אנחנו מתמודדים עם שברון לב אחרי פרידה כואבת בדרכים שונות. יש הממלאים את פיהם מים, מנסים להתגבר לבד ובוחשים בכאב בינם לבין עצמם. יש שאינם מפסיקים לדבר על זה, בתקווה לקבל מענה מאנשים אחרים. אבל רובנו ככולנו לא נשארים אדישים למפח הנפש האופף אותנו בעקבות פרידה

מאת איתנה לוי אליעזר

רובנו חווינו שברון לב, גם שנים אחר כך יודעים ומזהים את התחושה, למרות שהזמן לעיתים מעמעם, גורם לנו לדחוק היטב את ההרגשה לפינה יותר מבודדת בלב, שם יותר נוח לנו לחיות איתה, בתנאי שאף אחד לא נוגע. התחושה היא כמו פצע קטן, צלקת שנשארת למזכרת, כמו אחרי ניתוח. שרק לא יגעו, שלא נצטרך לפתוח ולחטט, כי אז יצופו בקרבנו הזכרונות וזה יכאב, ממש כמו בימים הראשונים לאחר הפרידה. החור בלב יגדל ויפער שוב. לכן אנחנו מעדיפים לשתוק, מקווים שהעצב יעבור לבד.

הלב נשבר והאגו נפגע. כשהלב נשבר, התחושה היא שלא כדאי שמחר יגיע, כי מה אעשה בלעדיה? איך אחיה בלעדיו? אנחנו יוצרים בעצמנו תלות, שגורמת לנו להיות מקובעים ולא להאמין שאנחנו יכולים להתחיל הכל מחדש ועדיין להאמין בכוחה של אהבה. אנחנו מהססים אם נוכל לפתוח את הלב שוב ולהאמין שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו ואנחנו בלבד אחראים למצב הרוח שלנו, לבחירות שלנו, לאיך שנראה היום שלנו, מתחילתו ועד סופו.

>>> הכי כואב כשהאדם שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך

כל האנשים שבאים במגע איתנו הם המראה שלנו, להתנהגות שלנו, לפחדים שלנו, להיסוסים למחסומים.

כל החוכמולוגים שבאים כביכול לנחם אותנו, "הכל זה לטובה, היא לא הייתה מספיק טובה בשבילך, כמה ימים וזה יעבור לך, נו, מה אתה עושה סיפור, כמה זמן סך הכל הייתם יחד? את עוד תמצאי, את צעירה, תשכחי אותו".

ואנחנו אומרים לעצמנו, בגירסאות שונות:

מה הם מבינים, איך הם מעזים להתערב? הם יודעים בכלל מה היה לנו יחד? כל הרגעים האינטימיים ושיחות הנפש? לא רוצה בכלל את כל האנשים האלו מולי עכשיו, מי אלו הפרצופים האלו, הם כל כך זרים לי, אין בהם שום אמפתיה, והם עוד קוראים לעצמם חברים שלי, משפחה? כל כך כואב לי בלב עכשיו, אני לא יכולה להכיל יותר כלום. הם מדברים אליי, ואני רק רוצה לברוח למקום אחר, בחזרה לזרועותיו, להיות במקום שנייה לפני הרגע שהוא הלך, לנסות לעצור את הזמן, או פשוט לנסות לשנות את מהלך הדברים. והם עוד מעזים לנחם אותי עכשיו כאילו שהם מבינים משהו. הם לא מדברים מהלב, הם קרים כמו רובוטים, ואני בכלל לא רוצה עדיין לשכוח, אני עדיין שם, הרחק מאחור, אני לא חיה עכשיו במציאות, אני חיה במציאות שלי, במציאות שיצרתי לבדי, מציאות שנוח לי לברוח אליה, לשהות בה, כי אני לא אוהבת את המציאות האחרת, האמיתית, שבה אני לבד וזה קשה.

אנשים מנסים לעודד אותי, מה זה יעזור בכלל? זה מה שיגרום לי לשכוח? להרגיש יותר טוב, כאילו  שכלום לא היה? אני גם כך אפופה זכרונות ועצבות, אני רוצה אותו בחזרה, וגם לא רוצה, אני פגועה, אני מבולבלת.

איזה איבר בגוף יאות לקבל את כל הזכרונות מבלי שיכאב?

איך לנהוג? מה לעשות עם כל השיחות החקוקות על לוח ליבי? איזה איבר בגוף יאות לקבל את כל הזכרונות מבלי שיכאב? איפה אני מניחה את החיבוקים? כואב בכתפיים מהמעמסה הכבדה, ופתאום שיפוט עצמי, מה אני בכלל מקטרת, זה יעבור, הכל עובר, מה אני מרשה לעצמי ליפול בכלל? והכי חשוב שכולם יילכו, שיעזבו אותי לנפשי ויתנו לי לרחם על עצמי כמה שאני רוצה, זכותי.

כולם רוצים לעזור לנו אחרי פרידה כואבת, כולם חושבים שהם יודעים הכי טוב מה נכון בשבילנו. "כל זה לטובה"? מאיפה זה בא בכלל, מי המציא את זה? מה לטובה? זה שאני דואבת עכשיו ללא שום יכולת להשתחרר? מה טוב בזה? בכלל מעניין אותי עכשיו איך זה יעזור לי לעתיד? אני אהיה מחוסנת יותר ואטפח עור של פיל? לא רוצה עור של פיל, רוצה את האהבה שלי כאן ועכשיו.

אנחנו מתמודדים עם שברון לב אחרי פרידה כואבת בדרכים שונות. יש הממלאים את פיהם מים, מנסים להתגבר לבד ובוחשים בכאב בינם לבין עצמם. יש שאינם מפסיקים לדבר על זה, בתקווה לקבל מענה מאנשים אחרים. אבל רובנו ככולנו לא נשארים אדישים למפח הנפש האופף אותנו בעקבות פרידה.

לאחר העצב הגדול, ההתבודדות וההתכנסות בתוך עצמנו, מגיעות החרטות. חרטות על כך שנפתחנו מלכתחילה, שהענקנו מעצמנו ונשארנו לבד. לא יודעים היכן להניח את האנרגיה שהצטברה, את ההרגלים שצברנו בזמן הזה כשהיינו יחד, את ההתאמה הגמישות והויתורים שנאלצנו לחוות. מה עושים עם כל זה עכשיו?

רובנו גם עוברים הלאה, חייבים להישאר במרוץ החיים, נשארים עם השאלות, עם המחשבות, עם הלבטים והמסכות. מנסים בכל הכוח לפלס את דרכנו הלאה, ולהאמין באהבה.

אילוסטרציה: FreeDigitalPhotos.net