תושבי שכונות הדרום הופקרו על-ידי ממשלתם. עם או בלי גניבות; עם או בלי מעשי אונס ותקיפה; עם או בלי עלייה בנתוני הפשע – המכה הזאת נפלה עליהם, ועליהם בלבד. ועל הוריהם הקשישים והעניים, על הילדים והתינוקות שלהם, על רכושם המופקר, על הבית והגינה הציבורית שנהפכה למחנה מעבר לפליטים חסרי כל. ממשלת ישראל הפקירה אותם במצח נחושה

מאת טובי פולק

תושבי שכונות דרום תל-אביב צודקים. גם תושבי ערד צודקים. וגם תושבי אילת. וגם כמה שכונות במרכז פתח-תקוה. ואולי עוד כמה ערים ושכונות בארץ שעולמם התהפך עליהם. שפתאום גויסו בעל כורחם, ובלי שאיש שאל לדעתם, להיות מגש הכסף המודרני שעליו בונה מדינת ישראל את ישראל השלישית, הרביעית. אולי את ישראל האחרונה.

צודקים תושבי השכונות החלשות, האנשים המחוקים וחסרי הכוח, שפתאום הכל נפל על הראש שלהם. בלי שמישהו יכין אותם למשימה. למטלה הבלתי אפשרית הזאת. בלי שמישהו ביקש את רשותם. בלי שמישהו בכלל יספור אותם. יום אחד, בתוך כמה חודשים, בתוך שנים ספורות – כל העולם שהיה להם – נעלם; ובמקומו נברא עולם חדש, מאיים, עולם בלתי אפשרי.

צודקים תושבי שכונת שפירא, שוכני התחנה המרכזית, תושבי ערד, אנשי אילת. צודקים לגמרי. הממשלה חסרת האחריות, שהם אזרחיה ונתיניה, פשוט זרקה אותם לכלבים. הם צודקים כי הם הופקרו. והם מופקרים. יום ולילה, שבוע אחרי שבוע, כל יום, כל הזמן. ממשלת ישראל, חברי הכנסת, המשטרה, משרד הפנים, העירייה – כולם שותפים לרשלנות פושעת מדרגה ראשונה. על התנהגות כזאת המדינה מעמידה לדין כמו כלום אזרחים שחשודים שלא ביצעו את תפקידם, שהתרשלו בסידורי ביטחון ובטיחות, שלא קיימו את הכללים, שפעלו בניגוד לחוק. ומי יעמיד לדין את שרי הממשלה? את פקידי הממשלה הבכירים? את ראשי משרדי הממשלה? את חברי הכנסת? את המשטרה? את משמר הגבול? את העירייה, על נבחריה ובעלי התפקידים שבה?

צודקים לגמרי תושבי הדרום (שם קוד) המופקרים. צודקים לגמרי הם, ולא חבורת הכהניסטים הגזענית, הרעה, הפרועה והפושעת שרוכבת על גבם. צודקים האנשים הפשוטים, התמימים, שומרי החוק, העניים, חסרי הרכוש ונטולי הכוח. הממשלה הפקירה אותם והלכה לישון. התושבים צודקים, וייסלח להם גם אם הם טועים ומכלילים והופכים את כל הפליטים וכל המסתננים וכל מהגרי העבודה לפושעים, לאנסים או לרוצחים. צודקים תושבי הדרום, כי הממשלה שהם בחרו עזבה את הבית, נעלה את הדלת וזרקה את המפתח לים. הם צודקים, גם כשהם לא תמיד צודקים.

בליל של נתונים סותרים – אף אחד מהם לא תמים

אי-אפשר לדעת מה נכון מכל הנתונים השונים והמשונים, המתפתלים והסותרים את עצמם: האם נתוני הפשיעה בשכונות הדרום עלו, או שמא ירדו; האם יש קשר בין הנתונים לבין המציאות, ובין המציאות היומיומית להימצאותם ברחובות ובגנים של עשרות אלפי אנשים חסרי שם, חסרי מעמד, חסרי שפה, עשרות אלפי אנשים שקופים. עשרות אלפי צללים וצלליות – וכולם על ראשם, הוריהם וטפם של התושבים החלשים, שביום אחד הבינו שפשוט הפקירו אותם. נטשו אותם לאנחות. כי גם אם לא היה מתחולל אפילו מעשה אונס אחד, גם אם אין שום קשר בין נתוני הפשיעה (שעלו או לא – אני לא מצליח להבין) לבין עשרות אלפי הלא-אזרחים החדשים שנחתו לאנשים החלשים האלה בחצר – הם עדיין משלמים את מלוא המחיר.

יבורכו אנשי מרק לוינסקי. פרס ישראל, באמת, לכל ארגוני הסיוע לפליטים, למסתננים ולמהגרי העבודה. הם עושים עבודת קודש. עבודה ראויה, מתבקשת, הומנית. הם קדושים. יבורכו המתנדבים והארגונים – ותקולל הממשלה המופקרת. ממשלה שלא ידעה לקבוע גבול, שלא מסוגלת לשמור על הגבול, שלא יודעת האם לבלוע או להקיא, האם לקלוט או לשקם, לכלוא או לגרש. זו ממשלה מופקרת. ממשלה אדישה, שלנוכח כל מצוקה פשוט מביטה לכיוון השני. ממשלה ללא גבולות.

ובכל מקום שבו הריבון נעדר – נכנסים הטפילים. הפרזיטים הרעילים. תנועה גזענית שהוצאה אל מחוץ לחוק, ובגלל אוזלת ידה של אותה כנסת ואותה ממשלה הצליחה להיכנס דרך החלון לאותו מקום שממנו גורשה דרך הדלת, וכמו תמיד רוכבת על החולשה, העוני ובעיקר הפחד. וזה לא רק הצבע השחור של האנשים האלה, האנשים ללא שם, למרות שהוא כמובן תורם. תסמכו על הטפילים שהיו שמחים לרקוד על הדם גם אם היה מדובר בבעלי צבע עור הרבה יותר בהיר. מישהו אמר "ערבים"? "פלסטינים"?

צודקים תושבי הדרום: הם לא יכולים לבדם. הם הופקרו. עם או בלי גניבות של טלפונים, ארנקים, מזון או בגדים; עם או בלי מעשי אונס ותקיפה; עם או בלי עלייה בנתוני הפשע; המכה הזאת נפלה עליהם, ועליהם בלבד. עליהם, ועל הוריהם הקשישים והעניים, על הילדים והתינוקות שלהם, על רכושם המופקר, על הבית המסכן שלהם והגינה הציבורית שנהפכה למחנה מעבר לפליטים חסרי כל; על הפחד לשבת בתחנת האוטובוס בשכונה כשיורדת החשיכה, על תחושת הביטחון היומיומית שנמסה לה וגם על הפרנסה שבורחת.

ממשלה בלי אלוהים, ממשלה שאין לה גבול

ממשלת ישראל, ממשלה ללא גבולות ובלי אלוהים, לא סופרת אותם. לא עושה דבר וחצי דבר להקל על מצוקתם. לא שומרת על זכויותיהם. עומד ראש הממשלה שלהם, זה שהם בוחרים בו בכל פעם מחדש, זה שהוא המשיח וגם מלך ישראל גם יחד – ומצהיר שמדובר ב"בעיה קשה מאוד"; ש"יש להוציא את המסתננים פיזית" וגם "להחמיר מאוד בענישה"… וואלה, מר נתניהו? וואלה? להוציא אותם פיזית? באמת? ומי בדיוק מפריע לך להוציא אותם פיזית ברגע זה ממש? ולאן בדיוק אתה חושב להוציא אותם? לקריית הממשלה בירושלים? לרחביה? לרמת אביב ג'? ואת מי בדיוק אתה מעוניין להעניש בחומרה? את אבק האדם שצעד ברגל מאפריקה לדרום תל-אביב? במה תעניש אותם? תכניס אותם לכלא? תכלא את מי שממילא חי בכלא ללא סוהרים ובלי ארוחות? איפה בדיוק תשים אותם? ומה אתה הולך לעשות עם האלפים שממשיכים לזרום לגבול הפרוץ שאתה – כן, אתה – אחראי עליו?

אתם, אני, כל אחד מאיתנו, אם היה בעל תפקיד, לא חשוב איזה, והיה מועל בתפקידו כמו שמועלת ממשלת ישראל בתפקידה ושליחותה – השלטונות היו מעמידות אותו למשפט על רשלנות פושעת. והוא היה נענש בחומרה.

ובכן, צריך להגיד את זה בקול גדול ובלי להתבייש: ממשלת ישראל היא הרשלנית. ממשלת ישראל, ובראשה ראש ממשלה ישראל, היא רשלנית. היא פושעת. ראש ממשלת ישראל, שנהנה לקבל את כל הכיבודים, אשם ברשלנות פושעת. על פשעים כאלה אנשים כאלה צריכים לשבת בכלא. הרבה שנים.