Skip to content

"אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לכל החיים ושלא אשוב עוד ללבנון"

העולם יזכור את ה- 23 במאי 2000 בעיקר באמצעות התמונות הדרמטיות של אלפי אזרחים שצובאים על "הגדר הטובה", שהפכה בין לילה לגבול חתום. עבור ג'ולי, בת לקצין צד"ל שנהרג, הזיכרון המשמעותי ביותר הוא סימבולי: "באותו יום היו דגלים של חזבאללה בכל מקום. זה לא גרם לי לפחד, אלא לתחושה שאני מפקירה את הבית לאויב". על […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

העולם יזכור את ה- 23 במאי 2000 בעיקר באמצעות התמונות הדרמטיות של אלפי אזרחים שצובאים על "הגדר הטובה", שהפכה בין לילה לגבול חתום. עבור ג'ולי, בת לקצין צד"ל שנהרג, הזיכרון המשמעותי ביותר הוא  סימבולי: "באותו יום היו דגלים של חזבאללה בכל מקום. זה לא גרם לי לפחד, אלא לתחושה שאני מפקירה את הבית לאויב". על ההסתגלות של משפחות צד"ל בישראל ועל הלוחמים שהיום נאבקים בעיקר במשרד האוצר

מאת נועה גרבר

"אני מרגישה שאני שייכת לארץ הזו, שייכת לחברה הזו. זה הבית שלי. חברים תמיד אומרים לי – את ישראלית יותר מהישראלים עצמם", כך אומרת ג'ולי, צעירה בשנות העשרים לחייה, שהגיעה לארץ עם אמה ואחיה לפני 12 שנה. דברים דומים אפשר לשמוע מפי צעירים רבים שעלו ארצה מרוסיה, אתיופיה או ארה"ב. לכאורה, עוד מקרה שגרתי של אינטגרציה מוצלחת. ובכל זאת, הסיפור של ג'ולי אבו עראג' הוא יוצא דופן. 

דגלים של חזבאללה מעל הבית

אנדרטת הזכרון לחללי צד"ל, שהוקמה במרג' עיון בשנת 2000. האנדרטה תוכננה על-ידי האדריכלים יעקב ואמנון רכטר ונהרסה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, יום אחד לאחר שהוקמה.
אנדרטת הזכרון לחללי צד"ל, שהוקמה במרג' עיון בשנת 2000. האנדרטה תוכננה על-ידי האדריכלים יעקב ואמנון רכטר ונהרסה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, יום אחד לאחר שהוקמה.

היא נולדה במרג' עיון, כפר ברצועת הביטחון בדרום לבנון, בת לקצין בצד"ל. "כילדה", היא אומרת, "הכרתי את ישראל, הגענו לפה לטיולים מפעם לפעם. המקום לא היה זר לי לחלוטין". אולם ב-23 במאי 2000, יום הנסיגה של צה"ל מדרום לבנון, היא דווקא לא רצתה לבוא. "את היום בו עזבנו את מרג' עיון והגענו לארץ אני זוכרת כיום קשה. קשה לי לתאר את  הרגשות שעלו בי באותו יום, הכל בא בהפתעה גמורה. פתאום אומרים לך – יאללה, את צריכה לעזוב את הבית שלך, את הכפר שלך, את הארץ שלך, להתנתק מהכל בבת אחת."

היא זוכרת את הבלבול והכאוס של אותו יום, כאשר משפחות צד"ל הבינו, בתוך פרק זמן של שעות ספורות, שצה"ל נסוג ושאנשי חזבאללה חודרים לאזור, ושעליהם לברוח. "עזבנו בלי כלום, לא לקחתי אפילו בגדים להחלפה. כשאמרתי שאני לא רוצה לבוא, אמרו לי שזה רק לשבוע – כשהכל יירגע, נחזור הביתה. לרגע לא העליתי על דעתי שאני עוזבת לתמיד."

העולם יזכור את ה- 23 במאי 2000 בעיקר באמצעות התמונות הדרמטיות של אלפי אזרחים, גברים, נשים, וילדים, שצובאים על שערי הגבול בין ישראל ולבנון, "הגדר הטובה", שהפכה בין לילה לגבול חתום.  עבור ג'ולי, הזיכרון המשמעותי ביותר הוא דווקא סימבולי: "הזיכרון החזק ביותר שלי מאותו יום הם דגלים של חזבאללה בכל מקום. זה לא גרם לי לפחד, אלא לתחושה שאני מפקירה את הבית לאויב, לרוצח", אומרת מי ששכלה את אביה, שנתיים לפני הנסיגה, בהיתקלות עם מחבלים מחזבאללה.

לאחר שהגיעה לישראל, שוכנה המשפחה בקיבוץ כברי בגליל המערבי, שם התגוררה במשך חצי שנה. במהלך חודשים ראשונים אלו החלה בהדרגה לחלחל לתודעתה ההכרה, כי תם פרק אחד בחיים ופרק חדש מתחיל. "בימים הראשונים בקיבוץ", היא אומרת, "הרגשתי כאילו אנחנו בטיול. לא הרגשתי עצובה, לא הרגשתי כלום. עוד לא הבנתי מה קורה. הרגשתי כאילו עברתי מעולם אחד לעולם אחר, אבל רק אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לכל החיים, ושלא אשוב ללבנון". עם ההבנה הזו, החלו גם הצעדים הראשונים להפוך את ישראל לבית חדש, ללמוד את השפה ולהשתלב בחברה.

"כמו לבחור בין שתי עיניים"

במיקרוקוסמוס הישראלי, חווית ההגירה ממולדת אחת ומעבר למדינה חדשה, למולדת חדשה, איננה תופעה מיוחדת. כמעט תמיד היא כוללת בחובה גם צורך כלשהו להרכיב מחדש את רכיבי הזהות השונים, להתאים אותם למציאות החדשה, על מנת להרגיש שייכות. מבחינה גיאוגרפית, המעבר שעשו משפחות צד"ל הוא הקטן ביותר – כמה קילומטרים ספורים מפרידים בין רצועת הביטחון לבין אזור נהריה, טבריה, וקריית שמונה, בה מרוכזים רובם כיום. ועם זאת, הם נאלצים, אולי, להתמודד עם זהות מלאת סתירות יותר מכל קהילה אחרת בארץ – לבנונים, שברגע אחד הפכו לישראלים. לא מבחירה, אלא בשל האיבה בין שתי המדינות.

אני שואלת את ג'ולי על תהליך הקליטה שלה בארץ, ומכינה את עצמי לסיפור קשה, שיכיל בתוכו את כל הדילמות, משברי הזהות המתבקשים, ומפגשים עם צדדים פחות יפים של החברה הישראלית. אבל אם ציפיתי למלודרמה, היא לא מספקת לי אותה. "מהרגע הראשון", היא אומרת, "עוד בתקופה שגרנו בקיבוץ, הרגשתי שהחברה הישראלית מכבדת ומקבלת אותנו. לאחר ששת החודשים שבילינו בקיבוץ, שכרנו דירה בנהריה, וגם שם, התושבים גרמו לנו להרגיש בבית."

– ישנן לפעמים טענות שהחברה הישראלית מתקשה לקבל קבוצות מיעוט.

"מעולם לא הרגשתי זרה או לא רצויה", היא הודפת לצד את השאלה המנחה שלי. "אני לא אומרת שתהליך הקבלה של אנשי צד"ל היה חלק לחלוטין. פה ושם יש גילויי גזענות, אולם הם זניחים, ואני אישית מעולם לא חוויתי אותם על בשרי. הציבור הישראלי מכיר את הסיפור של אנשי צד"ל". היא מדגישה: "הוא יודע, שנחתמה בינינו ברית דמים. כדור שני ללוחמי צד"ל, אני ובני גילי חשים מחויבות לשמור על ברית זו. אם יש גילויי גזענות, הם נובעים מחוסר הבנה".

גם איליי, 25, בן לקצין צד"ל לשעבר, שמתגורר היום בטבריה, מתקשה לדלות מזיכרונו גילויי גזענות, גם אם שמע עליהם מצד שלישי. "ההתחלה הייתה קשה", הוא מודה. "כילד, לא פשוט לעזוב את העולם שהכרת, ללמוד שפה חדשה ולהכיר תרבות אחרת. בלבנון היה לנו הכל, ופה היינו צריכים להתחיל מאפס. אך מבחינה חברתית לא זכורים לי חיכוכים עם ישראלים. להפך. היה לנו קל להשתלב, זכינו לכבוד של מי שתרם את תרומתו לחברה".

הרצון להרגיש בבית מתבטא, אולי, לא רק בצביעת תהליך הקליטה בגוונים ורודים, אלא גם בצורך לקיים את  האיזון העדין שבין שמירה על הזהות הייחודית, לבין הצנעה של אותם מרכיבים בזהות, שמדגישים את הזרות. "לא, לא", מתקן אותי איליי בשלווה אך במהירות, בתשובה לשאלה אם היה לו קל יותר להתחבר לדוברי ערבית בארץ. "אנחנו לא רואים את עצמנו כערבים, המנטאליות שלנו רחוקה שנות אור. מבחינה תרבותית, אנחנו קרובים הרבה יותר לחברה היהודית. לי, אישית, יש בת זוג יהודייה ואין כל פערים תרבותיים. לא הייתי יוצא עם ערבייה ישראלית, השוני התרבותי גדול מדי".

"כאשר אני פוגשת אנשים  שחושבים שאנשי צד"ל הם ערבים, זה פוגע בי", אומרת ג'ולי. "אנחנו לא מזלזלים בתרבות והזהות הערבית, אולם הזהות שלנו היא שונה, ו- 25 שנה צד"ל נלחם על מנת להגן עליה. הסכסוך הפנים לבנוני הוא בין אלו שרוצים להטמיע את לבנון בעולם הערבי, לבין אלו שרוצים לשמור על הזהות הלבנונית המיוחדת, וחשוב לנו לשמור על הזהות הזו גם פה".

– אז אך את מגדירה את עצמך, כלבנונית או ישראלית?

"אני מאה אחוז לבנונית, ומאה אחוז ישראלית", היא אומרת. "לבקש ממני לבחור, זה כמו לדרוש ממני לבחור בין שתי עיניים. השילוב הוא מי שאני, זו לא סתירה. תמיד הרגשתי זיקה לישראל, עוד לפני שהגעתי לכאן. עבורי, ישראל הייתה המדינה שתמיד דאגה לנו. כשהייתי חולה, הייתי הולכת למרפאה במימון ישראלי, לא לבנוני. ישראל היא שדאגה לנו בימי מחסור. כשחיילי צה"ל נכנסו לכפרים שלנו, קיבלנו אותם באהבה, לא ראינו בהם אויב. אנחנו אומנם בגלות, אבל אני מרגישה בבית."

– ואיך התחושה לדעת שאולי לעולם לא תוכלי לראות שוב את לבנון?

"להתנתק מהמולדת, מהכפר בו נולדת וגדלת, זה תמיד כואב. אבל עבורי, כל עוד חזבאללה שולט באזור, לבנון היא לא הבית שלי. אחזור לשם רק אם יהיה שלום".

כשמגיע הרגע לחתום על הסכמים, כולם נעלמים

אולם גם אם הדור הצעיר למד להסכין עם הנסיבות, למתג עצמו מחדש ולהשתלב בחברה הישראלית, נושא אחד הוא עדיין בגדר פצע פתוח בקרב קהילת יוצאי צד"ל בישראל – תשלומי התגמולים ללוחמים. "ישנו חוסר שוויון משווע בכל הנוגע לתשלום התגמולים ללוחמי צד"ל",  מסביר סעיד נאג'ם, רב סרן ומפקד בית הספר לקצינים של צד"ל בעברו ויועץ במשרד השר יוסי פלד, הממונה על תיק צד"ל. "בשנים הראשונות להגעת המשפחות לארץ, כולן היו מטופלות על ידי משרד הביטחון, כיאה למשפחות של לוחמים. אולם בממשלת שרון נעשתה החלטה לחלק את קבוצת יוצאי צד"ל לשניים. לוחמים מדרגת מ"פ ומעלה נשארו בטיפולו של משרד הביטחון, ומשפחות לוחמים מדרגות נמוכות יותר הועברו לטיפול משרד הקליטה".

בפועל, משמעותה של ההחלטה הוא, כי כ- 470 מתוך 670 משפחות יוצאי צד"ל, שנותרו בישראל, קיבלו מעמד של עולים חדשים, ואינם זוכים לתמיכת משרד הביטחון. המשמעות היא סל קליטה מצומצם בהרבה ורשת תמיכה מצומצמת יותר. ב-2007, בשל אי תקצוב, התגלגל תיק צד"ל ממשרד הקליטה אל משרד התמ"ת, דבר שהביא לפגיעה נוספת בטיפול בהם.

 "ההחלטה לחלק את קבוצת יוצאי צד"ל הייתה טעות, שנבעה מחוסר ניסיון של הנוגעים בדבר. כיום זה ברור לכולם, אולם עד היום לא הצלחנו לתקן את העוול", אומר נאג'ם. "המדיניות הממשלתית הנוכחית כלפי קבוצת הקליטה לא נותנת מענה לבעיות החמורות מהן היא סובלת – מחסור בדיור וקשיי תעסוקה. בשורה התחתונה, מדובר בלוחמים, וככאלו, עליהם להיות נתמכים על ידי משרד הביטחון. כולם מכירים בתרומה של אנשי צד"ל", הוא אומר, "וכולם מכירים בכך שהתקצוב והתמיכה הנוכחית לא ראויים. הבטיחו לנו כבר הכל, אבל ברגע האמת, כאשר מגיע הרגע לחתום על הסכמים, כולם נעלמים".

"כמי שעוסק בבעיית יוצאי צד"ל כבר שנים", אומר נאג'ם, "אני מרגיש את הכעס והתסכול של לוחמי קבוצת הקליטה. אלו אנשים ששירתו מעל 20 שנה, והם מרגישים שזנחו אותם. באוקטובר הקרוב יגיעו לסיומם גם תשלומי התגמולים לאנשי צד"ל, והבעיות צפויות רק להחריף. המטרה שלנו כרגע היא לחתור להסכם מול האוצר לפני אוקטובר.

"כלוחם לשעבר", הוא אומר, "כל העניין גורם לי לעצב גדול. פעם נלחמנו למען שלום בין ישראל ללבנון. היום אנחנו נלחמים על תקציבים".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן