Skip to content

מדינה בהפרעה – ישראל על ספת הפסיכיאטר

ישראל קליוסטרו והפסיכיאטר ד"ר עמי אבני משוחחים על פליטים, על מיעוטים ועל טראומה נפשית.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ישראל קליוסטרו והפסיכיאטר ד"ר עמי אבני משוחחים על פליטים, על מיעוטים ועל טראומה נפשית. מה לא בסדר עם המדינה שלנו, ואיך זה קשור לפדופיליה?

מאת ישראל קליוסטרו וד"ר עמי אבני

ישראל קליוסטרו: הלכתי לפגוש את ד"ר עמי אבני, פסיכיאטר, אותו אני מכיר שנים רבות, לאו דווקא בגלל מצוקותיי האישיות אלא כדי לנסות ולהבין דרכו את מה שקורה במדינה שלנו שסובלת מהפרעה קשה בהתנהגות, ממתחים קשים ומחשש למעשים אובדניים.

התחלנו בניסיון להבין את האירועים ואת עוצמת הרגשות שעולה בימים אלה סביב בעיית הפליטים מאפריקה, זאת מבלי להיכנס לשאלה כיצד יש לנהוג בהם.

קשה לי לקבל או להבין את הפגיעה הפיזית בפליטים. הגבולות שנחצו מפתיעים אפילו את אלה שדוגלים בגירוש. קשה להבין את הנכונות לגרש אנשים, גם כאשר ידוע שהחזרתם אל ארץ מוצאם עלולה להיות שליחה אל מותם.

כל זה אינו מובן לי, לאור העובדה שבעצם כולנו פליטים, בני משפחה של פליטים, בני משפחה של אנשים שנשלחו למותם מפני שלא ניתן להם מקלט, כבנים לאומה שחלק ניכר מהזמן היתה מיעוט נרדף. כיצד, לאור ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, יש נכונות של חלק לא מבוטל מאיתנו לפגוע ולסכן פליטים אחרים. 

דוגמה: חלק מאלו שהותקפו בילדותם יהפכו לקורבנות חוזרים של פגיעה,
חלק יפתחו רגישות והתנגדות עזה לפדופילים,
חלק יהפכו למטפלים בנפגעי פדופיליה, ואחרים יהפכו למיואשים

ד"ר עמי אבני: הנכונות של מי שנפגע להפוך לפוגע היא תופעה מוכרת באנשים שעברו טראומה נפשית. טראומה נפשית היא מצב שבו אנחנו מוצפים בתגובה רגשית עזה שאין לנו יכולת להתמודד איתה, שבמקביל גורמת לערעור של התפישות הבסיסיות ביותר שלנו. כך, למשל, כאשר ילד עובר התעללות מידי הוריו, הוא מוצף ברגשות עזים שונים, קשים מנשוא, של כעס, חרדה, פחד, נקמנות וכן הלאה, והוא גם לא מסוגל להתמודד עם העובדה שמי שאמור לדאוג לו מתעלל בו. זה פשוט בלתי נתפש.

אם ניקח כדוגמה את הפדופיליה, נמצא שלפחות 80% מהפדופילים הותקפו מינית בילדותם, וככל הנראה כולם. הם הפכו לתוקפים. חלק מאלו שהותקפו בילדותם יהפכו לקורבנות חוזרים של פגיעות מיניות והתעללויות אחרות, חלק יפתחו רגישות והתנגדות עזה לפדופילים, חלק יהפכו למטפלים בנפגעי פדופיליה ואחרים יהפכו למיואשים, חסרי תקווה ולעתים חסרי תפקוד. אלה צורות שונות של חזרה על הטראומה, חזרה שהיא ניסיון להתמודד עם הטראומה. חיפוש מתמיד אחר תקווה שהפעם זה ייגמר אחרת. לכן, החזרה, מכל סוג שהוא, תהיה בדרך כלל דומה במידה רבה לטראומה המקורית.

הפוגע לכאורה אומר לעצמו: אני בעמדת כוח, לא קורבן

כך, למשל, כאשר נפגע חוזר על הטראומה כפוגע, הוא לכאורה אומר לעצמו: אני בעמדת כוח, לא קורבן. חזרה על הטראומה כקורבן עשויה לשאת את התקווה שהפעם, בשונה מהפעם הקודמת, לא אותקף, או אולי הפעם אתמודד אחרת. לרוע המזל, לעתים קרובות החזרה אינה מושיעה, אלא דנה את האדם לחזרה שוב ושוב ללא סוף. מי שפגש בזה עומד לעתים קרובות נדהם מול עוצמת התהליכים האלה. העוצמה מרשימה במיוחד לאור העובדה שלעיתים קרובות אנשים שעברו טראומה אינם זוכרים כלל את הטראומה או שאינם מבינים את עוצמתה ואת השפעתה עליהם. גם כאשר ההשפעה מרחיקת הלכת.

למעשה, אם בודקים אנשים שעברו טראומה, ללא קשר לדפוס ההתנהגות המרכזי שלהם, מגלים שלכולם יש עירוב של רגשות תוקפניים, אלימים, מפוחדים, מאוימים, מיואשים וכן הלאה. רגשות אלה הם בעוצמה גבוהה בהרבה לעומת אנשים שלא עברו טראומה. במקרים רבים הרגשות או חלק מהם מוכחשים, אך השפעתם על ההתנהגות קיימת. באנשים שעברו טראומה תמיד ניתן לגלות התנהגויות מהקוטב השני. כך, למשל, אנשים שנוטים להיות קורבן יפגינו גם התנהגויות פוגעות ואלימות לעיתים בלי שיהיו מודעים לכך כלל. לפוגעים יהיו רגשות קורבניים. מצדיקים לכאורה את התוקפנות.

ועובדה נוספת: מסתבר שלהיות עד לטראומה כצופה, כמשקיף לא מעורב, יוצר טראומה נפשית כנראה לא פחותה מלהיות קורבן.

קליוסטרו: אז מה זה מלמד על התגובות הרגשיות כלפי פליטים בישראל ?

חלוקת מרק בגינת לוינסקי
חלוקת מרק בגינת לוינסקי (צילם: ישראל קליוסטרו)

אבני: כמעט כולנו פליטים, צאצאים למשפחות של פליטים. כמעט כולנו או משפחותינו חווינו חיים כמיעוט נרדף, חשוף להדרה, לפגיעה ולאלימות. האתוס של הטראומה מטופח בקפידה. הטראומה צרובה בנו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא. לא פלא, אם כן, שאנשים שהם גם פליטים וגם מיעוט מעוררים בנו תגובה רגשית עזה. לא מפתיע שהתגובות מקוטבות, לא פלא שחלק מהאנשים נוטים לתגובות אלימות המזדהות עם התוקפן.

קליוסטרו: ויש טיפול?

אבני: אין כמעט ידע על טפול ברמה לאומית. בדרום אפריקה נעשה ניסיון לטפל בטראומה ברמה זו, שספק עד כמה הוא הצליח. אם נסתכל על הידע הקיים בטפול בבודדים, הוא קודם כל מראה שיש טיפולים שונים, כלומר – אין אחד שמראה הצלחה מספקת.

בטיפולים השונים נמצאים שני מרכיבים מרכזיים. הראשון הוא הכרה בעובדה שהיתה טראומה, במשמעותה, ברגשות השונים העזים והסותרים שהיא מעוררת ובערעור שהיא יוצרת על משמעות החיים. בהמשך יש ניסיון לחיבור ולגישור בין החלקים השונים, תוך ניסיון ליצור משמעות מחדש. חלק זה של הטיפול אמור לחלץ את המטופלים מעמדה מקוטבת של קורבן או של תוקפן ולהגיע לעמדה מאוזנת יותר.

החלק השני מתבסס על ניסיון להפחית את העוצמה הרגשית שמתעוררת בנו בעקבות חשיפה לאירועים שמזכירים את הטראומה. הפחתה שמקטינה את הצורך להגיב בתגובות חזרתיות.

העצמה של הפחדים מפני הפליטים וייחוס של אירועי זוועה שונים אליהם

בפועל, יש חשיפה אינטנסיבית וגראפית לטראומות דרך המדיה. חשיפה המעצימה את התגובה הרגשית ומועדת להעצים את התגובות החזרתיות לטראומה ואת הקיטוב. במילים אחרות, העצמה של הפחדים מפני הפליטים וייחוס של אירועי זוועה שונים אליהם, כגון אלימות, אונס, הפצת מחלות, התייחסות אליהם כסרטן וכן הלאה, כמו גם תיאורים של האומללות שלהם, מגרים את חוויית הטראומה ומועדים להעצים את התגובות הרגשיות המקוטבות, איש-איש לפי דרכו. 

קליוסטרו: אם כך, גירוי הטראומה עשוי להיות מקרי ועשוי להיות מכוון, למשל במטרה לתעל את הרגשות ואת תשומת הלב מנושאים אחרים קשים לא פחות (ועל כך נדון כאשר נדבר על פרנויה). כקוסם המאחז את עיני קהלו, אני יודע משהו על הסחת דעת המשרתת את מטרותיי.

אני גיליתי שכבן לאבא פליט (שאינו ער להשפעת הטראומה עליו ועל התנהגותו), אני נושא בתוכי דימויים ושברי סיפורים על אבי כילד רעב, הולך בלי נעליים בשלג, ישן ליד גווייה, חשוף לרוע בלי מישהו שידאג לו, בלי הגנה. כנושא דימויים אלה בתוכי, כשאני שומע על פליטים אני מיד רואה את אבא שלי, הרגשות שמתעוררים בי כמעט קשים מנשוא, איני יכול אלא להזדהות עם סבלם, ואין לי ברירה אלא לסייע להם כמיטב יכולתי. האירועים בימים האחרונים החמירו את המצב עוד יותר – אבא שלי והם מתערבבים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן