לא קל להכניס גבר לסטרס, לפחות מנקודת מבטה של אישה. נשים ידועות כ"לוקחות ללב", כ"עושות עניין" מכל דבר קטן, ועניין פעוט עבור גבר יכול לחולל תחושת איום לחיים ומוות אצל אישה.

אכן, כשמסתכלים על המוח, נשים הרבה יותר מועדות לסטרס מאשר גברים. יותר דם זורם לאזורי המוח הרגשיים שלהן במצבים המוציאים אותן משווי משקל רגשי, ואחד ההורמונים שעשויים להרגיע את הלחץ והמתח, הסרוטונין, נגמר להן במלאי במהירות מסחררת.

על פי ממצא מתוך ספרו של פרופסור ג'ון מדינה, חוקר ביולוגיה מולקולרית והנדסה גנטית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון, גברים חסינים לכך, כיוון שהם מייצרים פי 52 יותר סרוטונין מנשים. אבל מה קורה לגבר כאשר הוא חווה סטרס?

הדופק עולה, הלב דופק, אדרנלין שוצף בגעש בעורקי הדם, ו… הוא עלול להיעשות אגרסיבי או מאד חברותי – שתי תגובות הפוכות אך הגיוניות, כפי שמיד נראה.

ההבדל הגדול בין מאדים ונוגה הוא בשאלה כיצד נשים וגברים מגיבים ל"לתוכנית החירום" הגופנית הזאת הקרויה סטרס.

עד היום כל מה שידעו המדענים על גברים בסטרס הוא שהמוח שלהם מזהה לכאורה מצב של איום ויוצר תגובה תוקפנית. נשים בסטרס, לעומת זאת, דווקא יחפשו חברה ותמיכה ויראו נטייה נמוכה לצאת למתקפה.

ואכן, במעקב אחר ילדים בגן ניתן לראות בקלות שבנות משחקות בשיתוף ומקפידות להימנע מעימותים, בעוד בנים משחקים בתחרותיות זה נגד זה ולא מתרגשים כלל ממכות ומריבות.

ד"ר ג'ויאנג לי, ממכון פרינס-הנרי במלבורן, אוסטרליה, טוען שיש להבדלים האלה בתגובה לסטרס הצדקה אבולוציונית – גברים שחשו באיום עליהם או על משפחתם, תוכנתו להגיב במתקפת נגד כדי לשרוד ולהגן על צאצאיהם. נשים, לעומת זאת, לא יכלו להרשות לעצמן, אי שם בעברנו האבולוציוני, להתקיף את מקור הסכנה או לברוח ממנו, כיוון שכך או כך הן למעשה מפקירות את צאצאיהן וחושפות אותם לסכנה. לכן נשים תוכנתו להגיב אחרת במצבי סטרס – להתכנס בחבורה ולתמוך זו בזו.

מרכזי התוקפנות גדולים יותר במוחם של גברים. אזורים אלו מתפתחים וגדלים יותר כבר בזמן ההתפתחות העוברית של זכרים, ואחראי על כך גן קטן בדנ"א, כפי שמציג מחקרו של ג'ויאנג לי. גברים מגיבים ביתר אלימות כיוון שיש בגופם רמות גבוהות של טסטוסטרון – הורמון המין והאלימות. מחקר על תרנגולים מצא שהזרקת טסטוסטרון גרמה לזכרים לריב הרבה יותר.

מחקרו של ג'ויאנג לי (מרץ 2012) שפורסם ב-BioEssays, מציג הסבר גנטי לשאלה מדוע גברים נעשים אגרסיביים כשהם בסטרס: ג'ויאנג לי מאמין שגן הקרוי SRY, שהוא הגן שגורם לעובר להפוך לזכר ולהתפתח כגבר, הוא גם הגן שקובע תכונות התנהגותיות גבריות, דוגמת יציאה למתקפה בעקבות איום.

גברים מתוכנתים מוחית להגיב במצבי חירום בתגובת "הילחם או ברח". תגובה זו היא תשובת הגוף למצב של איום. כאשר המוח קולט שאדם נמצא בסכנה, הוא מפעיל מערכת חירום גופנית שנקראת מערכת העצבים האוטונומית. המערכת הזאת גורמת להתייבשות הגרון, האצת נשימה, העלאת קצב הלב, הרחבת האישונים ובכלל – לדריכות וכוננות גבוהה.

זאת כדי שאדם יהיה מסוגל או לברוח ממקור הסכנה, או להילחם בה. התגובה הזאת היא אוטומטית ומופעלת על ידי אדרנלין, והיא יכולה להתרחש כל יום, אם יש לכם בוס אימתני או מינוס בבנק שגורם לכם להזיע כשאתם חושבים עליו.

התכנות המוחי לתגובת "הילחם או ברח" קיים משמעותית יותר בגברים – סטטיסטית הם נוטים יותר להגיב בתוקפנות בעקבות איום. האזור המוחי האחראי על כך נקרא DPN, והוא פעיל יותר במוחם של גברים.

אזור נוסף, האמיגדלה, שמזהה ומתריעה בפני איום, סכנה או פחד ויוצרת תגובות רגשיות בהתאם, מופעלת על ידי טסטוסטרון, ווזופרסין וקורטיזול (הורמון הסטרס), ונרגעת בעקבות אוקסיטוצין. כיוון שאצל גברים רמות ווזופרסין וטסטוסטרון גבוהות יותר – הם יותר רגישים לקליטת איום או סכנה (גם איום חברתי כגון עלבון או רגשי נחיתות), ומגיבים בתוקפנות גם במצבים שלכאורה לא יפורשו על ידי נשים כאיום. כלומר, יש מקרים שבהם דווקא הגברים "לוקחים ללב".

גן ה-SRY שקובע גבריות, אחראי גם על כמות האדרנלין שתופרש בגוף הגבר, וכן קובע את זרימת הדם לאיברי גוף שונים ואת רמת התנועתיות של שרירי הגוף. לכן, לדברי ג'ויאנג לי, הוא אחראי על הופעת התנהגות אגרסיבית בגברים בעקבות איום.

אצל נשים, לעומת זאת, השחקן ההורמונלי הראשי הוא אסטרוגן, שגורם להן להתגודד חברתית ולחפש הגנה, וכן במצבי לחץ מופרשים בגופם אופיאטים טבעיים, שבדרך כלל משמשים את הגוף לשיכוך כאבים. השילוב בין הורמונים אלו מונע מנשים להגיב באגרסיביות במצבי לחץ. במהלך הילדות רואים שאצל בנות מבשילה יותר מוקדם האונה הקדם מצחית, המקושרת עם האמיגדלה (איזור תגובה לרגשות עוצמתיים). קליפת מוח זו שולטת על רגשות ומונעת מהם לצאת מכלל שליטה.

ולבסוף, במוח קיים איזור שנקרא ACC. איזור זה אחראי לפחד מעונש, שקילת אפשרויות ודילמות ומודעות עצמית. במוח הגברים אזור זה קטן יותר ופעיל פחות. בנוסף, טסטוסטרון מוריד את הדאגה מפני קבלת עונש, וכך, גברים מועדים מכל הבחינות להגיב באלימות בלא לשקול את השלכות התנהגותם. מחקר מ-2009 מצא שבזמן סטרס גברים (אך לא נשים) גם נוטים יותר להמר ולקחת סיכונים.

זוהי הקלאסיקה המדעית בכל הנוגע לתגובה לסטרס, ויש לה, כפי שראינו, הסברים נרחבים. יחד עם זאת, התדמית הגברית במצבי לחץ מצטיירת באור חיובי יותר, על ידי מחקר חדש (מאי 2012) שפורסם ב-Psychological Science, שסותר כמעט 100 שנים של מיתוסים מחקריים לגבי התגובות האגרסיביות של גברים בסטרס. ד"ר ברנדט ואן-דאוואנס מאוניברסיטת פרייבורג בגרמניה מצאה שגברים בסטרס נטו יותר להתנהגות חברתית חיובית מאשר גברים שלא חוו מצב מלחיץ בזמן הניסוי. ואן-דאוואנס מצאה שהחיבור החברתי החיובי שגברים יוצרים כאשר הם חווים סטרס מפחית בגופם את חווית המתח.

כלומר, גבר בסטרס יכול להיהפך אגרסיבי יותר, אך עשוי בהחלט דווקא להיעשות נחמד וחברותי יותר.

קריאה נוספת:

כמובן, היצר המיני אשם גם במלחמות של העולם

הדבר העיקרי שלא נדרש מגברים הוא לבחון לעומק את זהותם

• רחלי לנגפורד היא חוקרת מוח ומנהלת שותפה במרכז גלים למימוש הפוטנציאל האישי. היא מחברת הספר "דרוש נסיך על סוס לבן". האתר של רחלי

צילום:  FreeDigitalPhotos.net