אם תפתחו את אתר רשות הדואר  תמצאו את השירותים הבאים: כרטיס סים לשימוש בחו"ל, שירות מהיר לחו"ל, העברת כספים לחו"ל, השירות הבולאי, כרטיסים של תווי קנייה, כרטיסי חניה, שירות עמילות מכס, החתמת ערבים להלוואות,  תשלום אשרות ויזה (לאמריקה), קבלת תשלום ביטוח לאומי,  קבלת גימלה מממשלת רומניה, תשלומים למשרד העבודה, לבתי משפט ועוד. העברה כספית בינלאומית, טעינה מקוונת של מכשירים שונים, תשלומי שכר של עובדים מחו"ל, החתמת בעלות על רכב. ובצנרת: הרחבת בנק הדואר אשר אושרה לקריאה שנייה בכנסת שלפי יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, כרמל שאמה-הכהן, "מניח תשתית לבנק חברתי אמיתי". ולא הזכרנו את השירות הרגיל של משלוח מכתבים, רגילים או רשומים וכיוצא באלה – שירות רגיל של דואר.

הסניף שמשמש אותי לשירותים הקטנים כגון שליחת דברי דואר גדולים, ספרים למשל, או דואר לחו"ל,  הוא סניף המלך ג'ורג' ליד דיזנגוף סנטר, במקום מאוד מרכזי בתל אביב. אני מקבל ויברציות כל אימת שעלי לגשת לסניף הזה. לקבלת דואר רשום או גדול יש, תודה לאל, אשנב מיוחד. בדרך כלל, כאשר אני נמצא על המפתן לפני תלישת המספר ורואה את הקהל, נדמה לי שלא באתי למקום הנכון, אלא לאיזו הצגת תיאטרון פרינג'  שנערכת בבית הדואר וכל המקומות תפוסים, כיאה להופעה חינם. גם שני האנשים שרצים הלוך ושוב מול האשנבים נראים כחלק מן ההצגה ולא כאנשים שעצביהם לא עמדו להם ו/או שהם מוחים או שמוציאים אנרגיה. אלה שיושבים מרימים עיניהם למעלה בתפילה שהמספר על הצג יזוז מהר. אבל הוא לא זז.

במקרה הטוב יש שלוש עמדות מאוישות. במקרה הפחות טוב – רק שתיים. אבל גם כאשר עמדה מאוישת, לאחר שהפקידה סיימה עם לקוח בינוני או קשה, היא בדרך כלל  עסוקה עם המשך אותה העיסקה ליד העמדה, מחזיקה בשוברים שמשאיר הלקוח, יושבת וטורחת ומעלעלת ומחשבת ומסדרת. או שהיא בכלל מפנה את העמדה ויוצאת לה, ואז הציבור בהמתנה: מתי היא תשוב? יש והמספרים על הצג המואר לא זזים למשך 20 דקות ואף יותר, שכן בעמדות התפוסות מתנהלת איזו פעילות אשר קשורה לא רק בשיח וסיג, אלא בהליכות הלוך ושוב של הפקידה, בתוך התא ומחוצה לו, איזה וידוא, בדיקה נוספת או ניירת כפולה ומשולשת.

אני  מביא איתי עיתון ומצליח לסיים את הקריאה לפני שמספר המזל שלי מופיע על הצג. אחרים לא מביאים אתם חומר קריאה, אבל הנייד תמיד צמוד, ואפשר לדבר בנחת שיחה בדציבלים גבוהים. ככה שלא רק עיני הקהל פעילות בצפייה למעלה, אלא גם האוזניים כרויות להאזנה מלמטה. זה כאילו לא עמדת בתור בבנק לקבלת או למסירת מזומנים, אלא ניגשת בבנק לתא של הממונה על השקעות ודנת עם נציג הבנק על מצב התיק בכלל ועל מכירת מניה מסוימת או קניית אגרת חוב בפרט. ונראה שהמאושר  או המאושרת ליד האשנב נהנים מכל רגע. כלומר, מטפלים בהם כהלכה, והקהל מתפוצץ. מה הם עושים שם כל כך הרבה זמן!

במדינת ישראל הזמן היקר שייך לעסקונה או לעשירים

אשר לזמן, בסניפי הדואר שלנו לא זו בלבד ש"זמן זה לא כסף", אלא הוא עומד מלכת. אתה צריך מראש לחשב שמדובר בפרק זמן, כמו בעת הזמנת שרברב או חשמלאי שיבוא בין לבין. שהרי במדינת ישראל הזמן היקר שייך לעסקונה או לעשירים. לעמך יש כל הזמן שבעולם. מה יש להם להפסיד זולת את מה שאין להם?

התנסיתי פעם במשלוח דבר דואר באמצעות דואר שליחים. השליח, כפי שהסתבר לאחר חקירה ממושכת, לא זיהה את השם על תיבת הדואר בבית הנמען. במשך שלושה ימים נעשו מאמצים לאתר את הדואר, ועוד שלשה ימים כדי לתאם את קבלת החבילה.

הבעיה של רשות הדואר אינה רק מנהלית. היא פשוט גדולה ממידותיה הנכונות אצלנו. לדוגמה, לא תמצא בנק כמו בנק הדואר שהוא שוכן בחדר קטן, צר וחמים, אינטימי כמעט, שבו כמה עמדות. בנק זקוק לשטח, ולסניפי הדואר יש אכסניות שאולי ענו על הצרכים לפני יובל שנים, אבל לא כיום. בניגוד לחברות אחרות, אינך יכול להעביר סניף דואר שאמור לשרת אוכלוסיה של סביבה לאיזה רובע חדש, שבו יש מבנה מתאים לאכלס את כל השירותים. באותה מידה אין גם מקום במרכזי הערים בו אתה יכול להקים סניפים חדשים ובכך לצמצם את הצפיפות של הקיימים. סניף דואר ישראלי כיום הוא  שריד מן התקופה העותומנית,  אף שיש בו מכשור אוטומטי.

אשר לחוק המוצע להפוך את הדואר לבנק מן המניין, נציגי העובדים של בנק הדואר מצוטטים (דה מרקר  7.6.2012 ) כי "החברה מצויה במשבר כלכלי, וכיום היכולת שלה להעמיד כסף מוטלת בספק, וגם ישום החוק". מה שמלמד על  המציאות הסכיזופרנית אצלנו. שירות הדואר במצב קשה, ופוליטיקאי כמו ח"כ כרמל שאמה-הכהן, לא זו בלבד שאינו טורח לבדוק אם שרות הדואר יכול בכלל להתמודד בשוק כמוסד פיננסי, אלא בשם הפופוליזם מעלה הצעה מופרכת. ככה זה עובד, אצלנו, ככה זה אובד.

ביזור מבני וביזור פיזי

במציאות הקיימת ולטובת האזרח – ושירות הדואר מיועד בראש וראשונה לאזרחים מן השורה – יש למצוא פתרון ביניים, שכן הגורמים המשקיים והמוסדיים הגדולים יכולים להסתדר בלי שירותי הדואר של המדינה. שירות כמו מכירת בולים יכול להיעשות באמצעות אוטומטים, קיוסקים של הפיס או גם במרכולים. משלוח חבילות קטנות שטוחות, כמו ספרים, מגזינים או כל דואר בינוני, ניתן להודיע על משקל ותעריפים ולהעמיד לרשות הקהל מתקנים עם פתח גדול להשחלת חבילות שטוחות. כל מה שעל הציבור לעשות הוא להדביק מספר בולים בסכום הנקוב בתעריף לפי המשקל. היה והמשקל עודף, רשות הדואר יכולה לעשות מה שהיא עושה לגבי דואר רגיל – היא מודיעה שדבר הדואר ששלחת חסר סכום מסוים,  ואתה מתבקש להדביק בולים בסכום הזה, פלוס הדבקת בול נוסף. נבון ויעיל. אפשר לתת זכיונות לסוכנים שונים, כפי שאלה קיימים במקומות בפריפריה. הביזור במקרה אינו לא נובע מפילוסופיה כלכלית של הפרטה, אלא של כורח הנסיבות.

את כל שירותי התשלומים, כולל העברת בעלות על רכב וכיוצא בזה, אפשר להעביר לבנקים, בתנאי שיעמדו באותו תעריף של בנק הדואר לצורך השירותים הספציפיים. הם יסכימו. ככה ניתן לעשות לגבי תחומים אחרים ולהשאיר לדואר את מינימום השירות, כדי שיהיה שלד. היה אם הנסיבות הכספיות והפיזיות יאפשרו זאת, ניתן יהיה שוב להרחיב את השירות.

כאשר שירות הדואר הוא שירות ציבור עסקי רחב היקף, מן הראוי שיהיו לו מספר סניפי דגל במרכזי הקניות הגדולים, בקניונים. למקומות  אלה באים רבבות אנשים שנזקקים בין היתר לשירותי הדואר.  העובדה שמצב זה לא קיים  מצביעה שרשות הדואר ושירות הדואר עדיין  לא הגיעו למעמד של שירות עכשווי, אשר משרת את האזרח במהירות וביעילות. אמנם חל שיפור באי-אלה שירותים, אבל כל אלה רחוקים מלהדביק את הצרכים.  

הכלל  צריך להיות שהדואר חייב לשרת ולהקל על האזרח בכל הפרמטרים. זמנו של הפרט מן היישוב חשוב לא פחות מזה של הפקיד הבכיר, או המשקיע ובעל ההון. העצבים שלו גם הם חשובים. הבדיחה אמנם אומרת כי ההבדל בין מי שנמצא בבית משוגעים לבין תושב הארץ הוא בכך  שפציינט בבית משוגעים יודע שהוא בבית משוגעים  ואילו אזרחי המדינה לא יודעים זאת, אבל יש בכל זאת הבדל. במדינה אתה יודע מי משגע אותך. במציאות, בסמל של הדואר – הצבי – צריך לקצץ את הרגליים, שכן קל רגליים הוא לא. באיות יש להוריד את ה-י' ובכך לשנות את סמלו  למצבו האמיתי של הדואר:  צב, סמל האיטיות!

לפני סגירה: הבוקר עברתי במקרה על פני סניף הדואר והוא היה ריק. שאלתי אם יש ספירת מלאי והם אמרו שלא. הם עצמם לא יודעים את פשר העובדה שהפקידות מחכות ללקוחות (אין פקידים ממין זכר – אפליה). אולי מישהו הדליף להם מראש את תוכן הפוסט שלי? אני בספק. בכל מקרה, זה היה מאוד חריג.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

קריאה נוספת:

הממשלה צריכה להודיע על הפיכת בנק הדואר לבנק החברתי הראשון בישראל / רן מלמד

אין דוור העובד לפני הלצון / זאב פלדינגר