ראש הממשלה הביע צער עמוק על פטירתו: "יצחק שמיר שייך לדור הנפילים שהקימו את מדינת ישראל ונלחמו על חירותו של העם היהודי בארצו. שמיר הוביל את מדינת ישראל תוך נאמנות עמוקה לעם ולארץ". היה ראש הממשלה השביעי של ישראל ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, ממפקדי הלח"י ומבכירי המוסד. הלוויתו צפויה להיערך ביום שני

מאת צבי זינגר

ראש ממשלת ישראל השביעי יצחק שמיר, הלך הערב לעולמו. בן 97 היה במותו.

עם היוודע דבר פטירתו הביע ראש הממשלה בנימין נתניהו צער עמוק על פטירתו: "יצחק שמיר שייך לדור הנפילים שהקימו את מדינת ישראל ונלחמו על חירותו של העם היהודי בארצו. שמיר הוביל את מדינת ישראל תוך נאמנות עמוקה לעם ולארץ. שמיר שאיבד את משפחתו בשואה, נלחם בלח"י ופעל כראש ממשלת ישראל לביצור ביטחונה של מדינת ישראל והבטחת עתידה, כשלנגד עיניו ניצבים אזרחי המדינה. שמיר היה מופת לנאמנות לארץ ישראל ולערכי הנצח של העם היהודי". על מועד הלוויה תימסר הודעה בהמשך.

יצחק שמיר (יזֶרניצקי) נולד ב-15 באוקטובר 1915. הוא היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, ממפקדי הלח"י ומבכירי "המוסד".

לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך יותר משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ. בשנים 1987–1988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת, ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, בראש ממשלה צרה.

הנשיא פרס: "הוא היה נאמן לדעותיו, פטריוט גדול של עמו ואוהב ישראל"

שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך, כדי לא לסכן את שלמות הקואליציה שלחמה בסדאם חוסיין בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב. שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הובסה ע"י מפלגת העבודה בראשות רבין, בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד לניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של מפלגת הליכוד בשנת 1993 כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת עם תום מושב הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

שמיר נולד בשם יצחק יזרניצקי בעיירה רוז'ינוי לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי, שהיה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי. בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב-1935.

לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואה.

בשנת 1940 כאשר התפלג הלח"י מן האצ"ל, התחבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ויאיר. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו מסוכנת מדי. אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, הוא פרש ועבר ללח"י, בה אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לעצמו. הוא גידל זקן ופיאות התלבש בקפוטה וכובע סמט וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר  ונכלא במחנה המעצר מזרעה.

בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר הלח"י אליהו גלעדי. מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של הלח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שחוסל בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי נהרג בידי ארגון הלח"י בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לשאר הנהגת הארגון.‏ לאחר מות גלעדי ובריחת 20 עצורי הלח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריאומווירט בהנהגת הלח"י. חברי הטריאומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ונתן ילין מור, כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית ולאחר מעצרו נטל ילין מור את האחריות על המבצעים.

בשנת 1944, נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית.

כחבר הנהגת הלח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. ב-29 ביולי 1946 נתפס שמיר ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. יחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים נמלט ממחנה המעצר, והגיע לפריז דרך ג'יבוטי. ב-20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ.

שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך למרות שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי הלח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה.

במרץ 1970 הצטרף שמיר לתנועת החרות, לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד שבו החזיק שנים רבות. במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, תוך ניצול היעדרותו של בגין עקב התקף לב שעבר. בגין גמל לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלה ודחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת.‏

לאחר המהפך, ב-1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.

ב-10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 שבהן שוב ניצח הליכוד ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה. בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל במחויבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם. שמיר שימש גם שר החוץ בימי מלחמת לבנון הראשונה והיה אחד המוזהרים ע"י ועדת כהן, שחקרה את הטבח במחנות הפליטים סאברה ושאתילה. הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.

לאחר פרישתו של מנחם בגין מראשות הממשלה, בעקבות מלחמת לבנון, מונה שמיר ב-10 באוקטובר 1983, לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.

במשך שש שנים, בשתי ממשלות אחדות, שימש שמיר לסירוגין כראש ממשלה ושר חוץ. בין האתגרים שבהם טיפל בממשלת האחדות: תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 שהביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל והיציאה מלבנון. תוכניתו של שר הביטחון דאז, יצחק רבין, הייתה לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד; אך רוב הציבור תמך בנסיגה, שנראתה כצעד מתבקש והכרחי. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.

בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען, כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת.

באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין.

שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986. גם "פרשת קו 300" אירעה ב"משמרת" של שמיר בממשלת האחדות. שמיר התנגד אז לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ ולאחר שהפרשה התפוצצה תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגת המחבלים מאוטובוס קו 300 ובחיפוי. פרשת פולארד, שעדיין לא רואים את סופה, החלה עוד בכהונתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה.

נסיון של שר החוץ דאז, שמעון פרס, להגיע להסכמות עם ירדן על עתיד השטחים – נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין מלך ירדן והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון.

גם האינתיפאדה הראשונה פרצה במהלך כהונתו של שמיר כראש ממשלה. באירוע חמור, המכונה "ליל הגילשונים", חדר מחבל המוטס בגילשון לבסיס צה"ל ליד קריית שמונה והרג שישה חיילים ב-25 בנובמבר 1987. ימים ספורים לאחר מכן פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.

ב-1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון.

קיצה של ממשלת האחדות הגיע לאחר "התרגיל המסריח", שבמהלכו ניסה שמעון פרס להרכיב ממשלה בסיוע ש"ס, מתחת לאפו של שמיר. שמיר הרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.

במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, שפרצה בלילה שבין 16 בינואר ו-17 בינואר 1991, נחתו 39 טילים עיראקים על ישראל. במהלך כחודש שבה נמשכה המלחמה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית, כדי לא לגרום לפירוקה של הקואליציה האמריקנית-ערבית נגד משטר סדאם חוסיין. לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה.

לאחר המלחמה, בלחץ נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב-30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד. שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל, אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין.

נפילת מסך הברזל באותם ימים הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העוליםב-25 במאי 1991 נערך גם "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב האי-יציבות הפוליטית במדינתם.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה, ביולי 1992,  ספג הליכוד בראשותו של שמיר מפלה מול מפגת העבודה בראשות יצחק רבין.  עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לפני מספר שנים לקה שמיר באלצהיימר ואת שנותיו האחרונות עשה במוסד סיעודי. אשתו האהובה שולמית הלכה לעולמה כשנה לפניו. בני הזוג הותירו אחריהם שני ילדים וחמישה נכדים. בנו יאיר קיבל את ההודעה בעת ששהה בארצות הברית, ועלה על טיסה לארץ. הלוויתו של שמיר צפויה להיערך ביום שני.

דברים לזכרו