Skip to content

אין משוררים שמחים או: מעולם מצב השירה לא היה גרוע יותר

פסטיבל המשוררים במטולה, יוזמה ברוכה בפני עצמה, רק הדגיש את מצבה העגום של השירה העברית ובעיקר את מעמדם של המשוררים, שפעם היו גיבורי תרבות והיום בקושי מצליחים להשמיע קולם ועסוקים בעיקר בהישרדות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"למה השירים שלכם כל כך עצובים", שאלתי את חיים גורי, אחרי שירד מהבמה בתום המופע המשותף שלו עם המשורר טוביה ריבנר, במסגרת פסטיבל המשוררים הישראלי, שנערך בחג השבועות במטולה.

חיים גורי (משמאל) וטוביה ריבנר. פסטיבל מטולה. (צילום: אנג'ו גוש)

גורי חייך, הביט בי בעיניו הטובות והתכולות, והסביר לי כמו מורה לתלמיד: "הרי ידוע, שמשוררים כותבים מתוך מכאוב והיעדר. דוגמה לכך הם גם שיריהן של לאה גולדברג ושל רחל. הקוראים מזדהים וזוכים לקתרזיס".

ובכל זאת, גם למכאוב ולהיעדר יש דרגות. אצל גולדברג ורחל העצב אין לו סוף ואילו אצל גורי וריבנר, שניהם חתני פרס ישראל לשירה, מבצבצים תקווה והומור.

המופע של גורי וריבנר, אם אפשר לכנות זאת מופע, היה אחד משיאי פסטיבל המשוררים במטולה, ואני חייב לציין, ששני הברנשים הצלולים הללו, שנושקים לגיל 90 (לא ביחד, כל אחד לחוד), השיגו רייטינג יפה. ביום ראשון בשעה עשר בבוקר הם מילאו את אולם הראשונים במושבה – ואין זה מובן מאליו, שכ-300 איש משכימים קום כדי להאזין לטקסטים טעונים, שעוסקים בפלמ"ח ובשואה וביצר ההישרדות, ולא רק באהבה.

פתאום עברה במוחי המחשבה הזדונית, שגורי יכול היה לכבוש את "האח הגדול" בערוץ 2, כי הוא כיום האח הגדול של השירה העברית. הוא מדבר, למשל, על אלתרמן כאילו נפגשו רק אמש על בקבוק ויסקי בקפה "כסית".

ערב קודם הופיעו הזמרת והיוצרת רונה קינן והמשורר והמתרגם דורי מנור בערב שירי משוררים. קינן מתגלית שוב ושוב כזמרת עוצמתית עם קול עמוק ואמירה בעלת משמעות. אפילו הנימה האליטיסטית משהו, שהיא מקרינה, בהחלט מקובלת עלי. דוגמה: "אתם יודעים שפאקו איבנז שר בבת המצווה שלי? הוא היה חבר של אבא שלי. הוא היה ה-משה פרץ שלי".

רונה קינן. פסטיבל השירה מטולה. (צילום: עמית ישראלי)

אבל המופע, שניסה, בטעות, לשחזר את "ציפורי לילה" שהגישו בגל"צ, גלש לשיחה ברנז'אית בין השניים, התרכז פחות מדי בשירה של קינן ויותר מדי בדיבורים (או בירבורים) של מנור על איך צריך להתאים לחן לשיר ולמה לחנים רבים אינם מתאימים, לדעתו, לשירים ידועים שהולחנו. מבולבלים? גם אני.

אגב, קינן, שהזכירה את אביה פה ושם, יכלה לציין את השם המפורש, עמוס קינן, כי לא כולם אמורים לדעת זאת. כנ"ל לגבי אמה, חוקרת הספרות נורית גרץ. בסך הכול היה מופע איכותי ומרגש, בלי הדרן משום מה, למרות מחיאות הכפיים.

הפסטיבל אירח, בין השאר, את מתי כספי ושלמה גרוניך בשירי משוררים, את המתרגם שמעון זנדבנק ואת המשוררים רוני סומק, סיון ברקין, רחל חלפי, אהרון שבתאי, אלמוג בהר ואלטייב ע'נאים, שזכה בפסטיבל בפרס טבע לשירה לשנת 2012. למה טבע כי הפרס, 20 אלף שקל, מוענק על-ידי חברת "טבע" למשורר בראשית דרכו.

ע'אנאים, 30, משורר, מתרגם ועיתונאי מהכפר בּאקה אל ע'רבּייה, כותב בערבית ובעברית, ובימים אלה עושה את עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת ת"א. ע'אנאים תרגם לאחרונה לקט מהשירה הפלסטינית החדשה בהוצאת "מטען".

אלטייב ע'נאים, זוכה פרס טבע לשירה. פסטיבל המשוררים מטולה. (צילום: אנצ'ו גוש)

במסגרת הפסטיבל נערכו שתי מחוות – לישראל הר, במלאת לו 80, ולאבות ישורון, במלאת 20 שנה למותו. בין שמות המשתתפים בפסטיבל היו חסרים לי משוררים רבים ובראשם נתן זך ומאיר ויזלטיר, וכישרונות שירה צעירים.

הפסטיבל, ששם דגש השנה על דיאלוג בין משוררים, ובין שירה למוזיקה, נפתח
עם דיון בשאלה הרת גורל – "השירה העברית לאן?" ובשאלת המשנה "מהו
תפקידו של המשורר בחברה הישראלית", אפרופו מחאת המשוררים האחרונה להכרה. ברור לנו שהשירה הישראלית בקושי קיימת וקולו של המשורר הישראלי אינו נשמע, לא במחאה החברתית ולא כתגובה למצב הפוליטי. קולה הפופוליסטי והגזעני של מירי רגב ושות' חזק יותר, משפיע יותר ועושה כותרות.

אז למה צריך בכלל פסטיבל משוררים ולמה במטולה?

אין לי תשובה ברורה. צריך פסטיבל משוררים, כי שירה היא פסגת היצירה האמנותית, ורצוי להחזיר אותה למרכז הבמה. צריך פסטיבל משוררים, כדי לגלות משוררים חדשים ומוכשרים.

למה בסוף העולם מטולה? בציניות הייתי משיב – כדי לסמל עד כמה רחוקה השירה מהשיח הציבורי. ובלי ציניות: צריך הרבה אומץ לערוך פסטיבל שירה דווקא במטולה ולגרום לכמה מאות ישראלים להרחיק עד הנקודה הצפונית ביותר בישראל, כדי לנשום שירה ולהתחכך במשוררים ובאוהבי שירה כמוהם (אם היו יודעים אילו פקקים מחכים להם בדרך חזרה, לא בטוח שכולם היו מגיעים).

מה שאפיין את הפסטיבל (בניהולו האמנותי של אורי הולנדר ובהפקת בית הקונפדרציה בירושלים), שהוא היה נחמד מדי ורגוע מדי, ולא ניצל את ההזדמנות לאמירה בועטת פוליטית ו/או חברתית. פעם המשוררים היו גיבורי תרבות ובעלי השפעה, אפילו על פוליטיקאים ומקבלי החלטות. היום הגיבורים עייפים, קולם בקושי נשמע והם עסוקים בעיקר בהישרדות. לכך נלווית תחושה כללית, שרמת השירה בירידה ואין "כוכבים נולדים" בשדה השירה.

פסטיבל המשוררים במטולה, שנערך בפעם ה-15, הוא סוג של בועה. שלושה ימים של ניתוק מטרדות היומיום. אחרי שהחגיגה הסתיימה, ראינו על ההר ממול את הדגל הצהוב המתנפנף של החיזבאללה – וחזרנו למציאות.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן