Skip to content

מה הוא מרביץ לי? אני בסך הכל ילדה קטנה

משטרת ישראל היא הראשונה שצריכה להתייצב לצידה של המחאה. המחאה היא בעד שלטון החוק, בעד שוויון בפני החוק, ונגד כוחם האלים של כוחות שיטור פרטיים, בעלי נחלות, חצרות של חסידים, משפחות פשע, ונוער הגבעות החמוש מאת עו"ד יובל קרניאל התגובה הראשונה של רבים לאלימות המתפרצת של המשטרה היתה תדהמה. תדהמה, כי האלימות הופנתה באופן כל-כך […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

משטרת ישראל היא הראשונה שצריכה להתייצב לצידה של המחאה. המחאה היא בעד שלטון החוק, בעד שוויון בפני החוק, ונגד כוחם האלים של כוחות שיטור פרטיים, בעלי נחלות, חצרות של חסידים, משפחות פשע, ונוער הגבעות החמוש

מאת עו"ד יובל קרניאל

התגובה הראשונה של רבים לאלימות המתפרצת של המשטרה היתה תדהמה. תדהמה, כי האלימות הופנתה באופן כל-כך לא נדרש, כלפי נשים צעירות וכלפי קהל צעיר ומעט נאיבי. התדהמה הזכירה את ההפתעה שאחזה בכולנו כשנחשפנו למראה של הרובה של סא"ל שלום אייזנר, שהוטח פתאום בפרצופו של רוכב האופניים הדני.

הפתעה על עצם השימוש באלימות מצד המשטר, ועל אופיה המתפרץ, הגס, הוולגרי. הפתעה השמורה לאנשים שומרי חוק, מלב האליטה והממסד הישראלי, שבטוחים שתפקידה של המשטרה הוא להגן עליהם מפני עבריינים. מה, אנחנו פתאום העבריינים?

ההפתעה הזו היא חלק מההתעוררות של הציבור הישראלי אל מדינת ישראל החדשה, והיא השלב החשוב ביותר בשינוי שאולי יתרחש כאן בעקבות המחאה החברתית.

אלימות כלפי נשים צעירות היא כמובן גם הטרדה מינית, ונועדה להדיר אותן מהמרחב הציבורי, גם מהחשש הזה, לפגיעה מינית. לכך הצטרפה האלימות הטמונה בבקשה החצופה לעצור את המפגינים עד תום ההליכים. בקשה השמורה בדרך כלל לעבריינים מסוכנים וקשים. האם הממשלה הולכת לדיכוי בכוח של המחאה החברתית, להפחדה ואיומים כנגד הפעילים והמשתתפים? זה עדיין לא ברור לחלוטין, אבל האפשרות הזו נבדקה ביום שישי שעבר, והתוצאות לא לגמרי ברורות. גם התקשורת לא נוקטת הפעם עמדה ברורה. גם היא מפחדת.

נראה כי ראש העיר תל אביב וגם המפכ"ל עושים צעד קטן אחד לאחור, אך לא זונחים את האופציה. רק מחכים לאיתות ברור יותר מלמעלה.

במיוחד מדאיגה התגובה של המפכ"ל, יוחנן דנינו, שבחר במתן גיבוי לשוטרים אלימים ושקרנים, במקום לצאת באופן ברור ונחרץ למלחמת חורמה נגד אלימות השוטרים ותרבות השקר שהיא מביאה. הרגע הזה יכול להיות רגע של מנהיגות חיובית המובילה שינוי בתרבות ארגונית קלוקלת. משטרת ישראל זקוקה למנהיג שכזה. דנינו יכול היה לעשות זאת. עדיין לא מאוחר.

אלימות שוטרים היא אחת התופעות הקשות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ויש בה כדי לפורר חברה, ולהפוך אותה למדינת משטרה חשוכה וחסרת תקווה. בחברה דמוקרטית, מתלווה לאלימות השוטרים גם תרבות של שקר, לפיה מגבים השוטרים זה את זה, מוסרים עדויות שקר על תקיפת שוטרים כביכול, כדי להצדיק את האלימות שהם נוקטים. תרבות השקר במשטרת ישראל היא תולדה של תרבות ארגונית אלימה, שמקורה בהתנהגות החיילים בשטחים, ובמחסור בשוטרים, יחד עם הצורך להאבק בפשיעה אלימה וגם לכסות את התחת מול הביורוקרטיה, מח"ש, התקשורת והדמוקרטיה, שאוסרים על השימוש באלימות. רוב השוטרים רואים עדיין באזרח, אויב ועבריין, ולא קליינט שמקבל שירות.

לא במקרה הפכה המחאה על יוקר המחיה ועל מחיר הדיור והקוטג', לקרב הגנה על הדמוקרטיה הישראלית. שתי התופעות קשורות זו בזו. כוחם של בעלי אינטרסים צרים, שלא מהססים לנקוט באלימות, גבר עד מאוד בחברה הישראלית, בלי שהשלטון נתן לכך מענה. עכשיו, שהציבור הכללי נזכר להרים את ראשו, ספק אם נותר לו הכוח לעמוד מול המליציות והכוח המאורגן של בעלי האינטרסים האחרים. כוח שהוא גם כלכלי, גם פוליטי וגם אלים.

משטרת ישראל היא הראשונה שצריכה להתייצב לצידה של המחאה. המחאה היא בעד שלטון החוק, בעד שוויון בפני החוק, ונגד כוחם האלים של כוחות שיטור פרטיים, בעלי נחלות, חצרות של חסידים, משפחות פשע ונוער הגבעות החמוש.

המשטרה קיבלה שיעור בדמוקרטיה משופט שמיהר לשחרר את העצורים, ומתח ביקורת חריפה על התנהלותה. נראה כי משטרת ישראל תצטרך לבחור בקרוב: האם היא מגנה של החברה הישראלית, זרוע של בית המשפט, השומרת על חופש הביטוי וההפגנה של אזרחיה שומרי החוק, או שהפכה לכלי שרת המסייע לנפילתה של הדמוקרטיה ולדיכוי בכוח הזרוע של מחאה חברתית אותנטית.

 

 

1 Comment

  1. אורי גפני
    28 ביוני 2012 @ 9:44

    משטרת ישראל הולכת והופכת למדינה בתוך מדינה. המצב הנוכחי יימשך וגם יחמיר כל עוד הממשלה חושבת שהמשטרה מחזקת את שלטונה. דברים עשויים להשתנות רק כשאלימות המשטרה תגביר את המרי האזרחי ותגיע בעצמה לרמה שתפעל לרעת הממשלה בקלפי.

    במצב כזה יידרש כבר ניתוח כריתת רקמות נגועות כל כך עמוק שספק אם היא תהיה מסוגלת לבצע אותו בכוחות עצמה: השאלה תהיה רק אם אדם מהחוץ יוכל להוביל מהלך חירום כזה. שני אלופי צה"ל שהוצנחו בעבר לכס המפכ"ל – הרצל שפיר ויעקב טרנר – לא הצליחו בכך, עוד לפני שהמשטרה התדרדרה לשפל הנוכחי. אולי דווקא ניצב (בדימוס) משה מזרחי הוא האיש הראוי והמסוגל לזה.

    בכל אופן, למפכ"ל דנינו אין לא את הענין ולא את הכח הנדרשים להציל את המשטרה מידי עצמה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן