בשנה האחרונה לחייה אמי הכריחה את אבי ואותי להיבדק. אמא, שהייתה ישרה כמו סרגל, המליצה לאבא לשקר שיש לו כאבי בטן כדי שהרופא יסכים לתת לו הפניה. המשפחה שלי, חמש נפשות, תשלם היום באופן פרטי על הבדיקה. לא כולם יכולים. סיפור אישי

מאת נוגה פסו

אמא שלי עשתה קולונוסקופיה בגיל 55 בעקבות כאבי בטן ואחרי שהמליצו לה מקופ"ח לעשות כל בדיקה אחרת, עד שהיא דרשה לעשות קולונוסקופיה (בדיקה יקרה יחסית ולכן בקופ"ח לא ממהרים להפנות). הבדיקה נעשית באמצעות מצלמה שסורקת את המעי ומומלצת מעל גיל 50. כשאמי עשתה את הבדיקה גילו גידול במעי, שלפי גודלו הרופאים העריכו שהתפתח במהלך עשר שנים. הגרורות גם הן לא היו חדשות וכיסו כ-80 אחוז מהכבד, כך שגם הכבד היה לא נתיח.

גם אם אמא הייתה נבדקת בגיל 50,  הגידול כבר היה קיים וככל הנראה גם הגרורות. סרטן במצב גרורתי מאוד קשה לנצח וכך היה.

אמי נפטרה לפני כחודשיים מסרטן המעי הגס, שבדיקת הקולונסקופיה יכלה לגלותו טרם המצב הפך בלתי הפיך, אבל בגלל שממליצים על בדיקה רק מגיל 50 ומעלה התדרדרות האירועים הייתה ידועה מראש. אין ספק שאם קופ"ח היו ממליצות על בדיקה זו בגיל מוקדם יותר – 40-45 – מותה של אמא שלי היה נמנע. כ- 3,500 מקרים של סרטן המעי מתגלים בישראל מדי שנה. כמחציתם מתים מהמחלה. אם הסרטן הוא במצב גרורתי, הסיכויים לרעת החולה גבוהים יותר. הכתבה שלפניכם יכולה להציל חיים.

אם היו מוצאים גידול קטן, באמצעות בדיקת הקולונסקופיה, היו יכולים להוציא אותו במהלך הבדיקה או בניתוח וזהו, החיים יכלו להמשיך. אבל כשכבר יש גרורות מטפלים בגרורות ואי אפשר להוציא את הגידול העיקרי ואז המצב הופך קשה ומורכב – גם מבחינת דרגת הסרטן והתפתחותו.

בשנה האחרונה לחייה אמי הכריחה את אבי ואותי להיבדק בבדיקת קולונוסקופיה. (אחותי עשתה את הבדיקה מייד לאחר שגילינו שאמא חלתה, באופן פרטי). אמי, שהייתה ישרה כמו סרגל, המליצה לאבא לשקר שיש לו כאבי בטן כדי שהרופא בקופ"ח יסכים לתת לו הפניה לבדיקה. וכך היה. לאבי מצאו "פוליפ". הפוליפים, אם מגלים אותם בזמן ומסירים אותם, נמנעת התפתחותם לסרטן המעי הקטלני שהוא התחלה של גידול. אני היססתי לגבי הבדיקה, בכל זאת בדיקה לא נעימה.. רציתי לסרב כפי שסירבתי לעשות חיסון שפעת, אבל אמי התעקשה ועמוק בפנים ידעתי שהיא צודקת.

לא יכולה לחזור בלי הפניה

אמא שלחה אותי מצוידת במכתבים לגבי מחלת הסרטן שלה בתקווה שהרופא בקופ"ח ייתן לי הפניה לקולונוסקופיה המיוחלת. אבל הרופא הציע לי לחזור בעוד עשר שנים לפחות, (הייתי אז בת שלושים). הוא אמר שהגיל המומלץ לבדיקה הוא 50, בגלל הקרבה המשפחתית למחלה אז אפשר עשר שנים לפני, אבל לטענתו, לפני אין טעם. אמרתי לרופא שאני לא יכול לחזור הביתה בלי הפנייה והוא הדפיס ומירקר עבורי מאמרים שמצדיקים את טענתו. כשחזרתי הביתה עם מאמרים מסומנים, אבל בלי הפניה, אמא התעצבנה. מעטים היו הפעמים שראיתי אותה עצבנית. ידעתי שזה לא סוף פסוק. אבא הציע שאעשה את הבדיקה באופן פרטי, אבל אמא הצליחה לשכנע גורם בכיר שיכתוב מכתב וימליץ שאעבור את הבדיקה. בקופ"ח נתנו לי הפניה לבדיקה.
כשהגעתי לעשות את הבדיקה, הרופאה התבדחה עם הסטאג'ר שסתם באתי לראות את המעי מבפנים ושאין סיכוי שימצאו כלום. מה רבה הייתה הפתעתם כשמצאו פוליפ, אמנם לא גדול, אבל עם אופציה לגדול ומי יודע לאיזה גודל היה גדל אם הייתי מחכה עשר שנים. גם כשבאתי לקבל תשובה לביופסיה, הרופא שחשב שבאתי להתייעץ איתו עם לעשות את הבדיקה צחק ואמר שאפילו בלי לראות את התיק הרפואי שלי הוא יכול כבר להגיד לי שהוא ממליץ לי לא לעשות את הבדיקה, ואם אני מתעקשת אז רק בעוד הרבה שנים.
בשלב הזה ממש התעצבנתי. אמרתי לו שאולי צריך לעדכן את מאגר הנתונים שלהם ואת ההחלטה שהסיכוי להימצאות פוליפ מתחיל בגיל 50. סיפרתי לו שמצאו לי פוליפ ושבאתי אליו לקבל את תוצאות הביופסיה. הוא התעשת ובדק במחשב. למזלי הרב תוצאות הבדיקה היו שליליות, הפוליפ לא היה סרטני. אבל אם הייתי מחכה עשר שנים עד לגיל 40 או 20 שנה עד לגיל 50, מי יודע מה היה גודל הפוליפי ואופיו. ייתכן שמצבי בגיל 50 היה כמצבה של אמי. כל זה נחסך ממני ועל כך תודות לאמי.

בעקבות גילוי הפוליפ וגם בשל היותי בקרבה ראשונה לחולה במחלת סרטן המעי הגס, אני צריכה לעשות קולונוסקופיה בכל שנתיים. גם אחותי מתכוונת להיבדק כל שנתיים, למרות שבבדיקת הקולונוסקופיה הראשונה שעשתה היא התעוררה מההרדמה בצעקות והתקפלה מכאבים ובשל כך פצעו לה את המעי. אחר כך, במשך כמה שבועות, היא סבלה כאבי בטן חזקים וכמה ימים לא הצליחה לקום מהמיטה. אבל מי שספג את הטראומה הכי גדולה מכל הסיפור היתה אמא ששמעה אותה צועקת כשהיא חיכתה לה בחוץ.

כמוה, גם אני התעוררתי במהלך הבדיקה, שנעשית בהרדמה חלקית, וגם אני סבלתי מהבדיקה הזו וההכנה לבדיקה הכרוכה בדיאטה מיוחדת, צום ולקיחת משלשלים. ובכל זאת, זה הסיכוי הכי גדול שלנו לזהות את המחלה בשלב מוקדם אם חלילה תפרוץ, כי אם מגלים מוקדם יש סיכוי להחלים ואם לא, אז לא.

השבוע החליטו להוציא את הבדיקה מסל הבריאות. המשפחה שלי, חמש נפשות, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות את הבדיקה כל שנתיים, תשלם באופן פרטי על הבדיקה. בדיקה כזו עולה כמה אלפי שקלים. תכפילו את זה במספר הנפשות למשפחה ותגיעו לסכום לא מבוטל. כולנו משלמים מיסים, רשומים בקופת חולים עם כרטיס פלטינה וכל שאר ההוצאות וההמצאות שלא מסייעים לנו ומשתתפים בהוצאות על בדיקות הקולונוסקופיה. למזלי נולדתי למשפחה שיכולה להרשות לעצמה לשלם על בדיקות אלה, אבל אין לי ספק שיש לא מעט משפחות אחרות שלא יכולות להרשות לעצמן להוציא סכומי עתק על בדיקות רפואיות כאלה ודומות שלא מצויות בסל הבריאות. מנקודת מבטי, הממשלה ומשרד הבריאות מפקירים משפחות אלה לידי הסרטן וזה פשע שאין כמותו.

כשאחותי סיפרה לי ביום שישי שסגרו את הרחובות בתל אביב כי יש מירוץ בתחתונים כפעולת מחאה על הוצאת בדיקת הקולונוסקופיה ובדיקות נוספות מסל הבריאות חשבתי: משוגעים… ועוד בקור הזה?….
אבל במחשבה שנייה, איזו ברירה משאירים לנו? הממשלה מנותקת מהעם, משרד הבריאות גוזר עלינו גזר דין מוות. ועדיף להתקרר במרוץ מחאתי ולהרגיש שלפחות אנחנו עושים משהו מאשר להבליג ולא להיבדק, כי ככה החליטו בשבילנו, מה שעלול להוביל למותנו.

אני מקווה שכל אחד יעשה כל שביכולתו כדי להילחם ב"תנאים" שמוכתבים לנו. המאבק על החיים הוא חשוב מכל וצודק מאין כמותו. יש לנו את הזכות לחיות ולגלות אם יש לנו סרטן, כדי שנוכל לתקוף אותו בחזרה לפני שהוא יתקוף אותנו ואז כבר יהיה מאוחר מדי. יש לנו את הזכות לחיות, אז אל תיתנו להם לקחת לנו אותה. יש לנו את הזכות לחיות, אז דרשו אותה.