חלפה שנה, ושום דבר לא השתנה. המחאה מתחדשת, דפני ליף וחבריה עושים מהומות ובקרוב יגיעו העצרות הבלתי נמנעות והאייל גולן והשלמה ארצי שאי אפשר בלעדיהם. אבל מעבר לכל אירועי הקיץ הללו, המפגינים טרם הצליחו להביא תוכנית משמעותית לשינוי סדר העדיפויות החברתי. הם גם לא יצרו בריתות עם גורמים כלשהם בקואליציה, לא הוציאו התחייבות ממפלגות לאמץ את עקרונותיהם ולא קידמו חקיקה שנוגדת את המצב הקיים. נשאר תיסכול, שלעתים גם מתבטא באלימות. המחאה מוצדקת, המוחים לא ממש יודעים איך להפוך את ההתגייסות להישג חברתי רציני

מאת אורי קציר 

בסרט המיתולוגי "הלהקה" מאיים הבמאי העריץ פול אביב (בגילומו של טוביה צפיר) לפרק את הלהקה הצבאית לאחר שחבירה מסרבים להישמע להוראותיו ומורדים בו ובסמכותו. כשהוא יוצא בזעם כדי "לסגור את העניין עם הפלאפלים למעלה", עוצר בו המנהל המוסיקלי שלו, ליכט (קובי רכט) ומציע לו להירגע, לא לעשות צעד פזיז ונמהר ולהניח לעניינים להסתדר בעצמם. "אהבה גדולה אין שם בלהקה בין האחד לשני", הוא מפטיר כלפי הבוס, "ישבו קצת, יירגעו, יחשבו על איך שכל זה יזיק להם בשוק האזרחי ויחזרו להיות ילדים טובים".

אני מתנצל מראש אם לא ציטטתי במדויק. ככה זה כשהזיכרון מחליד. ובכל זאת, דומה כי ליד ראש הממשלה נתניהו עמד בשנה האחרונה מין ליכט שכזה, שיעץ לו לא לעשות שום צעד פזיז ובכך למסמס את המחאה עד לדעיכתה. ובאמת, אהבה גדולה לא הייתה שם, במאהל. מיד לאחר שהוקמה ועדת טרכטנברג, נשמעו קולות של מריבות ופילוגים. היא הקימה תנועה חוץ-פרלמנטארית, ההוא התלבט עם להתמודד בפריימריז ועוד אחת הודיעה שתמשיך במחאה כרגיל. בכך זה הסתיים, עד שובו של הקיץ וחזרתה של עונת המחאות. מחאות, כמו המלחמות בישר ההוא של סי היימן, כבר לא פורצות בחורף. זה לא הקיץ האחרון שלה, אבל גם ממנה לא ייצא דבר.

ולא בגלל שהיא לא מוצדקת. בפרפראזה על ההתבטאות של אריאל שרון על מלחמת שלום הגליל, המחאה הזו הייתה מהמוצדקות בתולדות ישראל. כל אחד מהמרכיבים שלה הצדיק יציאה לרחובות – יוקר המחייה, המחסור בדיור, ההפקרות במחירי המזון, הפטור המקומם לחרדים מגיוס, היחס לחיילים משוחררים, ההתעמרות בנכים ובניצולי שואה, מה לא. אבל המחאה הזו לא הייתה אלא הפגנת תיסכול של אנשים שחושבים שהיציאה לרחובות לבדה די בה כדי לזעזע שלטון. ולא כך הדבר.

 (בעלי הזיכרון החד ודאי זוכרים את מפלגת "ישראל אחרת", שהתמודדה לפני מספר שנים בבחירות לכנסת. המפלגה הזו קמה בקול רעש גדול, גייסה כמה שמות גדולים כתומכים, ערכה כנס יסוד ענק, הקימה צוותי חשיבה ואפילו שכרה את שרותיו של מוטי מורל כיועץ הבחירות שלה. הכול כמו הגדולים – רק עם מסר "מיוחד" של "לא רוצים פוליטיקה". בבחירות עצמן נכשלה המפלגה ולא עברה אפילו את אחוז החסימה).

שלא יהיו לכם אשליות: גם המחאה הזו תיכשל. היא תיכשל משום שעד לרגע זה לא הניחו מנהיגיה בפני הציבור שאותו הם רוצים לייצג שום יעדים ממשיים ושום דרכי פעולה אפשריות. למחאה הזו חסרה תוכנית פעולה רצינית ומגובשת. תומכיה יודעים בעיקר מה הם לא רוצים. הם לא מצליחים להסביר מה הם כן רוצים.

אני לא יודע מה אתכם, אבל עד עכשיו לא שמעתי מדפני ליף, מיגאל רמב"ם, מסתיו שפיר ומחבריהם על פרוגרמה אלטרנטיבית כלשהי. אם הם רוצים לגייס חרדים לצה"ל ולשלב אותם ביחידות מעורבות, משום שאין מקום לגטו חרדי לא מחוץ לצבא ולא בתוכו – שיגידו את זה במפורש. אם לדעתם צריך להקים מגורים זולים לסטודנטים במימון המדינה – שיודיעו על כך. אם הם חושבים שהמדינה צריכה להעניק דירה לכל חייל משוחרר, או לפחות הלוואה לרכישת דירה – קדימה.

מה שמענו במקום זה בהפגנות? צעקות פופוליסטיות נוסח "הם לא יפחידו אותנו" ו"אנחנו לא זזים מפה" עם כל סימני הקריאה המתבקשים. אחרי כל אלה הביאו לנו את שלמה ארצי ואייל גולן.ברגע שהעניין הפך ממשהו רציני לפסטיבל בחינם, נגמרה המחאה. נתנו להם שעשועים, הם שכחו מהלחם. היו ימים שהשאלה אם אייל גולן יחתום את הערב או שמא יהיה זה שלום חנוך, נדונה בטוק שואוז הרדיופוניים שמייצרים את סדר היום.

שנה מאוחר יותר, מה שנשאר הוא משקע עמוק של תיסכול. הוא נולד כתוצאה מהעובדה שדו"ח טרכטנברג הפך לשום דבר ושהממשלה אפילו לא מעמידה פנים שאכפת לה – במיוחד שעה שהיא נשענת על 94 ח"כים. התיסכול, כרגיל, מוביל לרצון למשוך תשומת לב ולפרובוקציות מטופשות, חלקן מיותרות לחלוטין. איך כל זה מקדם את הרצון הלגיטימי לשנות את המצב בארץ מיסודו – לראשי המחאה פתרונים.

ירצו או לא, ראשי המחאה נלחמים בפוליטיקאים. פוליטיקאים מבינים רק פוליטיקה. פוליטיקה היא אמנות של כריתת בריתות. הבריתות של ראשי המחאה צריכות להתבצע עם חלקים בקואליציה התומכים בהם, במידה ויש כאלה. בריתות כאלה אינן קיימות, ולכל היותר משלמים כמה אנשי קואליציה מס שפתיים של אהדה למטרות המחאה. אם יקומו כמה כאלה, אולי יהיה כאן תחילתו של שינוי. אם מסמך מטרות של המפגינים יהפוך להיות חלק ממצע בחירות של כמה מפלגות, אולי יזוז כאן משהו.

אבל עד אז זה נראה כמו עוד מאותו הדבר שהיה לנו כבר בקיץ אשתקד. הפגנות, סיסמאות, שירים בכיכר ולא הרבה יותר מזה. הכלבים נובחים, השיירה עוברת.