Skip to content

הרוח מצמררת את גופך, את ממשיכה הלאה – "מהגרת"

ספרה של גל קוסטוריצה, "מהגרת" העומד לצאת לאור בחודשים הקרובים, הוא ספר שירה הבוחן ללא פשרה את הפער המטריד שבין דימוי דמות לבין רקמת העור של רמח איברים ושסה גידים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

גל מתארת את ספרה כ-"מהלך מרכזי של ריסוק הזהות הנשית בגלל תנועת הגירה גאוגרפית, פיזית ומנטלית, וניסיון לבנותה מחדש ולהגדירה ממקום שלם שאינו תלוי מקום ואינו חרד לא מן האינטימיות ולא מחלוף הזמן."

"התשוקה!

היא מרוממת אותנו והיא צולבת אותנו

כשהיא מובילה אותנו מדי יום ביומו לשדה הקרב שבו הובסנו
אמש…"

 [מתוך: מוּריאל בַּרבֶּרי, אלגנטיות של קיפוד, כתר, עמ' 202]

זֶה יוֹם שֶׁל
יוֹתֵר.

יֵשׁ לָהּ כָּאֵלֶּה

תָּמִיד הָיוּ.

יָמִים שֶׁבָּהֶם

הַמֹּחַ קוֹדֵחַ

אֲבָל הַיַּד
כְּבֵדָה לְמִלִּים

כִּי הַתְּשׁוּקָה
שֶׁלֹא הִסְפִּיקָה לְהַדֵּק

לְתוֹךְ
גְּבוּלוֹתֶיהָ-הַתְּפוּרִים-לְהַפְלִיא

כְּבָר רוֹצָה
לִהְיוֹת הָלְאָה –

בְּמָקוֹמְשֶׁהוּ

שֶׁהִיא אֵינָהּ
יוֹדַעַת

אִם חֹפֶשׁ אוֹ
כֶּלֶא.

אֵלֶּה יְמֵי

הַיּוֹתֵר –

הִיא מְבַקֶּשֶׁת
אֶרֶץ

אַךְ מִתְפּוֹגֶגֶת
לְרוּחַ

וְאַחַר כּוֹרַעַת
אֶל הַגֹּדֶשׁ

הַנִּבְאָר
לְשׁוּרוֹת שֶׁל

חוֹתָם, נִבְרָא

לְשִׁיר.

זֶה יוֹם שֶׁל
יוֹתֵר.

תָּמִיד הָיוּ.

הַבִּיטִי לוֹ יָשָׁר
בָּעֵינַיִם.

["מהגרת" ;
גל קוסטוריצה ; שער שלישי -"פני הם מחיר אהבתינו"]

כשהתהלכתי בין שעריו של הספר – פרספקטיבה, שותפות מותנית, דיוקן אפור, פני הם מחיר אהבתינו, עכשיו כשרופה היום לערוב, לא כלשורה חייבת להיות שיר, גיליתי שאחת התימות הפנימיות ההדוקות ביותר לשיריה של גל בספר זה, דווקא יוצאת מתוככי החקירה והפירור של הגוף המכיל ויוצרת שרטוט יפהפה של הדרישה, כמעשה הדרשן, לבחון ולדייק את הדמות המתקפלת בתוך מילה. כאשר המילה היא ייצוג.

תוך שגל חופנת ידיה בבשר האישה הנוגע בינה לבין מקומה, מיקומה, בינה לבין "הוא/לו" בעצם דואה גל אל התבוננות מעשה הכתיבה, בריאת השירה כאשר המילה היא כמעט בלתי אפשרית שכן מחד המילה היא ייצוג, דימוי, מטאפורה במהותה, ומאידך – המילה היא האמירה היחידה שצריכה לומר את הדיוק של הפשט. ההבדלה הזו, בשיריה של גל מקבלת גוונים של חיתוך, עד כי ההרגשה היא של ברית בין הבתרים.

המחויבות, ההתמסרות לָאוֹת הכתובה מגירה את מיצי הרוח לכל עבר ולכל אבר. מן הפזורות, הקצוות, מן הגולה והנכר מקבצת אותן גל, נותנת בהן אריגה, תפירה, איחוי כמעשה ניתוח עד כי יצטמצם הפער ותבוא קדושה בחולין. "ואחר כורעת אל הגדש//הנבאר לשורות של//חותם, נברא//לשיר."

החיפוש, אם כך, הוא חופש וכלא בו בזמן – המקום הוא אל-מקום, הזמן הוא אל-זמן, פיסיות היא מטאפיסיות, הגבולות פרוצים ומהודקים כאחד, הגוף הוא רוח כורעת, הפלאיות היא גודש בריאה.

וכשמתגלה מהות כזו, אינך יכול אלא ללכת שבי אחריה.

 סַאבְּטֶקְסְט*

 לֹא לְדַבֵּר סַאבְּטֶקְסְטִית.

לֹא לְהַגִּיד

מְאֻשָּׁר / אוֹהֵב / מְפַחֵד / רוֹצֶה / מִתְפּוֹצֵץ

מֵעֹמֶס

רְגָשׁוֹת

לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם

בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים שֶׁל תֵּל אָבִיב

עַל הַטַּיֶּלֶת אַחֲרֵי שְׁעוֹת הַיָּם

לִשְׁעֹט קָדִימָה עַל מַעַבְרֵי חֲצִיָּה וּמִדְרָכוֹת

בֵּינְתּוֹךְ אֲנָשִׁים

לְהַבִּיט לָהֶם בָּעֵינַיִם –

לִנְסֹעַ.

לֹא לְהַגִּיד חֹפֶשׁ.

לָתֵת לַגּוּף לְהוֹבִיל

לָתֵת לָאֲוִיר אוֹקְטוֹבֶּר לְהִתְעַרְבֵּב

בִּשְׁאֵרִיּוֹת סֶפְּטֶמְבֶּר.

לָשֶׁבֶת בַּיָּם בַּלַּיְלָה

לְיַד מְדוּרָה

כְּמוֹ בֶּדְוִי

לָתֵת לְכָל אֶחָד לַחְדֹּר

חָזָק. דֶּרֶךְ

הָעֵינַיִם.

לֹא לְדַבֵּר סַאבְּטֶקְסְטִית.

לֹא לְהַגִּיד

נוֹטֵשׁ / אַכְזָרִי / מְמוֹטֵט עוֹלָם

לְהַשִּׁיק לְחַיִּים פַּעֲמַיִם-שָׁלֹשׁ

לְהֵרוֹמֵם

לְהִתְעַרְטֵל

לַעֲצֹם עֵינַיִם.

לֹא לְהַגִּיד חָשׂוּף.

לֹא לְנַסּוֹת לְהַסְתִּיר.

לֹא לְהַגִּיד.

לִכְתֹּב.

["מהגרת ; גל
קוסטוריצה ; שער שני – שותפות מותנית ; ]

הליריקה של גל מיוחדת. יש בה מקצב אחר. מקצב של מבט, של ידיים, של רגליים, מקצב של נבירה פנימית וחיצונית. השער הפותח את הספר – "פרספקטיבה" מניח לפני הקורא קליידוסקופ בולעני מרתק ומאוד דרוך, מעין מבוא שאם תעז לבוא בו, יתהפכו קרבי עולמך. ומיד עלתה בי ההרגשה של החרב המהתהפכת השומרת על שערי הדעת. כך, עם כל השערים שאתה חוצה – ימים, יבשות, מחוזות, אתה נצב אל מול מראָה עירום ועריה. וכש"רפה היום לערוב" אתה נדרש, כמעשה הדרשן, לתבוע מן היקום את מעשה כתיבתו – כתיבתך.

והמסע והמשא הייחודי הזה [שהרי בכל פעם ייחודי הוא] – כתוב בצלילות מפעימה. נוכחות של שירה מדוייקת לצירופיה, מפתיעה, מפליאה ובעיקר הולמת ומטלטלת.

השער האחרון, "לא כל שורה היא שיר" – אינו שירים. כמלאכת אדריכל יוצא דופן, סוגרת גל את ספרה – "את מהדקת את התיק לזרוע, בולעת דמעה שעולה בגרון. הרוח מצמררת את עורךְ. את ממשיכה איתה הלאה."

כמהגרת, פוסעת גל בניכור רחובות החיים, בהיותה של המילה תוהו ובראשית יודעת גל להחסיר ולפרוש את אלוהים ממקומות שכוחים ומפינות המחברות אדם לעצמו ואדם לאהבתו. ועדיין, רוח ספרה של גל מצמררת את עורך, ואתה ממשיך איתו הלאה, גם בחדרי חדרים.

גל קוסטוריצה – יוצרת ועורכת. נולדה בבאר שבע, חיה בתל אביב, מצאה את אהבתה בירושלים. ספרה לבד באוקיינוס – דוקו-פיקציה שבמרכזה סיפורו של סלבה קורילוב – ראה אור בספרית מעריב (2009). שותפות מותנית, אסופה של סיפורים קצרים המטפלים במימוש רגשי בנוף אורבני, ראה אור בעמדה-דגש (2011). מהגרת הוא אסופת שירים ראשונה. הקובץ זכה לציון לשבח של ועדת השיפוט לפרס מילין (2011/12) למשורר בתחילת דרכו.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן