענו בדיוק למה, למרות שלא יכולנו להסביר, שמה שמשתקף בצלילים ובתמונות האלו היא איכות. איכות הניתנת לתחושה, לפירוט. איכות התפורה בהתפתחות היצירה מהצלילים הראשונים שלה, בצלילים עצמם, בסיפוריות הסולואים, במורכבות ריקמת הנגינה, ההלחנה ובעוד אלפי פרטים קטנים, החל מהיצירה, דרך עטיפת התקליט וכלה בחברי הלהקה. לאלו היתה חשיבות מכרעת על איך שתפסנו את עצמנו ואיך שהבנו את כיוון החיים. הם, לפי מה ששמענו בתוך יצירתם, לא בחרו בדרך הקלה, לא היו בובות על חוט של התעשייה, לא היו ילדותיים, שבלוניים, פשוטים, יצרני להיטים, לא תמיד היו יפים ולא נראו צעירים עד כדי מבוכה. להיפך, הם היו מורכבים, חותרים לאמת, מחפשים בעצמם, חוצבים בברזל את קירות ארמון יצירתם, בוגרים. כאלו יכולנו לשאוף להיות.

עברו עשורים. הנערים והנערות של היום אינם שונים. גם להם יש שאיפות, חלומות, רצון להיות הטוב ביותר שיוכלו.

אבל משהו אחר כן השתנה. בני האלים מתו, ולא קמו אחרים תחתם. במקום זאת לנגד עיננו צמח גנון של אוּמנים, מודלים יצוקים מתבנית של תוכניות ריאלטי, בובונים ובובונות, להיטים מלוקקים של בית פזמון וגימיק. ילדונים יפהפיים סקסיים מבריקים ושטוחים כפלקט כרומו. לא צריך לדעת לנגן, ואם כן אז רק הביצוע הטכני חשוב, חס וחלילה סולו שהינו חלק מהותי מהמכלול, הס מלהזכיר משמעות מורכבת, או קומפוזיציה, אפילו הדיסטורשן מתורבת אפילו הפריקיות מתועשת.

כמעט כולנו אוהבים גלידה, אבל מבינים שלצרוך רק גלידה זה לא בריא. להיטים, סדרות סבון, שעשועונים וריאלטי הם גלידה. אל תטעו, יש הבדל מהותי בין ביצוע ליצירה. יופי, נעורים ויהירות הם דברים נפרדים מאיכות, וזה לא שמישהו צעיר ויפה או יהיר לא יכול ליצור איכות. איכות היא רבת מימדים. ניתן להצביע על איכות בביצוע, בצליל, בהופעה, אך הכי מורכב ליצור איכות בארכיטקטורה של יצירה – בהלחנה. לב האיכות נמצא שם.

הגענו לעידן המתאפיין בשבלונות, ובמסגרת כזאת של יצירה, כאשר המיקוד הוא בלהיט הבא, באיך לעשות יותר כסף, הארכיטקטורה, שהיא הביטוי העמוק ביותר של יצירה ותרבות, נזרקת מהחלון. על רקע זה הגענו לעידן המייצר ערב רב של אלילי נעורים ילדותיים, פעוטות, חסרי אמירה, חסרי תוכן, חסרי מעוף, חסרי כיוון, בובות מופעלות על ידי כותבי הלהיטים והמפיקים שמאחוריהם, תוכניות הריאלטי, ערמות הצלופן הפירוטכניקה, כשהכל נמדד במספרים של הצבעות, הקלקות, לייקים ודולרים.

הדור לא הולך ופוחת, אנחנו הם אלו שהולכים ומפחיתים אותו

בערב רב הזה, איך יכול להיווצר אמן אמיתי? ואיך יכול הדור הזה למצוא את בני האלים? הדור לא הולך ופוחת, אנחנו הם אלו שהולכים ומפחיתים אותו. אנחנו, בכך שאנחנו מאפשרים ומשתתפים. כן זה בסדר להירגע, לראות תוכנית טפשית ולא לחשוב פעמיים. אבל אם זה כל מה שאנחנו עושים ולא מראים להם דברים נוספים, אם כל מה שאנחנו עושים הוא ללכת ולחזור מעבודה משמימה ולא מראים להם שיש גם דברים אחרים שמלאים בתוכן. אם אין לנו חלק זעיר שאנחנו מקדישים בחיינו לערכים, לתכנים, ללימוד, לשאיפות, לעשות אפילו את הדבר הקטן ביותר שהאמנו בו כשהיה לנו חלום. אם אין אף אחד בחייהם שאפילו בדבר הקטן ביותר הינו בן אלים, איך הם יידעו? איך יצמחו? אלו אנחנו שצריכים לחיות את חיינו כפי שאנחנו מאמינים שהם צריכים לחיות את חייהם.

* * *

ועדיין הרעב קיים. פה ושם אני רואה נערים ונערות מתקבצים סביב אותה רוח ישנה, נמשכים לאורה של מדורת העבר. הם באים ונקבצים מכל הארץ, נוברים בערמות השכחה, מוציאים ביד רועדת תקליט ישן של בני האלים המתים ובעיניהם ניצת הניצוץ.

להם אני אומר, אני אוהב אתכם, אחיי אתם, קחו את הניצוץ הישן הזה והבעירו את האש.  

6 Comments

  1. איקי בשן
    24 במאי 2012 @ 16:21

    ליאור, זה לא רק בראש שלו, אני מצטרפת אליו כי אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, זה גם בראש שלי ושל כולנו..חווינו איזו חוויה בתקופה ההיא…

  2. שוקי
    23 במאי 2012 @ 3:08

    זה לא unicorn אלא unifaun, שזה אל שפיטר גבריאל המציא כמדומני.

    • סבי
      23 במאי 2012 @ 9:02

      צודק. רואה? לא היו מילים על העטיפה. ציטטתי מהזכרון.

      • סבי
        23 במאי 2012 @ 9:20

        באמת אף פעם לא הבנתי מה פתאום חד קרן. לא היה גוגל. תודה על תיקון חיבור מוחי שגוי בן עשרות שנים.

        זה מזכיר לי ידידה שחשבה שבכל ביצה ישן הספנתעיר (שזה ודאי איזה אפרוח של יצור מיתולוגי) בשיר קן לציפור של ביאליק.

  3. ליאור
    22 במאי 2012 @ 21:43

    בחייך בני אלים זה בראש שלך… זאת הדרך שהייתה לך לאהוב את המוזיקה ולחגוג את זה. היום יש דרכים אחרות. הדור לא הולך ופוחת הוא משתנה. (טוב בחלק מהעינינים גם פוחת…)

    • סבי
      23 במאי 2012 @ 9:14

      השתמשתי בבני אלים משום שבזמנו קראתי כתבה על לד זפלין שתיארה את המצב הנפשי הקשה שלהם בעקבות ירידת הפופולריות שלהם והתפרקות הלהקה עקב מותו של בונהם כשהיו בסך הכל בני שלשים וקצת. הכתבה תיארה את המשבר הגדול שחוו ביחס למעמדם כ Demigods בלהקה מילה שפרושה אל למחצה או אליל אבל זה לא נשמע לי טוב בעברית בקונטקסט. המשמעות של המילה הזאת היא בעצם הילדים שנולדו מזיווגי האלים עם בני האנוש כך שהסבתי את זה לבני אלים.

      לגבי אם זה בראש שלי, כמובן שזה בראש שלי. אבל הכוונה היא לכבוד הגדול (אבל שוב זו מילה שלא מביעה באמת את מה שהרגשנו) שרחשנו ליוצרים המדהימים הללו.

לד זפלין היו בוגרים, וכאלו יכולנו לשאוף להיות. הנערים והנערות של היום אינם שונים בשאיפותיהם, אבל לנגד עינינו צמח גנון של אוּמנים, מודלים יצוקים מתבנית של תוכניות ריאלטי, כשהכל נמדד במספרים של הצבעות, הקלקות, לייקים ודולרים. בערב רב הזה, איך יכול להיווצר אמן אמיתי?

מאת סבירם ליאור

לא ידעתי שלד זפלין היו בני 20 ומשהו. עד שנודע לי על קיומם כבר עברו ארבע שנים מהתקליט הראשון שהוציאו, ולד זפלין היו תקליט אחד לפני הדעיכה. התמונות המפורסמות שלהם היו מאותה תקופה, והם נראו לי אנשים בוגרים בסביבות ה-30 פלוס. בייחוד בונהם, עם השפם. 

בכלל באותה תקופה, 1974 לערך, אף אחד בלהקות הרוק לא נראה ילדון. הביטלס, דיפ פרפל, אליס קופר, אמרסון לייק אנד פאלמר, ג'נסיס, יס. כולם נראו אנשים בוגרים, בשלים, לא נערים. וזה בדיוק מה שרצינו.

כן, בדיוק כך רצינו אותם – בוגרים. אנחנו, החבר'ה, נערים בסביבות ה-14 או 15, בתחילת דרכנו בחיים, שאפנו להתפתחות. שאפנו להיות הלד זפלין של הדור הבא. ידענו שאנחנו בסך הכל ילדים שלא מגיעים לקרסוליהם, אבל זה היה בסדר. היינו ילדים, עדיין הכל היה אפשרי. ואם הם במרחק זמן רב מאיתנו, אז גם יש המון זמן ללמוד, להשתפר, להגיע לשם.

מנקודת מבטו של נער בן 14 או 15, גם בחורים בני 20 הם גדולים. מה זה גדולים, וואו, הם כבר הרבה מעבר למה שאפשר לחשוב, הם כבר בצבא. אפילו השמיניסטים נורא מבוגרים. אבל ברור שהחברה בסביבות התיכון לא יכולים להיות סופרסטארס, הם עדיין איפשהו כאן בסביבתנו. ההם, מהלהקות מעבר ליבשת, הם כבר ביקום אחר, ברמת קיום אחרת לגמרי. הם נראים, מדברים, מתנהגים, פועלים ועושים דברים ברמה מעבר לכל מה שאנחנו מסוגלים לדמיין. הם בני האלים.

היינו יושבים שעות וימים על כל תקליט שיצא. המחט היתה נוחתת בצד הרחב של התקליט לתוך החריץ, מטיילת את מסע הקסמים שלה לאורך התלמים הספיראליים עם הפסים קטנים המפרידים בין ערוגה אֶפּית אחת למשניה, מסיימת את מסלולה בצד הקטן יותר בפירואט חינני, עולה ומיד אנחנו לוקחים את הזרוע ומובילים את המחט ביד אמונה שוב לתלם הראשון בצד הרחב.

מנתחים כל ניואנס ביצירתו של אמן העטיפה ואיך היא מתייחסת ליצירה

Selling England By The Pound
Selling England By The Pound של ג'נסיס. אמנות העטיפה

במסע המחט לאורך התלם היינו יושבים עם העטיפה, מתבוננים ארוכות על כל פרט בתמונת החזית, בתמונת העורף, אם היה מזל בתמונות הפנימיות. מנתחים כל ניואנס ביצירתו של אמן העטיפה ואיך היא מתייחסת ליצירה. קוראים את כל פרטי הקטעים. מי כתב אותם, מי הקליט, איפה הקליטו. אם עשו עימנו חסד וכתבו אותם על העטיפה האחורית, היינו קוראים את כל המילים של הקטעים, ומנסים להבין את המשמעות. אם לא כתבו אותם, היינו מרכיבים אוזניות ומנסים לקלוט את המילים בשמיעה, שוב ושוב. "האם תוכלי לומר לי היכן ארצי שוכנת", אמר חד הקרן לעיני אהובת האמת שלו (ג'נסיס Selling England By The Pound), "האם אתה מאמין? אלוהים נותן לך לנשום. מדוע איבד, שישה מיליון?" (אמרסון לייק אנד פאלמר), והמילים והמנגינה היו יוצרים אפוסים רחבי יריעה על מסכי דמיוננו.

ההערצה שלנו היתה מודעת ומנומקת. ידענו בדיוק למה, למרות שלא יכולנו להסביר, שמה שמשתקף בצלילים ובתמונות האלו היא איכות. איכות הניתנת לתחושה, לפירוט. איכות התפורה בהתפתחות היצירה מהצלילים הראשונים שלה, בצלילים עצמם, בסיפוריות הסולואים, במורכבות ריקמת הנגינה, ההלחנה ובעוד אלפי פרטים קטנים, החל מהיצירה, דרך עטיפת התקליט וכלה בחברי הלהקה. לאלו היתה חשיבות מכרעת על איך שתפסנו את עצמנו ואיך שהבנו את כיוון החיים. הם, לפי מה ששמענו בתוך יצירתם, לא בחרו בדרך הקלה, לא היו בובות על חוט של התעשייה, לא היו ילדותיים, שבלוניים, פשוטים, יצרני להיטים, לא תמיד היו יפים ולא נראו צעירים עד כדי מבוכה. להיפך, הם היו מורכבים, חותרים לאמת, מחפשים בעצמם, חוצבים בברזל את קירות ארמון יצירתם, בוגרים. כאלו יכולנו לשאוף להיות.

עברו עשורים. הנערים והנערות של היום אינם שונים. גם להם יש שאיפות, חלומות, רצון להיות הטוב ביותר שיוכלו.

אבל משהו אחר כן השתנה. בני האלים מתו, ולא קמו אחרים תחתם. במקום זאת לנגד עיננו צמח גנון של אוּמנים, מודלים יצוקים מתבנית של תוכניות ריאלטי, בובונים ובובונות, להיטים מלוקקים של בית פזמון וגימיק. ילדונים יפהפיים סקסיים מבריקים ושטוחים כפלקט כרומו. לא צריך לדעת לנגן, ואם כן אז רק הביצוע הטכני חשוב, חס וחלילה סולו שהינו חלק מהותי מהמכלול, הס מלהזכיר משמעות מורכבת, או קומפוזיציה, אפילו הדיסטורשן מתורבת אפילו הפריקיות מתועשת.

כמעט כולנו אוהבים גלידה, אבל מבינים שלצרוך רק גלידה זה לא בריא. להיטים, סדרות סבון, שעשועונים וריאלטי הם גלידה. אל תטעו, יש הבדל מהותי בין ביצוע ליצירה. יופי, נעורים ויהירות הם דברים נפרדים מאיכות, וזה לא שמישהו צעיר ויפה או יהיר לא יכול ליצור איכות. איכות היא רבת מימדים. ניתן להצביע על איכות בביצוע, בצליל, בהופעה, אך הכי מורכב ליצור איכות בארכיטקטורה של יצירה – בהלחנה. לב האיכות נמצא שם.

הגענו לעידן המתאפיין בשבלונות, ובמסגרת כזאת של יצירה, כאשר המיקוד הוא בלהיט הבא, באיך לעשות יותר כסף, הארכיטקטורה, שהיא הביטוי העמוק ביותר של יצירה ותרבות, נזרקת מהחלון. על רקע זה הגענו לעידן המייצר ערב רב של אלילי נעורים ילדותיים, פעוטות, חסרי אמירה, חסרי תוכן, חסרי מעוף, חסרי כיוון, בובות מופעלות על ידי כותבי הלהיטים והמפיקים שמאחוריהם, תוכניות הריאלטי, ערמות הצלופן הפירוטכניקה, כשהכל נמדד במספרים של הצבעות, הקלקות, לייקים ודולרים.

הדור לא הולך ופוחת, אנחנו הם אלו שהולכים ומפחיתים אותו

בערב רב הזה, איך יכול להיווצר אמן אמיתי? ואיך יכול הדור הזה למצוא את בני האלים? הדור לא הולך ופוחת, אנחנו הם אלו שהולכים ומפחיתים אותו. אנחנו, בכך שאנחנו מאפשרים ומשתתפים. כן זה בסדר להירגע, לראות תוכנית טפשית ולא לחשוב פעמיים. אבל אם זה כל מה שאנחנו עושים ולא מראים להם דברים נוספים, אם כל מה שאנחנו עושים הוא ללכת ולחזור מעבודה משמימה ולא מראים להם שיש גם דברים אחרים שמלאים בתוכן. אם אין לנו חלק זעיר שאנחנו מקדישים בחיינו לערכים, לתכנים, ללימוד, לשאיפות, לעשות אפילו את הדבר הקטן ביותר שהאמנו בו כשהיה לנו חלום. אם אין אף אחד בחייהם שאפילו בדבר הקטן ביותר הינו בן אלים, איך הם יידעו? איך יצמחו? אלו אנחנו שצריכים לחיות את חיינו כפי שאנחנו מאמינים שהם צריכים לחיות את חייהם.

* * *

ועדיין הרעב קיים. פה ושם אני רואה נערים ונערות מתקבצים סביב אותה רוח ישנה, נמשכים לאורה של מדורת העבר. הם באים ונקבצים מכל הארץ, נוברים בערמות השכחה, מוציאים ביד רועדת תקליט ישן של בני האלים המתים ובעיניהם ניצת הניצוץ.

להם אני אומר, אני אוהב אתכם, אחיי אתם, קחו את הניצוץ הישן הזה והבעירו את האש.  

6 Comments

  1. איקי בשן
    24 במאי 2012 @ 16:21

    ליאור, זה לא רק בראש שלו, אני מצטרפת אליו כי אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, זה גם בראש שלי ושל כולנו..חווינו איזו חוויה בתקופה ההיא…

  2. שוקי
    23 במאי 2012 @ 3:08

    זה לא unicorn אלא unifaun, שזה אל שפיטר גבריאל המציא כמדומני.

    • סבי
      23 במאי 2012 @ 9:02

      צודק. רואה? לא היו מילים על העטיפה. ציטטתי מהזכרון.

      • סבי
        23 במאי 2012 @ 9:20

        באמת אף פעם לא הבנתי מה פתאום חד קרן. לא היה גוגל. תודה על תיקון חיבור מוחי שגוי בן עשרות שנים.

        זה מזכיר לי ידידה שחשבה שבכל ביצה ישן הספנתעיר (שזה ודאי איזה אפרוח של יצור מיתולוגי) בשיר קן לציפור של ביאליק.

  3. ליאור
    22 במאי 2012 @ 21:43

    בחייך בני אלים זה בראש שלך… זאת הדרך שהייתה לך לאהוב את המוזיקה ולחגוג את זה. היום יש דרכים אחרות. הדור לא הולך ופוחת הוא משתנה. (טוב בחלק מהעינינים גם פוחת…)

    • סבי
      23 במאי 2012 @ 9:14

      השתמשתי בבני אלים משום שבזמנו קראתי כתבה על לד זפלין שתיארה את המצב הנפשי הקשה שלהם בעקבות ירידת הפופולריות שלהם והתפרקות הלהקה עקב מותו של בונהם כשהיו בסך הכל בני שלשים וקצת. הכתבה תיארה את המשבר הגדול שחוו ביחס למעמדם כ Demigods בלהקה מילה שפרושה אל למחצה או אליל אבל זה לא נשמע לי טוב בעברית בקונטקסט. המשמעות של המילה הזאת היא בעצם הילדים שנולדו מזיווגי האלים עם בני האנוש כך שהסבתי את זה לבני אלים.

      לגבי אם זה בראש שלי, כמובן שזה בראש שלי. אבל הכוונה היא לכבוד הגדול (אבל שוב זו מילה שלא מביעה באמת את מה שהרגשנו) שרחשנו ליוצרים המדהימים הללו.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן