Skip to content

אנחנו זוכרים מה עשיתם לנו בקיץ האחרון

לתקשורת הישראלית יש כתובת ברורה בנוגע לצרות שלה בשנה האחרונה: המחאה החברתית. היא יודעת מי אשם ועם מי צריך לבוא חשבון. והיא קיבלה החלטה: היא תהרוג את המחאה החברתית. מאת טובי פולק
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לעיתונות יש זיכרון ארוך והיא לא מהססת לסגור חשבון עם מי שפגע בה. לתקשורת הישראלית יש כתובת ברורה בנוגע לצרות שלה בשנה האחרונה: המחאה החברתית. היא יודעת מי אשם ועם מי צריך לבוא חשבון. והיא קיבלה החלטה: היא תהרוג את המחאה החברתית. לא עוד קיץ 2011

מאת טובי פולק

קיץ 2011 ייזכר כתקופה מלאה באדרנלין, זיעה, הורמונים, התרגשות עילאית, התגייסות רחבה, בכוונה מלאה – גם של אנשים שאינם החשודים המידיים של תנועת המחאה; אינם סטודנטים תפרנים, ביניהם גם כאלה שיש (או היתה) להם עבודה, דירה, מכונית, קצת חסכונות. התחושה באוויר (גם אם בדיעבד התבררה כבלתי מבוססת בעליל) היתה שמה שהיה לא יהיה עוד. שסדרי העדיפות המסורתיים לא יחזור למה שהיו. שהפוליטיקאים, המנהלים הבכירים, הטייקונים, עורכי הדין שלהם, היח"צנים שלהם, הדוברים שלהם, יחשבו פעמיים ויבחרו בדרך אחרת. מעט יותר מתחשבת. קצת יותר אנושית. לרגע נדמה היה שהמילה "צדק", לא כל שכן "צדק חברתי", חזרה לאופנה. אפילו המשטרה, כך היה נדמה אז – לפחות השוטרים הפשוטים בשטח – היתה חלק מהאחווה.

ההפגנה הגדולה של הקיץ 3.9.2011 (צילמה: שרית פרקול)
ההפגנה הגדולה של הקיץ 3.9.2011 (צילמה: שרית פרקול)

כמה תמימים היינו. כמה טיפשים היינו.

וגם העיתונות. התקשורת. אחרי שלא זיהתה ברגע הראשון (שלא כמו ראש הממשלה, שכמובן תמיד מזהה הכל ראשון, לפני כולם) את הרחשים שעלו מלמטה, מהאדמה הרותחת, מהרשתות החברתיות, מיריעות האוהלים, מהזיעה, מתחושת העלבון והבגידה – גם היא (התקשורת) הצטרפה לחגיגה. ערוץ 10 עבר דירה לשדרה הרותחת; ערוץ 2 היה יותר זהיר אבל לא נשאר מאחור ותקע יתד; העיתונאים בערוץ הראשון הלכו ראש בראש מול המנהלים הפוליטרוקים שלהם; האוויר היה אוויר של מחאה. של מהפכה. התחושה הברורה היתה של שינוי כיוון. התקשורת, שבתחילה היססה וגמגמה, עברה לפרונט והובילה את הטרנד. הדפני ליפים והסתיו שפירים נהפכו בן לילה לכוכבי מדיה. והמדיה הפכה אותם לגיבורי תרבות.

דפני ליף בקונגרס החברתי הראשון (צילמה: שרית פרקול)
דפני ליף בקונגרס החברתי הראשון, קיץ 2011. גיבורת תרבות (צילמה: שרית פרקול)

כמו תמיד, מישהו מאחור שילם את החשבון

אבל משהו רע, שלא ראינו בזמן אמת, קרה שם ובגדול: מישהו שילם את המחיר. זו היתה התקשורת. המדיה. שוק הפרסום. טלוויזיה, רדיו, עיתונים, אתרי אינטרנט, פורטלים. חברות הפרסום. הגדולים והחזקים נפגעו, הבינוניים אכלו אותה והחלשים התרסקו. הם, וביחד איתם אלפי עוסקים באלף ואחד תפקידים סביב התקשורת, העיתונות והמדיה. עובדים בכירים ובעיקר זוטרים, עובדים חיצוניים, פרילאנסרים, חברות הפקה, עוסקים עצמאים. זו היתה ועודנה טרגדיה. לא פחות וללא שמץ של ציניות או סרקזם. שוק הפרסום נעצר לחלוטין. החברות נכנסו לפאניקה מוחלטת, ולא בלי צדק. תנובה, שטראוס, הבנקים, חברות הפנסיה, הביטוח, בתי ההשקעות, יבואני הרכב, חברות הליסינג ואינספור פירמות נהפכו לאויבות העם. הפרסום נעצר. המחירים ירדו לרצפה. המשק הצרכני ירד למחתרת. לרגע נדמה היה שהרוח החדשה משנה לחלוטין את הפרדיגמה. לשנייה קצרה של שכרון חושים אפשר היה לחשוב שהפירמידות הכלכליות חלפו ועברו מן העולם ולא יותר לנצח את הביטוי "ריכוזיות".

אבל אז הקיץ נגמר, החגים הגיעו, ואחריהם בא עלינו לטובה חורף ארוך, קר ורטוב. השדרה פונתה ומורקה, האוהלים נשארו זיכרון רחוק בתערוכות של צלמי מחאה, שגם הם התרבו כמו האוהלים של אוגוסט 2011.

מטה המאבק בשדרת רוטשילד מתקפל (צילמה: שרית פרקול)
מטה המאבק בשדרת רוטשילד מתקפל (צילמה: שרית פרקול)

הפוליטיקה שרדה היטב את הקיץ האחרון. ניערה מעט את החליפה, החליקה את העניבה, ייבשה  נתזי המים ("תגיד, אתה סתום?") התייבשו, החורף בא והלך, הבחירות צצו בחטף ונעלמו כהרף עין וטרכטנברג נשאר פרופסור חביב עם מבטא ספרדי מתגלגל. הדו"ח שלו היה פארסה – המסקנות נהפכו לטרגדיה.


הנקמה היא אולי תבשיל שנהוג לאכול קר; הפעם הנקמה רותחת

אנחנו יודעים שהנקמה היא תבשיל שנהוג לאכול כשהוא קר, אבל נקמתה של הממשלה, של המשטרה ובעיקר של העיתונות, חיכתה בשקט ובסבלנות  שהחום יחזור. ועכשיו היא לא קרה – היא רותחת. הקיץ, שלמרות שמעט התמהמה, הגיע לבסוף; את מעילי החורף החליפו הכפכפים וסנדלי הגומי, השמלות הרחבות וגופיות הגרפיטי. המחאה הקיצה משנת החורף שלה וחזרה לרחוב. אבל הרחוב שחיכה לדפני והחברים לא היה עוד אותו רחוב; המשטרה לבשה שחור, התייצבה לאורך השדרה וחיכתה לניצוץ. וגם העיתונות. כן, העיתונות. האידיליה הסתיימה. הרומן נגמר.

לעיתונות יש זיכרון ארוך, והיא לא מהססת לסגור חשבון עם מי שהיא מזהה שאחראי לצרות שלה. לעיתים בצדק, לעיתים קרובות לא. ולעיתונות העשירה, המפונקת, הממוסדת, יש כתובת אחת, ברורה וחד משמעית, לצרות שלה בשנה האחרונה: המחאה החברתית. המנכ"ל היוצא של ערוץ 10 אמר את הדברים באופן מפורש: "שלא תעזו לעודד שוב את המחאה החברתית", הוא אמר לעובדי הערוץ – "היא חיסלה אותנו". בידיעות אחרונות, בערוץ 2, ב- ynet, בוואלה, בכל מקום שבו עשו ועושים כסף גדול בסיוע הקפיטליזם הקיצוני – ידעו מי אשם ועם מי צריך לבוא חשבון.

דיכוי המחאה (צייר: יונתן שתיל)
דפני ליף חטפה מכות (צייר: יונתן שתיל)

אז דפני ליף חטפה מכות, עשרות מחבריה נעצרו בברוטאליות, שוטרים מוכי תיעוב וששים אלי אלימות בעטו, חנקו, עיקמו, שברו, רמסו, ונהנו מכל רגע.

והעיתונות? "נחצו קווים אדומים" בישרה הכותרת בידיעות אחרונות (טור מאת יועץ התקשורת של הראש עד לפני שתי דקות). ולא, הוא לא התכוון למשטרה האלימה והברוטאלית. הוא התכוון כמובן למפגינים; ששומו שמיים, ניפצו כמה זגוגיות. אבוי. ממש רצח ראש ממשלה בישראל. לא פחות. נכון, החנונים של תל-אביב עשו קצת בלגן, חסמו חצי רחוב, התכנסו ל"הפגנה בלתי חוקית" (מה זה בכלל? איך זה שכל התאספות של כמה עשרות אנשים דורשת רישיון? מאיפה זה נולד ולמה? גם מאות אלפי החרדים שמתאספים בירושלים פעם בכמה שבועות מבקשים ומקבלים רישיון? באמת?); אז מה? סוף העולם הגיע? הרפובליקה בסכנת שמד? באמצע הארץ, בלב תל-אביב, הפגנות קטנות ומחאות זעירות, שאם לא התלהמות המשטרה סביר להניח שהיו מסתיימות בשקט ומתאספות שוב למחרת, בעוד שבוע, עד לעוד איזה אירוע של עשרות ואולי מאות אלפים בכיכר. אבל אם רק תיתן לקציני משטרה, גדודי יס"מניקים ופלוגות מג"ב קצת אקשן – זינזנות, אלות, מדים שחורים, כובעי גרב, מכת"זיות (או איך שקוראים לכבאיות המגוחכות האלה) – והאלימות תבוא. בוודאות.

זגוגיות בנק הפועלים מנופצות (צילם: רפי מיכאלי)
זגוגיות בנק הפועלים מנופצות (צילם: רפי מיכאלי)


תן להם כביש צדדי חסום ואיזו זגוגית מנופצת, והם כבר יחגגו על הדם

וכמה שמחו הקצינים, הפוליטיקאים, עורכי ידיעות אחרונות, פרנסי ישראל היום ובכירי חדשות ערוץ 2 לראות כמה זגוגיות מנופצות של סניפי בנקים. זה בא להם ממש טוב. איך אמרה שלי יחימוביץ' המתחסדת? "בוונדאליזם צריך להילחם בכל הכלים…". כמובן. אלא מה. לפתוח באש, לא? והיא כמובן מצאה שותף טבעי לצביעות הפוליטית המרכזית הקלאסית בדמותו של שר החינוך הלאומני סער: "המחאה הזאת היא של חד"ש". וואלה, חד"ש. שסו בהם את הכלבים. העמידו אותם לקיר.

זו שעתה הגדולה ביותר – שעתה הגורלית – של החברה בישראל. של אנשי המחאה. מה שתעשה המחאה בשבועות הקרובים, עד סוף הקיץ הזה, יקבע את גורלה של החברה הישראלית להרבה שנים. לדורות. זו דרך חתחתים וקל מאוד לטעות בה. השגיאות הן ברירת המחדל. הן המובן מאליו. לא ברור אם יש בקרב אנשי המחאה מספיק תבונה, אורך רוח, שכל ובעיקר ניסיון, שיעזרו להם לדלג על השגיאות. איזה מבוגר אחראי שיראה להם את הדרך. ידריך אותם לא לשחק לידיה של המשטרה והממשלה.

לא ברור אם יש בנמצא את המנהיג החברתי, המנהיגה, המנהיגים, שיידעו לנווט את הספינה הרעועה הזאת. אולי. צריך לקוות.


התקשורת הישראלית היתה חלק מהמערכת ועושה הכל בשביל לחזור לשם

אבל זו גם שעתה הגדולה ביותר של העיתונות. של התקשורת הישראלית. וכאן אין ספק: בשבוע האחרון התקשורת הישראלית לקחה צד: היא נגד המחאה החברתית. היא נגד שינויים. היא לא תוביל עוד ואפילו לא תלווה את המהפכה. התקשורת הישראלית תעשה הכל בשביל שהסדר הישן יישאר על כנו. יחזור לעצמו. העיתונות בישראל קיבלה החלטה פה אחד (גם אם כל עיתון וכל ערוץ עשה זאת בעצמו): קיץ 2011 לא יחזור ב-2012. לא עוד. כי התקשורת הישראלית מחוברת בטבורה לפוליטיקה הישראלית, ושתיהן מחוברות בגופן לכסף הגדול, לטייקונים, לבעלי ההון, לבעלי השליטה, לכוחות הגדולים, הדורסניים, הברוטאליים. למפרסמים הגדולים, למקבלי ההחלטות, לפוליטיקאים, למושכים בחוטים מאחורי הקלעים, לידיים שמנענעות את העריסה.

אלה, כמו גם אלה, לא ייתנו לעם להרים שוב את הראש. מבחינתם, קיץ 2011 היה אירוע טראומטי שהתרגש עליהם שלוש פעמים: הפעם הראשונה, הפעם האחרונה ופעם אחת יותר מדי. חשבתם על מהפכה? תחשבו שוב. הפעם אתם לבד. לגמרי לבד.


רק עיתון ישראלי עצמאי
. רק הוא

אז מי ומה בכל זאת יעשה עבורכם את העבודה? התקשורת החדשה, הבלתי תלויה: הרשתות החברתיות, התקשורת הניידת, מצלמות הטלפונים, מחשבי המגע הניידים, התקשורת האחרת.

וגם אנחנו: העיתון העצמאי. מגפון. ומי שלא מבין שאנחנו במגפון לא שייכים רק לעצמנו, יגלה שגם אנחנו נעלם. כי אין לנו על מי לסמוך – אלא רק הקוראים שלנו והגולשים שלנו. אם תתגייסו ותתמכו בנו – כן, בכסף (בכסף קטן, בכסף גדול, בכל דרך שרק אפשר) ובפרסום (במחירים הוגנים מאוד) – נהיה שם עבורכם. הוגנים, פתוחים, דמוקרטיים, חברתיים, ישרים. ואם כוחות השחור וכוחות השוק יכריעו גם אותנו – זה יהיה סוף החלום של כולנו. 

5 Comments

  1. יוסי
    26 ביוני 2012 @ 9:22

    אכן כן. הגיע הזמן שכל אותם אנשים יצירתיים שעבדו בעבר בייצור ומכירה של פרסומות מיותרות יעברו לעבודה יצרנית ו/או חינוכית.
    העם לא צריך פרסומות.

  2. אבשלום
    26 ביוני 2012 @ 4:07

    מדוע ערוץ 10 היה כבר בצרות כלכליות טרם פריצת המחאה החברתית? הבאמת סבור כותב המאמר שהתקשורת אשמה בפרוץ המחאה?

  3. מני
    26 ביוני 2012 @ 1:20

    הבעיה שאנשים כמו נוחי יכולים להרשות לעצמם להפסיד מיליונים בכדי לשלוט בעיתון,זה אפילו משתלם לו.
    אתם לא ממש יכולים

  4. maximo
    25 ביוני 2012 @ 23:53

    פעם קראו לנו כלב של דמוקרטייה.
    חיום אנחנו פודל של אוליגרכייה

  5. חן
    25 ביוני 2012 @ 22:57

    התקשורת- היא של בעלי ההון, והמחאה- תוקפת את חלוקת ההון הלא הוגנת במדינה. 20 משפחות מחזיקות הכל, גם עסקים וגם תקשורת, והפוליטיקאים עובדים למענן. מישהו מתחיל להלחץ…

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן