גם נעמי הייתה מהגרת, כמו המהגרים שיש לכולנו בשושלת המשפחתית. נעמי התקבלה עם משפחתה בארץ זרה, ובניה אף נישאו שם. מאוחר יותר חזרה עם רות, כלתה, ממואב. כלתה היא זו שהייתה זרה, ושתיהן עניות שליקטו אחרי הקוצרים. אנחנו, עם מיתוסי הפליטים שלנו, מתבקש שנדע לקבל זרים

מאת אורי מאיר-צ'יזיק

לפני קצת יותר משבוע יצאנו לסיור בין ליקוט לתחילת החקלאות בנאות קדומים. כלומר – זה היה סיור ליקוט, שבו גם הכנו פריכה (פריקי) משעורים עם ד"ר טובה דיקשטיין. הכנת פריכה ושיחה עליו עם טובה היא חוויה אדירה, כי היא מזמנת בתוכה דיון על הבעייתיות הגדולה בעונה שנסתיימה.

הזמן שבין פסח לשבועות מבחינה חקלאית ואקלימית הוא תקופה של אי ודאות, במיוחד לחקלאים התלויים בחסדי שמיים. מצד אחד השעורה כבר הבשילה וצריך לקצור אותה, ומן הצד השני החיטה בשלבי הבשלה והתייבשות. אם ירד יותר מדי גשם הוא יזיק לשעורה, ואם ירד מעט מדי הדבר יזיק ליבול החיטה. לכן זהו זמן של מתיחות – האם תהיה תבואה מספקת? האם יהיה גשם שיהרוס את יבולי החיטה המתייבשים בשדה?

בעוד שכל העונות החקלאיות מתאימות לדאגה, הרי שבעונה הזו כאן אפשר לעשות משהו – יש ביטוח. הפריכה היא, כך מספרת ד"ר דיקשטיין, הביטוח. בזמן שכבר נגמר יבול החיטה של השנה שעברה ועדיין לא יבש בשדה היבול של השנה הנוכחית היו מכינים בשדה, מהשיבולים הבשלות-ירוקות, את הפריכה. היו קולים באש את השיבולים כדי שאפשר יהיה  לנתק את הגרעין מהמוץ. אחרי הקלייה היו פורכים את השיבולים בין הידיים ומנפים את המוץ החוצה.

מתכוני פריקי באתר – תבשיל פריכה פשוט, מרק פריכה צמחוני, פריכה עם רימונים ומג'דרה גלילית עם פריכה.

מגילת רות

זוהי עונת האבטיחים. הקוטפים בשדות שמסביב לקיבוץ מלקטים ביום אחד ובזריזות את כל מה שנכנס בארגזי הענק, מעלים למשאיות ונוסעים. לא משתלם לחזור ולקטוף שוב את מה שעוד נשאר בשדה. כך נשארים בשדה שלל אבטיחים, ואנשים מכל יישובי הסביבה מגיעים ועורמים להם ערימות נאות של אבטיחים לשבועות הקרובים. לקט, פאה ושכחה. במגילת רות אלה השיבולים. אצלנו אבטיחים.

הנה מספר ויקרא י"ט, פסוקים ט-י:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט – לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

בשנה שעברה ברכתי בטקס השבועות בנווה איתן. בשיאה של אחת מהסערות שעוברות על קהילות כאלה – בין ותיקים לחדשים, בין צעירים למבוגרים, בין אנשים בעלי אורחות חיים שונים. אז הייתי בתחילת השנה המקומית, וכבר התחלתי לראות איך אחד הדברים החשובים ביותר שעולים מהניסוי הזה הוא הקהילה, המפגש והתקשורת. סיפרתי בקצרה את סיפורה של רות המואביה ודיברתי על הצורך שלנו לקבל לקהילתנו את הזר. אני חושב שההיסטוריה לימדה אותנו שקבלת הזר והשונה כאדם כמונו היא ערך שאין באפשרותנו לוותר עליו, ועלינו לדבוק בו באשר נלך, גם ובמיוחד כאשר אנו בעלי הכוח. בירכתי את הקהילה שלי שתהיה קהילה חזקה וטובה, שיכולה לקבל ולחבק בתוכה כל אחד גם אם הוא שונה ולהתייחס לכל אדם כאדם.

נזכרתי בברכתי הזו לאור ההתרחשויות האחרונות בארץ. גם נעמי (חותנתה של רות) הייתה מהגרת, כמו המהגרים שיש לכולנו בשושלת המשפחתית. נעמי התקבלה עם משפחתה בארץ זרה ובניה אף נישאו שם. מאוחר יותר היא חזרה עם הכלה שלה, רות, ממואב. כלתה היא זו שהייתה כעת זרה ושתיהן עניות שנסמכו על ליקוט אחרי הקוצרים. אנחנו, עם מיתוסי הפליטים הרבים שלנו, מתבקש שנדע לקבל ולאמץ לחיקינו פליטים וזרים.

נתונים שנאספו לאחרונה על-ידי בלוגרים שונים ברשת (למשל כאן וכאן) מראים שה"פליטים" בישראל של היום אינם פושעים יותר או אלימים יותר מכלל האוכלוסייה. הגל התקשורתי-פוליטי הוא רק גל שמוסיף פחד במקום שבו עלינו להוסיף זהירות ולבדוק כיצד ניתן לטפל בקשיים שנוצרו בעדינות ובאנושיות.

מספר ויקרא י"ט, פסוקים ל"ג -ל"ד:

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם

כתבות נוספות של אורי מאיר-צ'יזיק

• אורי מאיר-צ'יזיק הוא ד"ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה. אורי מדריך סיורים לליקוט צמחי בר למאכל, מנחה סדנאות לבישול בריא ותזונה עתיקה, מכין ארוחות בשיחזור של מתכונים מקומיים עתיקים ונהנה מהחיים בכפר.  הוא מחבר הספר החדש "דברים שאוכלים מכאן, על סיפורו של המזון המקומי" (הוצאת מפה). המאמר מובא באדיבות אתר מזון-איזון