Skip to content

גן עדן על הר געש / אהרון אפלפלד חוגג 80 בתאטרון הקאמרי

המוסיקה נהדרת, הקהל מרותק. אם אהרון אפלפלד מבקש שיהיה זה ערב, כך יהיה. מאת טל גולדשטיין

גן עדן על הר געש / אהרון אפלפלד חוגג 80 בתאטרון הקאמרי

המוסיקה נהדרת, הקהל מרותק. אם אהרון אפלפלד מבקש שיהיה זה ערב, כך יהיה. מאת טל גולדשטיין

יום שישי, אמצע היום. כמה מטרים מתחת לאדמה, היינו כולנו אירופאים. אפלפלד עולה אל הבמה ומברך את הקהל בערב טוב. 'סליחה, מר אפלפלד', אני מבקש ללחוש לו, 'השעה עוד לא שתיים בצהריים'. אבל למה לי? המוסיקה נהדרת, הקהל מרותק. אם אהרון אפלפלד מבקש שיהיה זה ערב, כך יהיה.

בעוד כשעה יספר עמוס עוז על הוריו שלו ועל הוריו של אפלפלד שחיו באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה וחשו עצמם יותר אירופאים מהאירופאים עצמם, באהבתם את הספרות, המוסיקה הקלאסית והתרבות בכלל. כשנשאל אפלפלד בעבר איך מתיישבים החיים גדושי התרבות האלה עם מה שהצמיחה מתוכה אירופה באותה עת ממש, הוא השיב כי מדובר היה בגן עדן על הר של געש.

אהרון אפלפלד חוגג 80 (צילם: דן בר-דוב)
אהרון אפלפלד חוגג 80 (צילם: דן בר-דוב)

אהרון אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, חוגג שמונים ומציין חמישים שנות יצירה. כמה דקות לפני תחילת המופע אני מתיישב במקומי, שתי שורות מאחורי חתן השמחה. בזמן שנותר אני מציץ בעלון שקיבלתי יחד עם כרטיס הכניסה ומגלה שארבעים ואחד ספריו תורגמו עד היום לשלושים וארבע שפות. הצעה לתרגיל: מנו את כל השפות שאתם מכירים ונסו להגיע למספר הזה. כן, גם עבורי זה לא היה פשוט.

גיל שוחט ואנסמבל אליסיום המרשימים פותחים את המופע וגורמים לי להרים את ראשי, להזדקף, להזיז את גופי קדימה, לכיוון הבמה. אינני יודע דבר על מוסיקה קלאסית אבל גם הדיוט כמוני יודע להבחין שמדובר בנגנים מעולים ממש, שלא לדבר על המנצח. הצצה ראשונה לכיוונו של אפלפלד מגלה שגם הוא נהנה לפחות כמוני. לא מעט נכתב בעבר על אהבתו של אפלפלד למוסיקה בכלל ולמוסיקה קלאסית בפרט. בראיון שהעניק לאחרונה, אמר  אפלפלד כי לדעתו המוסיקה היא האמנות הנעלה ביותר ורק אחריה באים הספרות והציור.

גיל שוחט ואנסמבל אליסיום (צילם: דן בר-דוב)
גיל שוחט ואנסמבל אליסיום (צילם: דן בר-דוב)

נתן דטנר מנחה המופע, מתאר בקטעי הקישור את קורות חייו המדהימים של אהרון אפלפלד ומוליך אותנו אל קטעי הוידיאו בהם מספר הסופר על ילדותו ועל שנותיו הראשונות כפליט בארץ ישראל. מהמסך נשקפת דמות כריזמטית ומרתקת אך לא בשל יכולת מרשימה ללהטט במילים ולהפגין שנינות יוצאת דופן. מדובר בכריזמה מהסוג הישן והטוב שמקורותיה הם אמת, חוכמה ואיפוק.

דרור קרן וקובי מידן מקריאים קטעים מספריו השונים של אפלפלד בליוויים המוסיקלי של גיל שוחט והאנסמבל. שניהם נפלאים ממש. שניהם מצליחים להחיות בקולם את גיבוריהם של אפלפלד. אלה הנמלטים ואלה השבים לנקום. אלה המסתתרים במרתפים ואלה המגיעים לארץ ישראל לאחר המלחמה ומגלים שמוטב להם שלא לדבר על מה שהביאו אתם.

אחרי שניסיתם את תרגיל מציאת שלושים וארבע השפות, עולה עמוס עוז, מי שכנער היה תלמידו של אפלפלד בקיבוץ חולדה, ומציע לכם תרגיל משלו. נסו למצוא באחד מבין ארבעים ואחד ספריו של אהרון אפלפלד את המילה שואה. לא תמצאו. כעת נסו למצוא סימן קריאה באחד מאותם ספרים. שוב, לא תצליחו למצוא. זהו האיפוק של אפלפלד. הפשטות השנייה כפי שמכנה אותה עמוס עוז, הדרגה השלישית והנעלה מכולן של הספרות לדבריו. אפלפלד, כך לפי עוז, מספר את סיפור אסונם של יהודי אירופה כאדם שמדבר על קרינה רדיו אקטיבית. הוא מספר על השואה כמו קרחון שתשע עשיריות ממנו נסתרות מתחת לפני המים ורק עשירית אחת גלוייה.

מילות השירים מקום לדאגה והחיים יפים מקבלות משמעויות חדשות מפיה של רוני דלומי כשהן מובאות בהקשר לספריו ודמויותיו של אפלפלד. אולם נראה שמי שהצליח לרגש יותר מכולם את חתן הארוע היה אהוד בנאי. לשם קביעה זו אני נאלץ לחשוף את מנגנון המציצנות הזולה שלי שבחן מעת לעת את תווי פניו של אפלפלד ואת כמות ואופן מחיאות הכפיים שלו. אם יש איזשהו ערך לשיטת המדידה הלא מדעית הזאת, נדמה לי כי העיבוד שעשה בנאי המשלב בין קטעים מהספר חיים שלמים לבין שירו הנפלא, יוצא לאור גורם לאפלפלד נחת רבה. בנאי, המלווה את עצמו בגיטרה ובמפוחית, מחבר בצורה נפלאה את העבר וההווה עליהם מדבר לא מעט אהרון אפלפלד.

עמוס עוז מספר על אהרון אפלפלד (צילם: דן בר-דוב)
עמוס עוז מספר על אהרון אפלפלד (צילם: דן בר-דוב)

גם הצייר מאיר אפלפלד, בנו של הסופר, מדבר על המוסיקה, זו שבכתיבתו. הוא מעלה זיכרון מילדותו ובו אביו כותב במכונת הכתיבה ומהמהם בקולו מנגינות שונות. המקצב קודם למילה, קודם למראה שבדמיון. כנגדו ומתוכו לובשות המילים צורה. הטקסט נושא את מנגינת המילים שאבדו. אבא מהמהם. כך, מאיר אפלפלד.

והאבא המהמהם עולה אל הבמה ומברך את הקהל בערב טוב. 'סליחה, מר אפלפלד', אני מבקש ללחוש לו, 'השעה עוד לא שתיים בצהריים'. אבל למה לי? המוסיקה נהדרת, הקהל מרותק. למה להיות קטנוני ולהזכיר לכולם את השמש הניצבת במרכז השמים? אם מר אפלפלד מבקש שיהיה זה ערב, כך יהיה. והוא מודה לכל מי שרק אפשר. נדמה שגם היום, גם במעמדו, דבר אינו מובן מאליו עבורו. הוא מבקש לוותר על סיכום חייו: "אדם הבא לדבר על עברו , גם אם העבר היה קשה, מתמלא נוסטלגיה ובתוך כך מפאר קצת את עצמו ואת מעשיו. מוטב להימנע מכך."

קצת לפני שהוא מסיים את דבריו הוא מדבר על הילד שבו, הילד המתבונן והמאזין שבו, שלא עזב אותו לעולם: "הילד שבי שמר עלי כל אימת שנחלשתי או טעיתי, הושיט לי שמץ מנפשו, מילה נכונה, נימה נקייה, תימהון אין קץ על כל שהיה וממשיך להיות. וכך הוא ממשיך ושומר עלי כבר שנים ומחייה אותי כל פעם מחדש."

יום שישי, אמצע היום. כמה מטרים מתחת לאדמה, היינו כולנו אירופאים. אפלפלד עולה אל הבמה ומברך את הקהל בערב טוב. 'סליחה, מר אפלפלד', אני מבקש ללחוש לו, 'השעה עוד לא שתיים בצהריים'. אבל למה לי? המוסיקה נהדרת, הקהל מרותק. אם אהרון אפלפלד מבקש שיהיה זה ערב, כך יהיה.

בעוד כשעה יספר עמוס עוז על הוריו שלו ועל הוריו של אפלפלד שחיו באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה וחשו עצמם יותר אירופאים מהאירופאים עצמם, באהבתם את הספרות, המוסיקה הקלאסית והתרבות בכלל. כשנשאל אפלפלד בעבר איך מתיישבים החיים גדושי התרבות האלה עם מה שהצמיחה מתוכה אירופה באותה עת ממש, הוא השיב כי מדובר היה בגן עדן על הר של געש.

אהרון אפלפלד חוגג 80 (צילם: דן בר-דוב)
אהרון אפלפלד חוגג 80 (צילם: דן בר-דוב)

אהרון אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, חוגג שמונים ומציין חמישים שנות יצירה. כמה דקות לפני תחילת המופע אני מתיישב במקומי, שתי שורות מאחורי חתן השמחה. בזמן שנותר אני מציץ בעלון שקיבלתי יחד עם כרטיס הכניסה ומגלה שארבעים ואחד ספריו תורגמו עד היום לשלושים וארבע שפות. הצעה לתרגיל: מנו את כל השפות שאתם מכירים ונסו להגיע למספר הזה. כן, גם עבורי זה לא היה פשוט.

גיל שוחט ואנסמבל אליסיום המרשימים פותחים את המופע וגורמים לי להרים את ראשי, להזדקף, להזיז את גופי קדימה, לכיוון הבמה. אינני יודע דבר על מוסיקה קלאסית אבל גם הדיוט כמוני יודע להבחין שמדובר בנגנים מעולים ממש, שלא לדבר על המנצח. הצצה ראשונה לכיוונו של אפלפלד מגלה שגם הוא נהנה לפחות כמוני. לא מעט נכתב בעבר על אהבתו של אפלפלד למוסיקה בכלל ולמוסיקה קלאסית בפרט. בראיון שהעניק לאחרונה, אמר  אפלפלד כי לדעתו המוסיקה היא האמנות הנעלה ביותר ורק אחריה באים הספרות והציור.

גיל שוחט ואנסמבל אליסיום (צילם: דן בר-דוב)
גיל שוחט ואנסמבל אליסיום (צילם: דן בר-דוב)

נתן דטנר מנחה המופע, מתאר בקטעי הקישור את קורות חייו המדהימים של אהרון אפלפלד ומוליך אותנו אל קטעי הוידיאו בהם מספר הסופר על ילדותו ועל שנותיו הראשונות כפליט בארץ ישראל. מהמסך נשקפת דמות כריזמטית ומרתקת אך לא בשל יכולת מרשימה ללהטט במילים ולהפגין שנינות יוצאת דופן. מדובר בכריזמה מהסוג הישן והטוב שמקורותיה הם אמת, חוכמה ואיפוק.

דרור קרן וקובי מידן מקריאים קטעים מספריו השונים של אפלפלד בליוויים המוסיקלי של גיל שוחט והאנסמבל. שניהם נפלאים ממש. שניהם מצליחים להחיות בקולם את גיבוריהם של אפלפלד. אלה הנמלטים ואלה השבים לנקום. אלה המסתתרים במרתפים ואלה המגיעים לארץ ישראל לאחר המלחמה ומגלים שמוטב להם שלא לדבר על מה שהביאו אתם.

אחרי שניסיתם את תרגיל מציאת שלושים וארבע השפות, עולה עמוס עוז, מי שכנער היה תלמידו של אפלפלד בקיבוץ חולדה, ומציע לכם תרגיל משלו. נסו למצוא באחד מבין ארבעים ואחד ספריו של אהרון אפלפלד את המילה שואה. לא תמצאו. כעת נסו למצוא סימן קריאה באחד מאותם ספרים. שוב, לא תצליחו למצוא. זהו האיפוק של אפלפלד. הפשטות השנייה כפי שמכנה אותה עמוס עוז, הדרגה השלישית והנעלה מכולן של הספרות לדבריו. אפלפלד, כך לפי עוז, מספר את סיפור אסונם של יהודי אירופה כאדם שמדבר על קרינה רדיו אקטיבית. הוא מספר על השואה כמו קרחון שתשע עשיריות ממנו נסתרות מתחת לפני המים ורק עשירית אחת גלוייה.

מילות השירים מקום לדאגה והחיים יפים מקבלות משמעויות חדשות מפיה של רוני דלומי כשהן מובאות בהקשר לספריו ודמויותיו של אפלפלד. אולם נראה שמי שהצליח לרגש יותר מכולם את חתן הארוע היה אהוד בנאי. לשם קביעה זו אני נאלץ לחשוף את מנגנון המציצנות הזולה שלי שבחן מעת לעת את תווי פניו של אפלפלד ואת כמות ואופן מחיאות הכפיים שלו. אם יש איזשהו ערך לשיטת המדידה הלא מדעית הזאת, נדמה לי כי העיבוד שעשה בנאי המשלב בין קטעים מהספר חיים שלמים לבין שירו הנפלא, יוצא לאור גורם לאפלפלד נחת רבה. בנאי, המלווה את עצמו בגיטרה ובמפוחית, מחבר בצורה נפלאה את העבר וההווה עליהם מדבר לא מעט אהרון אפלפלד.

עמוס עוז מספר על אהרון אפלפלד (צילם: דן בר-דוב)
עמוס עוז מספר על אהרון אפלפלד (צילם: דן בר-דוב)

גם הצייר מאיר אפלפלד, בנו של הסופר, מדבר על המוסיקה, זו שבכתיבתו. הוא מעלה זיכרון מילדותו ובו אביו כותב במכונת הכתיבה ומהמהם בקולו מנגינות שונות. המקצב קודם למילה, קודם למראה שבדמיון. כנגדו ומתוכו לובשות המילים צורה. הטקסט נושא את מנגינת המילים שאבדו. אבא מהמהם. כך, מאיר אפלפלד.

והאבא המהמהם עולה אל הבמה ומברך את הקהל בערב טוב. 'סליחה, מר אפלפלד', אני מבקש ללחוש לו, 'השעה עוד לא שתיים בצהריים'. אבל למה לי? המוסיקה נהדרת, הקהל מרותק. למה להיות קטנוני ולהזכיר לכולם את השמש הניצבת במרכז השמים? אם מר אפלפלד מבקש שיהיה זה ערב, כך יהיה. והוא מודה לכל מי שרק אפשר. נדמה שגם היום, גם במעמדו, דבר אינו מובן מאליו עבורו. הוא מבקש לוותר על סיכום חייו: "אדם הבא לדבר על עברו , גם אם העבר היה קשה, מתמלא נוסטלגיה ובתוך כך מפאר קצת את עצמו ואת מעשיו. מוטב להימנע מכך."

קצת לפני שהוא מסיים את דבריו הוא מדבר על הילד שבו, הילד המתבונן והמאזין שבו, שלא עזב אותו לעולם: "הילד שבי שמר עלי כל אימת שנחלשתי או טעיתי, הושיט לי שמץ מנפשו, מילה נכונה, נימה נקייה, תימהון אין קץ על כל שהיה וממשיך להיות. וכך הוא ממשיך ושומר עלי כבר שנים ומחייה אותי כל פעם מחדש."

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן