לעיתים אנחנו מעדיפים להחזיק כל כך חזק משהו שהיה קיים פעם, שלא נצטרך להתעמת עם פרידה. לא יודעים לשחרר. מאת איתנה לוי אליעזר
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
לעיתים אנחנו מעדיפים להחזיק כל כך חזק משהו שהיה קיים פעם, שלא נצטרך להתעמת עם פרידה. מעדיפים לכבול את עצמנו, כי אנחנו לא רוצים לשחרר, לא יודעים לשחרר
מאת איתנה לוי אליעזר
"לא טוב לי, החלטתי שאני עוזב/ת".
בום!!!
איך אנחנו, לפחות בכמה שנים מחיינו, פוחדים לשמוע את המשפט הזה. פוחדים שזה יכה בנו כרעם ביום בהיר. גם אם העניינים צולעים, גם אם האהבה די על הקרשים, אנחנו פוחדים. את המשפט הזה אנחנו ממאנים לקבל.
פחד מכשלון? אגו? למה לא אנחנו אמרנו את זה קודם? הפחד לשחרר?
הקושי שלנו לשחרר, במיוחד במערכת זוגית, מקבע אותנו ולא נותן לנו להתפתח. לעיתים אנחנו מעדיפים להחזיק כל כך חזק, לתפוס בשתי ידיים משהו שהיה קיים פעם, שלא נצטרך להתעמת עם פרידה. עדיפים לכבול את עצמנו, כי אנחנו לא רוצים לשחרר, לא יודעים לשחרר.
אנחנו פוחדים משינויים, פוחדים מהלא נודע, רגילים למוכר, לישן, ולא בהכרח לטוב.
כשם שאנחנו מורגלים לנעול את הבית בלילה, להגן על עצמנו, אנחנו מורגלים לנעול את ליבנו לשינויים. הפחד מכרסם – מה יהיה אם לא אוהב יותר? אם לא אמצא בנ/ת זוג חדש? האם אשאר לבד? כל התחושות הללו גורמות לנו לדבוק במה שיש, לא לפתוח את הלב לסיטואציות חדשות, להכרויות.
הידיעה איך לשחרר כרוכה לא פעם בעבודה עצמית ובסבלנות רבה. אנחנו צריכים קודם כל לבנות את הבטחון שלנו לגבי עצמנו. אנחנו אנשים עצמאיים קודם כל, הבחירה היא בידינו, האפשרויות הן אך ורק שלנו.
שתי המילים, "הבחירה בידינו", לעיתים נראות כקלישאה אחת גדולה. נו, באמת, איזו בחירה כבר יכולה להיות לי? אלו החיים וזהו זה.
גם אם טעינו בדרך, זו לפחות הטעות שלנו
זו טעות. ברגע שאנחנו נותנים למישהו אחר, ולא חשוב מי, לבצע את הבחירות שלנו – אנחנו עלולים לאבד את עצמנו בתוך התסבוכת המופלאה והבכלל לא פשוטה שנקראת חיים. אנחנו ורק אנחנו אחראים על הבחירות שלנו. וגם אם טעינו בדרך, זו לפחות הטעות שלנו, וממנה אנחנו יכולים לצמוח, או להיתקע ברחמים עצמיים ולהגיד "אבל למה אני?"
בסופו של דבר זה אנחנו, גם הצמיחה, גם הרחמים העצמיים, הבריחה מהלא נודע והקושי לשחרר, זה אנחנו. אתה ואני.
"הוא נפרד ממני לפני שבועיים, לא שמעתי ממנו, למרות שרוב הזמן רבנו, בקושי התראינו, לא ידע להעניק לי, לא רצה. אני יודעת בתוך תוכי שאנחנו לא מתאימים, התקשרתי אליו כמה פעמים מאז הפרידה. הוא לא ענה לי, אני לא מאמינה על עצמי שאני מתקשרת, למה אני לא משחררת? אני עוברת עכשיו בסמוך לבית הקפה שהיינו יושבים, מתווכחים, לא רגועים, ויחד עם זאת אני מכריחה את עצמי רק להיזכר במעט הרגעים היפים, לפחות במחשבתי, שעברנו יחד. אני צריכה לשחרר, אותי, אותו, ממה אני פוחדת, הרי כל סוף הוא התחלה חדשה, והיכן שנסגרת דלת כבדה, חלון גדול ומואר נפתח, צריכה לשחרר, לשחרר".
לאגו תפקיד מרכזי בפרידה. השאלות והתהיות שעוברות במוח לא פשוטות, ואיתן צריך להתמודד. אני לא יפה מספיק? אני לא נשית? לא הייתי מספיק טובה במיטה? לא הייתי מספיק גבר בשבילה? מה הפריע לה בי?
השאלות הללו הקודחות במוח, לא מביאות לשום מקום חיובי. אנחנו עלולים ליצור מציאות משל עצמנו, שאינה זהה בכלל עם המציאות של הצד השני. זה רק מחליש אותנו. כאן מגיע השחרור, מהמחשבות, מהמציאות שאנחנו עוטים סביבנו לשם הגנה מעצמנו, מהקנאה שלא תורמת לכלום, רק פוצעת.
במקום להינעל הרמטית, להיפתח לקולות חדשים, לריחות חדשים
כאן נכנסת העבודה העצמית: במקום להינעל הרמטית, פשוט להיפתח. להיפתח לקולות חדשים, לריחות חדשים. להכיר בעובדה שאנחנו יפים בזכות עצמנו קודם כל. האובססיביות אחרי משהו שלא קיים כל כך מיותרת, פוגעת רק בעצמנו. הפתיחות והשחרור יעשו לנו כל כך טוב, ויפה שעה אחת קודם.
כשם שאנחנו דורשים מההורים שלנו לשחרר אותנו, להעניק לנו עצמאות ולסמוך עלינו, וכהורים, אנחנו חייבים לשחרר את ילדינו לחיים עצמאיים, להתמודדות משלהם, כך גם במערכת זוגית. בין אם מערכת היחסים הייתה ארוכה או קצרה, בין אם הייתה מספקת, או שגרתית ונינוחה, כשאחד מהצדדים אומר גמרנו – נהייה חזקים ונמשיך הלאה. הכל לטובה, את עצמנו הרווחנו ביושר.
בדרך יהיו ודאי עליות ומורדות בדרך, זה טבעי ואנושי. יהיו געגועים, פחדים, טלפונים מיותרים. אבל לא לוותר על השחרור ועל העצמאות. אלה החיים שלנו, קודם כל.