על תעוזה ומנהיגות, על ביטחון עצמי מול פחדנות, מהו באמת חטא המרגלים? פרשת שלח לך

מאת משה לוי

המעז מנצח!

מי שעוסק בבני אדם יודע היטב כי קיים יחס הפוך בין גאווה והחצנה לבין ביטחון עצמי. ככל שאדם זקוק לחזה מנופח ולשרירים, כך בפנים הוא קטן יותר. העוצמה מתבטאת בשקט, לא ברעש. גם כוחו של אלוהים הוא בשתיקתו, תראו איך הוא שותק למרות מה שהוא רואה בעולם…

המאפיונרים הכי גדולים, כל משפחות הפשע ושלוחיהם, הם הפחדנים הכי גדולים, האנשים הקטנים ביותר הזקוקים לג'יפ ממוגן, רצוי מתוצרת ב.מ. "וואו" ולשומרי ראש גם. רובנו הרי לא זקוקים לשום הגנה כדי לחיות. ככל שאדם קטן בפנים, כך הוא מנסה למצוא חן, להיראות טוב, להתבלט ולהראות את כוחו. וככל שאישה חלשה ותלותית יותר, כך יהיו בגדיה חשופים וצבעיה עזים יותר. גברים חלשים הרי מעדיפים נשים חלשות, כך הולך הזרזיר אצל העורב.

שנים עשר מנהיגים נשלחים לבדוק את ארץ כנען לקראת הכניסה לארץ. הם לא מרגלים עזי נפש, אלא דווקא זקני העדה, אלו הרגילים לחנופה ולכבוד, והם  מסיירים להם בארץ ומסביבם אנשי עמל, חזקים ושזופים, בני חורין ועצמאים. ארבעים יום הם בארץ, ובטחונם קטן מיום ליום, איש אינו מכיר אותם, הם נראים כנוודים עלובים לעומת ילידי הארץ. חבורת שרידי מצרים שטרם עיכלו לחלוטין את העובדה כי פרעה כבר איננו, מבינים כי בארץ המובטחת מנהיגותם תעמוד במבחן והם עתידים להיכשל. הם מביטים במראה ורואים חגבים, ומי שעושה קולות של חגב כך יתייחסו אליו.

רק שניים אינם חוששים, לא בגלל כוחם הפוליטי או אומץ ליבם, אלא דווקא משום שהם אינם רודפי שררה ומנהיגות וכוחם בשתיקתם. הרי גם רבם, משה, היה כבד פה וכבד לשון, לא מגמגם אלא שתקן. יהושע וכלב יעמדו כנגד חלושי הלב והאומץ, כנגד אלו המביטים על עצמם כחגבים, אך יודעים היטב לדבר בתקיפות והחוצפה.

תמיד היו בישראל אלה שלא מספיק מעריכים את עצמם ובה בעת  מלאי שחצנות וגאווה חלולה. הם הם אלה שפחדו להכריז על המדינה או להפגיז את הכור בעיראק, הם אלה שחששו לגייס כוחות בערב יום הכיפורים ההוא ואלה שחששו להכניס כוחות ללבנון או למגר את שלטון החמאס. כעת הם  מאיימים כי אם נאלץ לתקוף את הכור באיראן, אחריתנו מי ישורנה. רק אתמול היו הם אנשי הדממה ולפתע נפתחו חרצובות לשונם.

"עלה נעלה כי יכולנו", אומרים יהושע וכלב. אותי לימדו כי המעז מנצח, וכך אכן היה מאז ומעולם, אלא שכיום המילה תעוזה הפכה למילת גנאי, וגרוע מזה,  גם המילה ניצחון הפכה לתועבה. מדברים על הכלה ושיחות, מדברים על ניהול סכסוך ועל משא ומתן, ואיש לא מדבר על ניצחון. כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק. אסור כבר להיות צודק, אסור להאמין לגמרי, אסור להיות עקרוני, חלילה. עדיף להיות צעקני, להפגין, לנאום, להיות פוליטיקאי, חשוב להיות דו משמעי, לעורר ספק, לא להציע פתרונות אלא רק להציף בבעיות ואתגרים. זהו חטא המרגלים, המטילים ספק בצדקת הדרך כאשר בכוחם להשיגה.