עתירת "אדם, טבע ודין" והתנועה לאיכות השלטון, שביקשו לבטל את ההסכם שחתם משרד האוצר עם מפעלי ים המלח בעניין קציר המלח והגדלת שיעור התמלוגים, נדחתה. השופט סולברג: "אין לומר כלל וכלל כי המיתווה שעליו החליטה הממשלה איננו סביר. אדרבה"

מאת כתב מגפון

בג"ץ דחה אתמול את העתירה של עמותת "אדם, טבע ודין" והתנועה למען איכות השלטון לעניין ההסכם שחתם משרד האוצר עם מפעלי ים המלח בעניין קציר המלח והגדלת שיעור התמלוגים. השופט נעם סולברג: "נתנו דעתנו על השיקולים המרכזיים שביסוד המתווה הנדון ועל ההליכים שקדמו להחלטת הממשלה. ניכר כי נעשתה בחינה מעמיקה וכי נטלו בה חלק הגורמים המקצועיים השונים הצריכים לעניין… אין לומר כלל וכלל כי המיתווה שעליו החליטה הממשלה איננו סביר. אדרבה."

לפי פסק דינו של השופט סולברג, אין מדובר עדיין בהסכם, אלא במיתווה לפתרון בעניין מימון ביצוע ותמלוגים. עיקרו של המיתווה הוא בכך, שעל מנת להסיר שכבת מלח שהצטברה באגן הדרומי של ים המלח, ואשר גורמת לעליית מפלס המים באיזור באופן שמסכן אינטרסים שונים – בכללם את בתי המלון שבאיזור – תקצור מי"ה (מפעלי ים המלח) את המלח, תישא בחלק הארי מעלות הקציר, וכמו כן תגדיל את שיעור התמלוגים לקופת המדינה עבור הפקת מינרלים מים המלח.

לטענת העותרות, לוקה החלטת הממשלה באי-סבירות קיצונית, מכיוון שהיא מתבססת על תשתית עובדתית שגויה, "מפקירה את הקופה הציבורית", המיתווה איננו מידתי, פוגע בצדק החלוקתי, הוא לא נעשה בשקיפות, ולא קדם לו דיון ציבורי. התוצאה של כריכת קציר המלח עם סוגיית המיסוי מההכנסות והתמלוגים שעתידה מי"ה לשלם למדינה, היא קיפוח הציבור.

נציגי המשיבים טענו בתגובה, כי הכריכה הנ"ל היא סוגיה חברתית-כלכלית רב-קודקודית, מהסוג ששיקול הדעת של הממשלה בעניינה רחב ביותר, וכי אין עילה להתערב בו. בחשבון כולל יעמוד היקף המימון של מי"ה על כ-90% מפרויקט הקציר, ושל המדינה על כ-10%בלבד. מדובר בשאלה של ניהול סיכונים מיטבי, כשברקע עומד הצורך החיוני במתן פתרון מהיר לסוגיית עליית מפלס ים המלח.

סולברג כותב בפסק הדין: "נתנו דעתנו על השיקולים המרכזיים שביסוד המיתווה הנדון, ועל ההליכים שקדמו להחלטת הממשלה. ניכר כי נעשתה בחינה מעמיקה וכי נטלו בה חלק הגורמים המקצועיים השונים הצריכים לעניין. אין זה מן הנמנע אומנם כי ניתן היה להגיע גם למיתווה אחר. אפשר היה להימנע מכריכת פתרון סוגיית הקציר עם שיעור התגמולים, אך אין מניעה עקרונית מפני הכריכה, ויש בה יתרונות לגבי מימוש יעיל של פתרון הבעיה הדוחקת של עליית מפלס ים המלח".

השופט מציין כי שר האוצר והשר להגנת הסביבה הציגו את עמדותיהם לפני השרים, החשבת הכללית הסבירה את המיתווה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה חיווה דעתו בפני הממשלה – תוך הצגת סיכונים וסיכויים במישור המשפטי – כי מדובר בהסכם סביר וכי ראוי לאשרוֹ. גם ראש המועצה הלאומית לכלכלה ונציג המכון הגאולוגי הציגו את עמדותיהם המקצועיות. "אמת נכון הדבר, התנהלות הממשלה אינה חפה משגיאות. סחבת של עשרות שנים… אבל התוצר המוגמר מדבר בעד עצמו. זאת לזכור ולהזכיר, הנושא הנדון הוא בלב-ליבה של סמכות הממשלה. למקרא נימוקי העתירה ותגובותיהן המפורטות של הממשלה ושל מי"ה, על פני הדברים, אין לומר כלל וכלל כי המיתווה שעליו החליטה הממשלה איננו סביר. אדרבה".

מעבר לנימוקים אלה, מסביר השופט כי עתירה זו נדונה לכשלון גם ללא דיון בה לגופה וכי נטען בצדק כי מן הראוי לדחות את העתירה על הסף בשל אי-צירוף משיבים רלוונטיים, ומחמת אי-מיצוי הליכים לפני הגשת העתירה. העותרות לא צרפו גורמים חיוניים הנוגעים בדבר, המשיקים לחוף ים המלח – את בתי המלון שם ואת המועצה האזורית "תמר" – כמשיבים לעתירה. "למותר לציין עד כמה נחוץ קציר המלח לבתי המלון, וכי לכל דחייה של פתרון לבעיית עליית מפלס המים בים המלח נודעת השפעה ממשית על בתי המלון. עשרות שנים הם מצפים למענה הולם לסכנת ההצפה המרחפת עליהם. לא בכדי היו בתי המלון והמועצה האזורית "תמר" צדדים לעתירה בעניין בעיית מפלס מי ים המלח, עתירה שנדחתה לאור החלטת הממשלה שאותה מבקשות העותרות לתקוף כאן".

סולברג מבקר את התנהלותן של העותרות: "העותרות פנו אל שר האוצר ביום 29.12.2011 , שלושה ימים לפני החלטת הממשלה (כשיום השבת בתווך). בחלוף חמישה ימים – יומיים אחרי החלטת הממשלה – החישו פעמיהן והגישו עתירה זו. מחמת החיפזון לא צרפו העותרות לעתירתן את החלטת הממשלה שאותה ביקשו לתקוף, אלא את ההודעה לעיתונות שהוציא מזכיר הממשלה… ממילא לא עמד לממשלה פרק זמן מינימלי סביר על מנת לבחון את טענות העותרות.

"העתירה נוסחה בבהילות, התשתית העובדתית חסרה בה ולא מדויקת, דברים שניתן היה לחסוך אילו המתינו העותרות לתשובת הממשלה. לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך."

העתירה נדחתה  על-הסף והעמותה חויבה בתשלום שכר טירחה בסך 15,000 ש"ח, חציו לטובת המדינה וחציו לטובת חברת מפעלי ים המלח.