"ציקו וריטה" הוא הסרט המוזיקלי הטוב ביותר של השנה. שילוב של מוזיקת ג'ז מופלאה, אנימציה מבריקה וסיפור אהבה מרגש בין כוכבת עולה בשמי ניו-יורק ופסנתרן מועדונים השואף להגשים את החלום האמריקני. חוויה

ציון: 9

ביקורת סרט / שי שגב

"צ'יקו וריטה" הוא הסרט המוזיקלי הטוב של השנה וכנראה גם סרט האנימציה הטוב ביותר. "צ'יקו וריטה" הוא מרקחת ריבה מרירה-מתקתקה והישג קולנועי מופלא: שילוב נהדר של הנפשה מצויינת, מוזיקת ג'אז קובני והיסטוריה כנה תחת סיפור שובר לבבות עם שירי אהבה מופלאים.

הסרט מתחיל בקובה הענייה של היום, תחת שלטונו המדכא של קסטרו, ומקפיץ את הצופים אחורה בזמן להוואנה עפוצת מוזיקת ג'אז ורום של שנת 1949. באותה שנה צ'יקו (קולו של אָמר שור אונייה), פסנתרן מועדונים עלום שם, פוגש בריטה (קולה של לימרה מנסס), זמרת יוצאת דופן עם פתיל קצר. הם לא יכולים לחיות האחד בלי השנייה.

ריקוד הגורל בין השניים משקף מעין השתקפות טהורה של המוזיקה שהבמאים של הסרט, פרננדו טרואבה ("בֶּל אוֹפֶּק"), חבייאר מריסקאל וטונו ארנדו – לוו וחגגו ממיטב יוצרי הג'אז: ת'לוניוס מונק, דיזי גילספי, טיטו פואנטה והפסנתרן הקובני בבו ולדז, שגם הלחין את הסרט.

הסרט נע בין הוואנה לניו-יורק, מפאריז להוליווד וללאס ווגאס, והמוטיב המחבר בין השניים: מוזיקה ואהבה."צ'יקו וריטה" פועם בשני מסעות מקבילים, האחד של ריטה ככוכבת עולה בשמי ניו יורק עם חוזה הקלטות ותפקידים בסרטים. צ'יקו, לעומתה, מנסה לבנות את שמו כפסנתרן ומוזיקאי בסצינה הניו-יורקית האכזרית. במהלך השנים גורולתיהם נפגשים פעם אחר פעם, האש מוצתת מחדש, אך משהו תמיד מפריע – ומגדל הקלפים בין השניים נשבר כל פעם מחדש.

האנימציה בשום אופן אינה מיועדת לילדים (לא מעט סצינות אהבה), אך הבימוי המתוחכם מצליח לעורר רגשית בזכות ההנפשה, היעילה יותר מכל מציאות. האיורים רווי הצבעים של מריסקאל מאוד אקספרסיביים – העיניים נעצמות מכעס, נמסות מאהבה; גופם המאויר של צ'יקו וריטה מחובקים – מדברים בשפה שכל אחת ואחד יבין.

חלק מן הצופים ימצאו קשר בין הסרט, שהיה מועמד לאוסקר כסרט האנימציה הטוב ביותר, לסרט האנימציה הצרפתי "שלישיית בלוויל", שגם הסתמך רבות על הליווי המוזיקלי, אבל ל"צ'יקו וריטה" סגנון ייחודי בפני עצמו.

ההכנה לצילומי האנימציה כללה ארבעה שבועות של צילומים עם שחקנים חיים, ששימשו לקווי המיתאר של הדמויות, כמו גם מציאת אוצר בלום של תצלומי התקופה שהוזמנו על-ידי עיריית הוואנה בשנת 1949, ועוצבו כרקע לתפאורה.

בין שובבות היסטורית להנפשה יפהפייה, "צ'יקו וריטה" הוא חוויה מעוררת – מבחינה מוזיקלית, ויזואלית ורגשית.