שמעתי שהדיבורים בין נשים על סקס יותר נועזים מדיבורי גברים

לרוע מזלי לא הזדמן לי להקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה'. עד שנתקלתי ב"אזורי הלחות" של שרלוטה רוש. מאת ישראל קליוסטרו

שמעתי שהדיבורים בין נשים על סקס יותר נועזים מדיבורי גברים

לרוע מזלי לא הזדמן לי להקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה'. עד שנתקלתי ב"אזורי הלחות" של שרלוטה רוש. מאת ישראל קליוסטרו

לרוע מזלי לא הזדמן לי אף פעם להיות בתפקיד זבוב על הקיר ולהקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה'. עד שנתקלתי ב"אזורי הלחות" של שרלוטה רוש 

 מאת ישראל קליוסטרו

"נשים מטופחות מטפלות בשיער שלהן, בציפורניים, בשפתיים, בכפות הרגליים, בפנים, בעור ובידיים. הן צבעו, האריכו, עשו פילינג, מרטו, גילחו ומרחו קרם. הן יושבות בנוקשות כמו מעשה אמנות שלהן עצמן כי הן יודעות כמה עבודה הן השקיעו, והן רוצות שזה יחזיק כמה שיותר זמן, נשים כאלה לא מעיזות להתמזמז ולהזדיין". (מתוך הספר "אזורי לחות" מאת שרלוטה רוש, הוצאת זמורה ביתן)

אם יש בעולם משהו שצריך לשים עליו צנזורה זה כנראה רק הספר הזה. לא הייתי רוצה שילדיי יקראו אותו בטרם הגיעו לגיל המתאים. משום מה בעידן כל כך טכנוקרטי, בו ההורים נאלצים לוותר מראש על האפשרות להגן על ילדיהם מפני הרעה החולה באינטרנט (ויש הרבה ממנה, יותר ממוקדת מאשר בחיים האמיתיים) – יוצא לאור ספר שכזה. המו"ל שבחר להוציא אותו, זמורה-ביתן, אמיץ בעיניי, כי אנחנו בסך הכל ארץ פוריטנית. אין ספק שאם מישהו מהעולם ה'חינוכי' או הדתי כאן יציץ לרגע בספר הוא יעורר בו פלצות. כל מי שנופל בטעות על הספר הזה לדעתי מוצא את עצמו בבעיה.

לא יכול להיות שמישהו כתב את הספר הזה, ועוד יותר לא יכול להיות שזאת אשה.

בדיוק בעניין הזה הספר מתעסק, בעובדה שלא יכול להיות ביוב שכזה בתוך חזוּת מעודנת ומטופחת של אשה. שמעתי פעם שהדיבורים בין נשים על סקס הרבה יותר נועזים ומלוכלכים מדיבורי גברים. לרוע מזלי לא הזדמן לי להקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה'. לרוע מזלי, רוב החברים שלי גברים, חלקם שויצרים שרצים לספר לחברה עוד לפני שהרימו את התחתונים. עולם המונחים שלהם מאוד מצומצם ומגיע מעולם הבישול – קצצתי, טחנתי ושאר ירקות – ופעולות מגונות אחרות. הם משתמשים בעיקר בחוש בשמיעה, במקום להתרכז בנשימות ובהתכווצות השרירים הנכונים, שם נמצא המדד הנכון של "ההצלחה" שלך כגבר, שם תוכל להבין האם הצלחת לעורר מספיק עניין ומתח בשביל שהכל יתכווץ ויתפוצץ. על זה יש סיכוי שתקבל מדליה, גבר-גבר!

מה קורה במקום שאין בו אהבה, במיוחד חסך מתמשך מגיל צעיר

מוזר, אבל קשה לי לנסח בצורה קצרה ותמצתית ולהגיד על מה הספר, במה הוא מתעסק. אפשר לומר שהוא מתעסק בחוסר האהבה – מה קורה במקום שאין בו אהבה, במיוחד חסך מתמשך מגיל צעיר.

סיפור הכיסוי של הכותבת (יש לה שם, גיל ועבודה בתקשורת הגרמנית) מסתכם בתמצות בשורות הבאות: "המטרה שלי שהם יראו אחד את השני, והרבה שנים אחרי הגירושים הם ייפלו מאוהבים זה לזרועות זה. ויחזרו זה לזה. מאוד בלתי סביר, אבל כבר היו דברים מעולם. לדעתי, אני לא ממש יודעת".

וודי אלן טען פעם שסקס הוא סקס רק אם הוא מלוכלך באמת.

הספר הזה הוא הפורנוגרפיה של הפורנוגרפיה

זה ספר מלוכלך, הכי מלוכלך שפגשתי, והוא יוצא דופן בעיניי. פורנוגרפיה במקור הוא "כתיבה על זונות". מה בדיוק אפשר לכתוב על זונות? בדרך כלל שהן מסכנות, או מהצד השני שהן נועזות ומשוחררות מעכבות. לפי המיתוס, עם זונות עושים מה שלא עושים עם האשה הטובה שמחכה בבית. נו באמת, איך אפשר לייצר את האינטימיות המספקת הנדרשת עם בחורה ששכרת רק עכשיו לחצי שעה?

הספר הזה הוא הפורנוגרפיה של הפורנוגרפיה. הוא מתעסק בזרם התודעה של בת 18 שהתבגרה מהר מדי לעולם פרוע ומנוכר, מאוד דקדנטי. המתח בין להיות יקה קפדן לבין המושג שנקרא "המרתפים של המבורג" יוצר תוצאות קיצוניות שבאות לידי ביטוי גם בצורה של הספר הזה. מפחיד לחשוב שזה מה שהנוער הגרמני (או כל נוער אחר) עושה בגיל כל כך צעיר. אני בספק אם רוב מכריי הבוגרים מסביבי יודעים בכלל על האפשרות הזאת.

הכל בגלל החינוך, לטענתה: "אני לא ממש מחזיקה מכל הקטע של היגיינה. מתישהו קלטתי שבנות ובנים מקבלים חינוך שונה בעניין השמירה על ניקיון האיברים האינטימיים שלהם…"

להציץ לתוך הפנטזיות הכי פרועות של מישהו

יצא לי כבר להציץ בפורנוגרפיה. הצצה זה שם המשחק, ההזדהות עם הגיבורים שם היא פשוטה, זאת הצצה שלא מאפשרת ראייה או הסתכלות. מבחינה זאת הספר עולה על כל דבר שראיתי את היום, כי כאן אתה יכול לראות את המחשבות של הכותבת. רוב הסיכויים שיהיה לך קשה להזדהות איתה, אפילו ברגעי המסכנות האמיתית שלה שם, באשפוז בבית החולים (לא פסיכיאטרי, לפחות לא בספר הזה). לא יכול להיות דיבור יותר מלוכלך מאשר הספר הזה, הוא באמת מתעסק בשיא של הלכלוך, לכלוך כפי שאנחנו המחונכים תופסים אותו, החל מחיידקים מסוכנים וכלה במחשבות מלוכלכות. האפשרות להציץ לתוך המחשבות, או אולי אפילו יותר עמוק, לתוך הפנטזיות הכי פרועות של מישהו, היא הזדמנות נדירה בעיניי.

רובנו מכחישים קיומן של פנטזיות, האמיצים מבינינו מעזים להודות בקיומן. מתי מעט יצליחו לבטא אותן לעצמם בשקט, בקול הפנימי, והנדירים שביותר ידברו עליהן עם בני/בנות הזוג, יזמינו אותם ללב התענוג, למקום שבו זה קורה בתוך הראש שלך, למה שבאמת מדליק אותך. זה קשה, זה הכי קשה בעיניי, לחלוק את המחשבות האלה עם משהו קרוב. יותר קשה לאתר ולנסח אותן, לגלות את הדפוס הקבוע שלהן להבין ואז להיות אמיץ מספיק בשביל לחלוק את זה עם האהבה שלך. זאת אינטימיות בעיניי, שיא האינטימיות.

התיאורים היו קשים מנשוא עבורי. הסתבר לי שיחסית לגיבורה, אני אדם סטרילי רוב חיי. לא יכול להיות שהיא עשתה את כל מה שכתוב שם, לא ייתכן שאדם חופשי ושפוי עושה דברים כאלה, פשוט לא ייתכן.

אז זהו שכן, אני מאמין שזאת הביוגרפיה הקיצונית של המחברת. היא נועזת, הזוייה ומרתקת בו זמנית. אין ספק שהיא השפיעה עלי, הקריאה, הכותבת, הסיטואציה. נהייתי פחות רגיש לחיידקים, עושה בדק בית להיגיינה שלי ושל הסובבים אותי, שום חיידק כבר לא מובן מאליו.

נכון, אני לא מאמין לכל קטלוג הסטיות שבספר, הגזימה הנערה בת ה-18 בהתפרעויותיה, אלא אם כן אני פשוט לא מבין כלום בתרבות גרמניה, או בנוער של היום. הצילו.

חיפשתי מה חושבים בלוגרים על הספר ונתקלתי למשל בטקסט הזה: "האם אני ממליצה? לא ממש. אבל אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, שבוע לאחר הקריאה. ואין סימן טוב מזה לספר שהצליח לחדור מתחת לפלסטר שלי, ישר לפצע האישי שלי".

גמאני.

לרוע מזלי לא הזדמן לי אף פעם להיות בתפקיד זבוב על הקיר ולהקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה'. עד שנתקלתי ב"אזורי הלחות" של שרלוטה רוש 

 מאת ישראל קליוסטרו

"נשים מטופחות מטפלות בשיער שלהן, בציפורניים, בשפתיים, בכפות הרגליים, בפנים, בעור ובידיים. הן צבעו, האריכו, עשו פילינג, מרטו, גילחו ומרחו קרם. הן יושבות בנוקשות כמו מעשה אמנות שלהן עצמן כי הן יודעות כמה עבודה הן השקיעו, והן רוצות שזה יחזיק כמה שיותר זמן, נשים כאלה לא מעיזות להתמזמז ולהזדיין". (מתוך הספר "אזורי לחות" מאת שרלוטה רוש, הוצאת זמורה ביתן)

אם יש בעולם משהו שצריך לשים עליו צנזורה זה כנראה רק הספר הזה. לא הייתי רוצה שילדיי יקראו אותו בטרם הגיעו לגיל המתאים. משום מה בעידן כל כך טכנוקרטי, בו ההורים נאלצים לוותר מראש על האפשרות להגן על ילדיהם מפני הרעה החולה באינטרנט (ויש הרבה ממנה, יותר ממוקדת מאשר בחיים האמיתיים) – יוצא לאור ספר שכזה. המו"ל שבחר להוציא אותו, זמורה-ביתן, אמיץ בעיניי, כי אנחנו בסך הכל ארץ פוריטנית. אין ספק שאם מישהו מהעולם ה'חינוכי' או הדתי כאן יציץ לרגע בספר הוא יעורר בו פלצות. כל מי שנופל בטעות על הספר הזה לדעתי מוצא את עצמו בבעיה.

לא יכול להיות שמישהו כתב את הספר הזה, ועוד יותר לא יכול להיות שזאת אשה.

בדיוק בעניין הזה הספר מתעסק, בעובדה שלא יכול להיות ביוב שכזה בתוך חזוּת מעודנת ומטופחת של אשה. שמעתי פעם שהדיבורים בין נשים על סקס הרבה יותר נועזים ומלוכלכים מדיבורי גברים. לרוע מזלי לא הזדמן לי להקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה'. לרוע מזלי, רוב החברים שלי גברים, חלקם שויצרים שרצים לספר לחברה עוד לפני שהרימו את התחתונים. עולם המונחים שלהם מאוד מצומצם ומגיע מעולם הבישול – קצצתי, טחנתי ושאר ירקות – ופעולות מגונות אחרות. הם משתמשים בעיקר בחוש בשמיעה, במקום להתרכז בנשימות ובהתכווצות השרירים הנכונים, שם נמצא המדד הנכון של "ההצלחה" שלך כגבר, שם תוכל להבין האם הצלחת לעורר מספיק עניין ומתח בשביל שהכל יתכווץ ויתפוצץ. על זה יש סיכוי שתקבל מדליה, גבר-גבר!

מה קורה במקום שאין בו אהבה, במיוחד חסך מתמשך מגיל צעיר

מוזר, אבל קשה לי לנסח בצורה קצרה ותמצתית ולהגיד על מה הספר, במה הוא מתעסק. אפשר לומר שהוא מתעסק בחוסר האהבה – מה קורה במקום שאין בו אהבה, במיוחד חסך מתמשך מגיל צעיר.

סיפור הכיסוי של הכותבת (יש לה שם, גיל ועבודה בתקשורת הגרמנית) מסתכם בתמצות בשורות הבאות: "המטרה שלי שהם יראו אחד את השני, והרבה שנים אחרי הגירושים הם ייפלו מאוהבים זה לזרועות זה. ויחזרו זה לזה. מאוד בלתי סביר, אבל כבר היו דברים מעולם. לדעתי, אני לא ממש יודעת".

וודי אלן טען פעם שסקס הוא סקס רק אם הוא מלוכלך באמת.

הספר הזה הוא הפורנוגרפיה של הפורנוגרפיה

זה ספר מלוכלך, הכי מלוכלך שפגשתי, והוא יוצא דופן בעיניי. פורנוגרפיה במקור הוא "כתיבה על זונות". מה בדיוק אפשר לכתוב על זונות? בדרך כלל שהן מסכנות, או מהצד השני שהן נועזות ומשוחררות מעכבות. לפי המיתוס, עם זונות עושים מה שלא עושים עם האשה הטובה שמחכה בבית. נו באמת, איך אפשר לייצר את האינטימיות המספקת הנדרשת עם בחורה ששכרת רק עכשיו לחצי שעה?

הספר הזה הוא הפורנוגרפיה של הפורנוגרפיה. הוא מתעסק בזרם התודעה של בת 18 שהתבגרה מהר מדי לעולם פרוע ומנוכר, מאוד דקדנטי. המתח בין להיות יקה קפדן לבין המושג שנקרא "המרתפים של המבורג" יוצר תוצאות קיצוניות שבאות לידי ביטוי גם בצורה של הספר הזה. מפחיד לחשוב שזה מה שהנוער הגרמני (או כל נוער אחר) עושה בגיל כל כך צעיר. אני בספק אם רוב מכריי הבוגרים מסביבי יודעים בכלל על האפשרות הזאת.

הכל בגלל החינוך, לטענתה: "אני לא ממש מחזיקה מכל הקטע של היגיינה. מתישהו קלטתי שבנות ובנים מקבלים חינוך שונה בעניין השמירה על ניקיון האיברים האינטימיים שלהם…"

להציץ לתוך הפנטזיות הכי פרועות של מישהו

יצא לי כבר להציץ בפורנוגרפיה. הצצה זה שם המשחק, ההזדהות עם הגיבורים שם היא פשוטה, זאת הצצה שלא מאפשרת ראייה או הסתכלות. מבחינה זאת הספר עולה על כל דבר שראיתי את היום, כי כאן אתה יכול לראות את המחשבות של הכותבת. רוב הסיכויים שיהיה לך קשה להזדהות איתה, אפילו ברגעי המסכנות האמיתית שלה שם, באשפוז בבית החולים (לא פסיכיאטרי, לפחות לא בספר הזה). לא יכול להיות דיבור יותר מלוכלך מאשר הספר הזה, הוא באמת מתעסק בשיא של הלכלוך, לכלוך כפי שאנחנו המחונכים תופסים אותו, החל מחיידקים מסוכנים וכלה במחשבות מלוכלכות. האפשרות להציץ לתוך המחשבות, או אולי אפילו יותר עמוק, לתוך הפנטזיות הכי פרועות של מישהו, היא הזדמנות נדירה בעיניי.

רובנו מכחישים קיומן של פנטזיות, האמיצים מבינינו מעזים להודות בקיומן. מתי מעט יצליחו לבטא אותן לעצמם בשקט, בקול הפנימי, והנדירים שביותר ידברו עליהן עם בני/בנות הזוג, יזמינו אותם ללב התענוג, למקום שבו זה קורה בתוך הראש שלך, למה שבאמת מדליק אותך. זה קשה, זה הכי קשה בעיניי, לחלוק את המחשבות האלה עם משהו קרוב. יותר קשה לאתר ולנסח אותן, לגלות את הדפוס הקבוע שלהן להבין ואז להיות אמיץ מספיק בשביל לחלוק את זה עם האהבה שלך. זאת אינטימיות בעיניי, שיא האינטימיות.

התיאורים היו קשים מנשוא עבורי. הסתבר לי שיחסית לגיבורה, אני אדם סטרילי רוב חיי. לא יכול להיות שהיא עשתה את כל מה שכתוב שם, לא ייתכן שאדם חופשי ושפוי עושה דברים כאלה, פשוט לא ייתכן.

אז זהו שכן, אני מאמין שזאת הביוגרפיה הקיצונית של המחברת. היא נועזת, הזוייה ומרתקת בו זמנית. אין ספק שהיא השפיעה עלי, הקריאה, הכותבת, הסיטואציה. נהייתי פחות רגיש לחיידקים, עושה בדק בית להיגיינה שלי ושל הסובבים אותי, שום חיידק כבר לא מובן מאליו.

נכון, אני לא מאמין לכל קטלוג הסטיות שבספר, הגזימה הנערה בת ה-18 בהתפרעויותיה, אלא אם כן אני פשוט לא מבין כלום בתרבות גרמניה, או בנוער של היום. הצילו.

חיפשתי מה חושבים בלוגרים על הספר ונתקלתי למשל בטקסט הזה: "האם אני ממליצה? לא ממש. אבל אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, שבוע לאחר הקריאה. ואין סימן טוב מזה לספר שהצליח לחדור מתחת לפלסטר שלי, ישר לפצע האישי שלי".

גמאני.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן