מדוע הפרשה שעוסקת במותו של יעקב מתחילה במילה "ויחי"? מדוע המת קרוי "חלל' ומה משתוקק הוא למלא. תובנות על מוות ובעיקר על חיים. טור אורח.

מאת: משה לוי

כיצד תגדירו חיים? האם מי שאומר על עצמו שחייו אינם חיים, הוא חי באמת? האם מי שתפקודיו הביולוגיים פועלים, אך הוא בתרדמת עולמים, קרוי חי? האם יש חיים לעגבנייה, לכלב, לרעיון, לספר, לעם? האם מי שחי באי בודד ואין אחר שיכול להכיר אפילו בעובדה הפיזית אודות חייו, עדיין חי?

האם אדם צריך להיות מודע לחייו כדי שאלה ייחשבו חיים? האם חיים סתמיים, בסבבה, ללא סבל, אכן קרויים חיים?

שתי פרשות בתורה קרויות על שם חייהם של הגיבורים בפרשה – פרשת "חיי שרה" ופרשת "ויחי יעקב", ובשתיהן מתואר מותם דווקא. מותה של שרה ומותו של יעקב. חייהם, למעשה, לא מתוארים בשתי הפרשות.

על יעקב אבינו, שהלך לעולמו בפרשת ויחי, המדרש מספר לנו כי למרות שנחנט ונקבר, לא מת למעשה מעולם. מפליא שדווקא מי שמעיד על עצמו כי מעט ורעים היו ימיו, מי שבילה את כל ימיו בגלות מן הבית והארץ כנגד רצונו, מי שפרחה נשמתו עם היוודע מות בנו המועדף, מי שאהבתו נחסכה ממנו במשך ארבע עשרה שנים, וזה שהיה צריך להילחם מלחמת חורמה באחיו, בשר מבשרו –  דווקא עליו אומר לנו המדרש שהוא  לא ממש מת. מדוע?

אפשר להציע שהסיבה לכך נעוצה בעובדה, שרק חיים שסופם בסימן שאלה יכולים להימשך לעד. חיים שמותירים תקווה וציפיה הם אלה שיתקיימו בלב היורשים. מותירים 'טעם של עוד'. יתירה מכך – רק חיים שבורים יזכו לתיקון. הילדים מאריכים את חיי ההורים.

מי שחי חיים של געגוע למשהו בלתי מושג, מי שהצליח להעביר את הכיסופים לילדיו אחריו, לתלמידיו, לשכניו, לחברי קהילתו, הוא זה שיחיה. אם תשאיר לילדיך רכוש רב, אם תותירי אחרייך ציור מדהים, יעריכו אתכם מאוד. אולם אם תשאירו את מה שטרם השגתם, רק שלש נקודות או סימן שאלה בסוף מסכת חייכם, אז תחיו. אכן, יש עגבניות שתאכלו ותותרנה געגוע, אפילו כלבים אהובים מעוררים כמיהה, וכאורך גל הגעגוע כך ירבו ימיהם. לעומתם, אנשים ונשים זמינים, חשופים וגלויים, בני אדם שלא משאירים דבר נעלם או בלתי מושג בגופם ובתולדותם, יהיו כענן כלה, וספק אם יותירו רושם כלשהו בעולם.

מה שמעניק לנו חיים ומה שנותר מאיתנו כשנלך לבית עולמנו הוא דווקא מה שהיה נסתר מן העין, מה שלא הושג ונשאר כחלל פנוי. בשפה המקראית מת קרוי חלל. החלל הוא המקום הפנוי שנותר בנו, וקורא לנו ולבאים אחרינו למלאו. וכך, איש לאיש, אנו ממשיכים להוריש חלומות ושברירי חיים, שבמקום להיות לילדינו 'נסיבות מקילות', יהיו ירושה לתיקון.

רק אלהים חי לעולם, דווקא באילמותו והיעלמותו, בכמיהה שהוא מעורר לנשגב, בגעגוע לגאולה, וייתכן כי מי שדבק בגעגועים אליו יחיה גם הוא לעד.

יעקב מברך את בניו בפרשה, מעביר להם את ירושת הוריו ואת מורשתו. רגע לפני מותו הוא מחלק תפקידים, מזכיר כשלונות והצלחות שלו ושלהם, מנבא עתידות ומבטיח הבטחות. זוהי ירושת האב לבניו, אל תסתפקו במה שהשארתי מאחורי, המשיכו הלאה. אל תתחילו מהתחלה, אל תבנו עולם חדש על חורבות הישן, אלא ארגו לכם בניין מחורבותיו. קחו את השברים שהותרתי ובנו מהם אומה והיסטוריה, והורישו אתם את שבריכם לבניכם אחריכם, אלה שבניתם משבריי שלי. כך נולדים בניו של ישראל ומאכלת בלבם, כדברי חיים גורי.