Skip to content

למה בעצם אי אפשר לגרש אריתריאים?

מומחית לאריתריאה, במכתב גלוי למדינת ישראל: אריתריאים אינם מהגרי עבודה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אל תניחו לדיקטטורה גוועת להתל בכם.

האומה האריתריאית בצפון-מזרח אפריקה היא אחת מיצואניות הפליטים הגדולות בעולם כיום. הסיבה העיקרית שבגללה אריתריאים נמלטים ממולדתם היא "השירות הלאומי", המזוהה על ידי חוקרים, מנהיגים פוליטיים גולים וארגוני זכויות אדם, כקמפיין של עבודות כפייה ועבדות. הקמפיין, שמוכר בטיגרינית כ"ווארסאיי ייקאלו" יושם לראשונה ב-1994, ודרש באופן רשמי שישה חודשי הכשרה צבאית וכן שנת שירות למדינה לכל הגברים והנשים בגילי 45-18, ורק בודדים קיבלו פטור.

עקב סיבות שונות: המלחמה עם אתיופיה בשנים 1998 – 2000, כישלון ממשלת אריתריאה ליישם את החוקה וכן משבר פוליטי ב-2011, שהביא למעצרם של מהפכנים פוליטיים, עיתונאים, מנהיגים דתיים, אישי ציבור ומפגינים, הפך השירות הלאומי באריתריאה לשירות ללא תאריך שחרור.

הפגנת מבקשי המקלט האריתריאים מול שגרירות אריתריאה בישראל (צילום: אליזבט צורקוב)

רוב האריתריאים לבטח היו גאים לשרת את מולדתם במשך 18 חודשים. בפועל, ה"ווארסיי ייקאלו" הפך את החיים באריתריאה לבלתי נסבלים. המגויסים נלקחים ממשפחותיהם בגיל צעיר יותר ויותר ומוחזקים בשירות הלאומי שנים ארוכות. שכרם עלוב ביותר והם אינם יכולים לתמוך בבני משפחתם או להקים משפחה משל עצמם.

המתגייסים חשופים למשמעת צבאית קשה, שכוללת גם יחס משפיל, לא-אנושי ואכזרי. משמעות "שירות" המדינה היא לעתים קרובות עבדות מינית לנשים צעירות ועבודה פיזית קשה במכרות לגברים. השכלה גבוהה מוקדשת לצבא בלבד. יציאה מהמדינה באופן חוקי, אפילו לביקור קרובים, היא כמעט בלתי אפשרית עבור כל מי שאינו ילד או קשיש. עובדת הדיכוי הפוליטי באריתריאה כיום אינה יכולה להיות מופרדת מהקשיים כלכליים.

דיכוי זה הוא תוצר ישיר מהתנהלותה של הדיקטטורה הנוקשה של איזיאס אפאוורקי ושל מפלגת "חזית העם לדמוקרטיה וצדק" (PFDJ). המשטר האריתריאי נוקט דיכוי פוליטי וגם גורם למצוקה כלכלית באמצעות ה"ווארסאיי ייקאלו". על אף הסיכונים העצומים והכאב הפיזי והרגשי הכרוכים בפרידה ממשפחה וממולדת אהובה, מאות אלפי אריתריאים כבר נמלטו ממדינתם.

עבור מדינות מקלט ראשונות ואף שניות, הנטל על משאבים כלכליים ופוליטיים, דאגות ביטחון, ויכוחים על שייכות תרבותית עלולים להוות בעיה רצינית. עם זאת, הכרחי שמדינות מארחות, כמו מדינת ישראל, מדינה שהאריתריאים מאמינים שתכבד זכויות אדם ופליטים בעקבות ניסיונם ההיסטורי של אזרחיה, תכיר בכך שהמצב באריתריאה מיוחד בשל ההיבטים הבאים:

כמו קמבודיה תחת פול פוט והחמר רוז' וצפון קוריאה, כך גם אריתריאה משליטה דיקטטורה מתואמת ומערכת חוקים צבאיים, שהופכת כל מי שמביע התנגדות למהפכן פוליטי שעלול להיאסר, לסבול עינויים, להיאנס או להיות מוצא להורג ללא משפט.

פליטים בתחנה המרכזית (צילום דן בר דוב)
אסטרטגיה מחושבת של משטר אפל. פליטים בתחנה המרכזית (צילום דן בר דוב)

כמו כן, זה עשורים שאריתריאה מקיימת עצמה באמצעות רשתות גולים ופליטי משטרים קודמים, שרבים מהם לא חיו באריתריאה מאז 1993 ונותרו נאמנים לשלטון בזכות טובות הנאה, הכרה, תחושת שייכות וגאווה. נאמנים אלו לשלטון מקבלים ללא כל ביקורת את תעמולת השלטון, ודוחים בתקיפות את כאבם הבולט לעין של אחיהם למולדת.

מפלגת ה-PFDJ התפתחה לצד רשת מבוזרת ורחבה זו של הפזורה האריתריאית. הרשת של המפלגה כוללת בכירים במפלגה, חברים מן המניין במפלגה, נאמני המשטר וה"סלייטי", המרגלים מטעמה. השגרירויות והקונסוליות האריתריאיות משמשות כמרכז העצבים של רשת נרחבת זאת. את מעט הלגיטימיות שנותרה למשטר בקרב האריתריאים הוא שואב מיכולתו לזכות בתמיכה כלכלית ופוליטית של הפזורה האריתריאית. אלו אשר מכחישים, מגינים או בוחרים לא להכיר במציאות הנוכחית, תומכים למעשה בלגיטימיות של משטר מפלגת ה-PFDJ. אך במקרים שבהם המשטר אינו יכול להסתמך על תמיכה, הוא נוקט צורות יצירתיות וזדוניות של כפייה וסחיטה פוליטית-כלכלית.

כפי שהראו מחקרי ומחקריהם של חוקרים אחרים, דפוס זה התפתח בשנות השבעים וממשיך עד היום. אריתריאים שהפכו גם לאחרונה לפליטים נתונים בלחצים ובהתערבות של המשטר, שנועדו לשמור על השפעתו באמצעות הפחדה ומניפולציה פוליטית. המשטר מאיים, כולא, קונס ופוגע במשפחות של פליטים. פליטים או מבקשי מקלט נרדפים על ידי פעילי PFDJ, אשר לעתים כופים על הפליטים לחתום על הצהרות "חרטה" (טֵאַסה) או מכתבים ועצומות נגד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, אשר הטילה סנקציות על אריתריאה בשל תמיכה בג'יהאדיסטים סומליים. תומכי המשטר מטרידים את הפליטים, מאיימים עליהם לשמור על שתיקה, וכופים עליהם לערוך "פגישות" עם שגרירים וחברי PFDJ, לעתים לבקשת מדינת המקלט אשר אינה מבינה את הסיטואציה, או מאמינה בתעמולה של המשטר האריתריאי, כי אזרחיה אינם פליטים אלא מהגרי עבודה.

קמפיין תעמולה זה הוא אחת הטקטיקות היותר-הרסניות של משטר ה-PFDJ עד היום. תעמולה זו הרסנית לא רק ביחס לאריתריאים. קמפיין זה גורם למדינות המכבדות זכויות אדם להפוך לשותפות לפרקטיקות הלא-חוקיות ולא-הומאניות של המשטר האריתריאי. קמפיין זה גם מערער את הבסיס של המשפט הבינלאומי הפומבי, שעליו נשענת ההגנה על זכויות הפליטים.

הצהרתו של שגריר אריתריאה בישראל, טספמרים טקסטה, ש"אין כאן עניין פוליטי או רדיפה פוליטית, זה רק עניין כלכלי", ושמבקשי מקלט אריתריאים הם "פשוט רוצים להתחמק משירות צבאי" היא חלק מאסטרטגיה מחושבת, שנועדה להתל בממשלות של המדינות הקולטות פליטים ולפגוע בהגנה הבינלאומית לפליטים. המשטר האריתריאי בז לעצם הרעיון של זכויות אדם, ואם קמפיין התעמולה הנוכחי יצליח, הוא יאפשר למשטר לבזות את המשפט הבינלאומי ההומניטרי ואת האמנות שישראל ומדינות אחרות חתומות עליהן.

ה"הזמנה" שהזמין השגריר את אריתריאים לשוב לארצם תוך הבטחות שהם לא ייפגעו, גם היא חלק מהצעד המחושב שמנצל את הסבל של הפליטים ומבקשי המקלט. הזמנה זו נועדה להסתיר את העובדה, כי המשטר האריתריאי חטף מבקשי מקלט ממדינות שכנות וממחנות פליטים, וכלא והעלים מבקשי מקלט שהוחזרו בכפייה לאריתריאה ממלטה, מצרים, לוב ומדינות אחרות.

תעמולה זו נבחנת לא רק בישראל. באוגנדה, פעילים של מפלגת ה-PFDJ גם כן מנסים לשכנע את משרד ראש הממשלה כי האריתריאים הם "מהגרים כלכליים" ומעודדים אריתריאים לחזור לביקור באריתריאה. אין ספק שיהיו אנשים שיוכלו לבקר באריתריאה בלי להיפגע: המשטר לא יפגע בכמה מהם, וזאת כדי לערער את הממצאים של חוקרים, את עדותיהם של מבקשי מקלט אריתריאים, את הביקורת של ארגוני זכויות אדם ואת החשש של הקהילה הבינלאומית, שבא לידי ביטוי בקביעה של נציבות הפליטים של האו"ם כי אין להשיב פליטים אריתריאים למולדתם בשום פנים ואופן.

התעמולה המתארת פליטים אריתריאים כ"מהגרי עבודה" היא תוצר של קמפיין שיטתי ומבוזר גיאוגרפית המופעל על ידי מערך דכאני של משטר ה-PFDJ, שהמפלגה טרחה לטפח במשך עשורים. קמפיין שיטתי זה פועל בכמה דרכים: הוא מסווה את הברוטליות של המשטר האוטוריטרי באריתריאה ואת העבדות של השירות הלאומי מפני האריתריאים הנאמנים למשטר, אשר מאמצים ומקדמים את התעמולה של המשטר. הקמפיין מנצל את הפחדים של מדינות המקלט מזרם של פליטים באמצעות הכחשה של הבסיס הפוליטי לגלותם של הפליטים והצגתם כ"מהגרים כלכליים".

קמפיין זה שם ללעג את העיקרון המרכזי של דיני פליטים של אי-החזרה (non-refoulment) ומהתל במדינות המקלט כך שהן יפרו את העיקרון הזה, בניגוד למחויבותן למשפט הבינלאומי. קמפיין זה חותר תחת ממצאים אמפיריים של אקדמאים וחוקרים מארגוני זכויות אדם, וסותר את אינספור העדויות של קהילת הפליטים האריתריאית. בשורה התחתונה, קמפיין זה תוקף את היסודות של משטר המקלט עצמו. קמפיין זה הוא נדבך באסטרטגיות המתפתחות והמסתגלות של המשטר האריתראי לשלוט באזרחי אריתריאה – בכל מקום שיהיו – באמצעות הפחדה וכפייה שמוסווים כנדיבות של המשטר וקריאה פטריוטיות.

מדינות וממשלות כמו ישראל – אשר כביכול מכבדות את העקרונות הבסיסיים של זכויות אדם וכבוד, מאמצות נורמות דמוקרטיות ואת שלטון החוק, מבטיחות את זכויותיהן של אזרחיהם, אשר לאורך ההיסטוריה קיבלו גולים ופליטים בתוכן – אל תתנו למשטר האריתריאי להוליך אתכן שולל. אל תשתפו פעולה עם משטר אכזרי וערמומי אשר אזרחיו פונים אליכם בבקשה להגנה. האריתריאים אינם מהגרי עבודה, והם גם לא "משתמטים" מגיוס או עריקים מהצבא. הם באמת ובתמים פליטים, אשר באופן ברור ביותר זכאים להגנה הבסיסית בחסות המשפט הבינלאומי, הגנה אשר נשללה מהם במולדתם.

_______________________________________________________________________

*ד"ר טרישה רדאקר הפנר היא פרופסור-עמית לאנתרופולגיה באוניברסיטת טנסי שבארצות הברית. ד"ר הפנר היא מומחית בענייני אריתריאה באמנסטי אינטרנשונל, נציבה בוועדה הבינלאומית לפליטים אריתריאים, ומנהלת המידע האחראית על אריתריאה ברשת הפליטים Fahamu. היא המחברת של: Soldiers, Martyrs, Traitors, and Exiles: Political Conflict in Eritrea and the Diaspora  (University of Pennsylvania Press, 2009 והעורכת של: Biopolitics, Militarism, and Development: Eritrea in the Twenty-first Century (Berghahn Books, 2009 ומספר רב של מאמרים על אריתריאה. היא ערכה מחקר בקרב אריתריאים במשך יותר מ-15 שנים באריתריאה, אתיופיה, האיחוד האירופי וצפון אמריקה.

המאמר תורגם מאנגלית על ידי אליזבט צורקוב ופורסם על ידי סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

3 Comments

  1. יחזקאל
    6 ביוני 2012 @ 16:28

    כל השקרים שמספרים לכם "אירגוני הסיוע" על "הפלטים". שלחו כתב להתחזות למסתנן

    ****

    עיתונאי התחזה למסתנן בדרום תל אביב למשך כשבוע – האמת

    דני אדינו אבבה – עיתונאי ידיעות אחרונות התחזה למסתנן בדרום תל אביב למשך כשבוע. סיפורו יתפרסם מחר במוסף ידיעות.
    עיקרי ממצאיו וחוויותיו:

    אני מבין את תושבי האזור
    רחוב נוה שאנן – ארץ אחרת ביום או בלילה
    גן לוינסקי גן שעשועים לילדים מוצף במבוגרים גדולי גוף. אין ילד אחד באופק.
    החולדות של דרום תל אביב הגדולות בארץ
    המסתנן המצוי מגיע ללא שקל. קמים בבקר לא עושים דבר עד שהולכים לישון בגן.
    יש שוק גנבים מסודר. שוק אופניים. שוק סלולרים, שוק נעליים,…
    שתוף פעולה מפותח בין פושעים ערבים לבין המסתננים בעיקר בתחום הסמים.
    רחוב סלומון בת"מ הישנה 3 בבקר, מחלקים/מוכרים מנות סמים.
    הזונות המקומיות מסרבות לקבל מסתננים (50-100 שקל לשירות)
    מצב מפחיד. לא ראיתי שוטר אחד.
    רח יסוד המעלה – קטטת רצח המונית בין סודנים לאריתראים. אין משטרה.
    התפתחו קודים לראיונות לעיתונות הישראלית. מסרים קבועים נלמדים. כולם מגדירים עצמם פליטים.
    מספרים שהלכו מאות קילומטרים ברגל. מלמדים אותם לספר סיפור מכמיר לב.
    כל מסתנן הולך כ-15 ק"מ בגבול. עולה 2000 דולר.
    הסעות לח'רטום, משם הסעה/טיסה לקהיר. אירוח ע"י חמולה בדואית. והעברה לגבול.
    מלמדים אותם להרים ידיים, לשכב על האדמה, לא להתעמת לא לברוח.
    איבה ומעמדות בין הלאומים השונים. שוק האפניים נשלט ע"י הסודנים הדוברים ערבית וסוחרים עם אנשים משטחי הרשות הפלסטינית. אריתראים שולטים בשוק הסלולרי.
    פאבים כמו פטריות ללא רישיון עירוני. שיכורים רבים בשטח.
    שוחחתי איתם באמהרית (אריתריאה).
    לא כולם מובטלים חלקם עובדים. בדרך כלל הוא תופש מקום של החלשים בחברה הישראלית (לדוגמה אתיופים). משלמים פחות, בלי ביטוח לאומי בלי זכויות.
    יש צביעות. חלק מהמפגינים שראיתי הם בעלי בתים המשכירים למסתננים.
    יש הנהגה מסודרת של המסתננים. ישיבות ודיונים.
    קל להסית ולהתלונן אבל אף אחד עדיין לא פועל פעולות בשטח.

    להאזנה משעה 1:17 ב= http://www.iba.org.il/?autoStartOnFirstElement=tru…

    והנה רשימת המיתוסים והספנים מבית היוצר של השמאל הבוגד, המייבא את הפולשים ארצה. מטרת השקרים שתקראו להלן היא לעורר רחמים וליצור הרושם כאילו מדובר בפליטים מסכנים שנמצאים בסכנת נפשות ועברו מסע אימים בדרך ארצה.

    1. טענה: כל מסתנן משלם אלפי דולרים להגיע לכאן.

    המציאות: בסודן ובאריתראה ההכנסה הממוצעת לנפש ליום היא פחות מ-2 $ לנפש. זה בקושי מספיק להם לקיום בסיסי. מישהו – מדינות זרות דרך ארגוני ביון שלהם בעזרת עמותות השמאל – מממן להם את המסע הנה. אם היו נוסעים עם אלפי דולרים בידם – הם היו נשדדים בדרך מאה פעמים בידי מאה כנופיות שונות שהיו שמחות לעשות עליהם כסף קל.
    הם לא נשדדים. הם מגיעים עם הכסף לבדואים. משמע: אין להם כסף ביד. מישהו משלם לבדואים במקומם. הם לא נושאים עליהם כסף מזומן רב.

    2. טענה: הבדואים מתעללים בהם בדרך.
    המציאות: הבדואים לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים. הם מתפרנסים יפה מאד מהאפריקנים.

    3. הבדואים רצחו חלק מהאפריקנים וקצרו מהם איברים להשתלה.

    המציאות: אגדה אורבנית. לא היה ולא נברא. ניצלו מוות טבעי של אחד מהם, או מוות מירי של חיילים מצריים, והפכו את זה לסיפור זוועה הנשמע מזעזע לאוזניים ישראליות ויהודיות רחומות. במציאות, אין בסיני שום מתקן רפואי גדול המבצע השתלות. גם לא במצרים. אין דרך לקצור איברים שם, לשמר אותם, לשנע אותם, ולהשתיל אותם בזמן.

    4. טענה: ה"פליטים" הולכים מאות ואלפי ק"מ ברגל בדרך ארצה.

    המציאות: הם טסים כמו מלכים בתנאי לוקסוס מחרטום לקהיר. משם מוסעים בהסכות במיניבוסים ומוניות לסיני, עד למרחק עשרות מטרים ספורים מהגבול. הם צועדים בניחותא כמה עשרות מטרים -חוצים את הגבול – ומתיישבים. חיילי צה"ל המסכנים שחושבים שהאפרקינים צעדו אלפי ק"מ…עוד מגייסים כספים ביניהם לממן להם אוכל ובגדים וכרטיסי נסיעה – בעוד החלאות שארגנו את זה מתפקעים מצחוק לנוכח הטמטום והנאיביות של הישראלים.

    5. טענה: הם פליטים הזכאים להגנה. לא מסתננים ולא פולשים.

    המציאות: למעט בודדים מהם – כולם עזבו ארץ נחשלת כלכלית למען ארץ הנתפשת בעיניהם כמו גן עדן.
    כן רבותי, ישראל לעומת אפריקה היא גן עדן.
    מה שלכם נראה מובן מאליו- מים זורמים, חשמל, טלפון, עבודה שמרוויחים בה שכר 1000 לחודש, טיפול רפואי מעולה חינם ובעתיד הרחוק -0 תשלומי ביטוח לאמי. למה לא? אם הפלשטנים מקבלים – למה לא הם? בשבילם ישראל היא חלום. כל אפריקה פחות או יותר חולמת להגיע הנה. כולל אגב מצרים. גם שם חיים מ-2 $ ליום בחלקים נרחבים ממנה.
    אז לא פליטים ולא בטיח. מהגרי עבודה.

    6. טענה: מדובר בפליטים שברחצו מאיזור דארפור ששם היה רצח עם.

    המציאות: בודדים בלבד הגיעו מדארפור.
    תפתחו מפה: דארפור מרוחקת בקו אווירי 2000 ק"מ מישראל. בדרך היבשה זה למעלה מ-3000 ק"מ. איך יגיע פליט מסכן ונרדף מדארפור לישראל? מאיפה לו אלפי דולרים לשלם? פליטי דארפור האמיתיים מגיעים לצ'אד והארצות הסמוכות, אם הם מגיעים ולא נרצחים בדרך. השימוש במותג "דארפור" נועד לעורר רחמים ואמפתיה כלפי הפולשים. זו שטיפת מוח. כי מי שיגרש את "פליטי דארפור" לכאורה הוא אכזר חסר לב…

    7. טענה: נשים אפריקניות נאנסות על ידי הבדואים בסיני.

    המציאות: LOL…מי שמכיר אפילו קצת את הבדואים של סיני יודע שהם לא ייגעו במקל באפריקניות שכל חמור בדואי יודע שהן ברובן נושאות איידס. שליש מהן לפחות נושא נגיף האיידס.
    בשביל בדואי לאנוס אפריקנית כשיש לו כמה נשים משלו ויש לו את הישראליות הזונות ואת התיירות שמספקות לו מין זמין ונקי וחופשי תהיה התאבדות ממש.

    8. טענה: הבדואים חוטפים אפריקנים ומאלצים את המשפחות באפריקה דרךהטלפון לשלם כופר של עד 30,000 דולר לנפש. ומענים אותם ומשמיעים את העינויים דרך הטלפון למשפחות.

    המציאות: אגדה אורבנית.
    למה? כי הסכום של 10,000-30,000$ כופר נפש שהבדואים לכאורה דורשים הוא מופרך. במדינה שבה ההכנסה הממוצעת לנפש ליום 2 $- תעשו לבד חשבון כמה חודשים צריך לעבוד בשביל לחסוך 30,000 דולר..וזה בהנחה שאתה לא אוכל ולא שותה אלא חוסך את כל מה שאתה משתכר…
    במציאות, זו עלילה על הבדואים.
    הם מספרים שהבדואים מתקשרים כל ים למשפחות שלהם…
    אני שואל: האם משפחה שחיה מכמה דולרים ביום באיזה חורבה באריתראה או סוד בכפר ללא מים וחשמל – מסוגלת לשלם סכומים כאלו? האם המשפחה בזאת יש לה בכלל טלפון ומספר טלפון כמו במשפחה בוגרנית מערבית ממוצעת… שהיא יכולה לקבל שיחות לונג דיסטנס?
    ונניח וזה היה נכון – מדוע לא שמענו עד היום הקלטה של עינויים כאלו? מדוע לא הגיע עד היום "פליט" אחד כזה עם סימני העינויים לכאורה על גופו והוכיח לנו מעל לכל ספק סביר שהוא עונה בידי הבדואים בסיני ולא בידי בני עמו שלו באיזה מלחמה שבטית? איפה ההוכחות?

    בקצור: ערימה של שקרים וספינים.
    גועל נפש של תקשורת ישראלית. אוכלים ומאכילים את הציבור כל לוקש ושקר עלוב שמספרים להם.

  2. חיים
    5 ביוני 2012 @ 18:04

    אני בטוח שמתרגם המאמר לא גר בשכונת התקווה. אז מה אכפת לו להיות בעד זכויות אדם, על חשבון אחרים???

  3. דניאל
    5 ביוני 2012 @ 9:55

    שתי שאלות:
    1. האם זה נכון (כך נראה) שבקרב הפליטים/מהגרים יש רוב מכריע של גברים?
    2. אם כן, האין זה מצביע על האפשרות שלפחות חלקם אכן מהגרי עבודה? מהו ההסבר האלטרנטיבי לכך שהגברים משאירים את נשותיהם באזור הסכנה?
    בתודה מראש

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן